"לא נטשתי את הערכים והזהות שלי אז מה הבעיה?": החיילים החרדים ששוחררו מצה"ל מתקשים להקים משפחה

זמן קצר לאחר שהשתחררתי מהצבא", מספר מיכאל רבי, צעיר חרדי ששירת כלוחם בצה"ל, "הלכתי על גשר המיתרים בכניסה לירושלים, ובסמוך לשם התקיימה הפגנה של אחד הפלגים החרדיים נגד הגיוס. השקפתי על ההפגנה מלמעלה, ואז הגיע בחור חילוני והחל לצעוק עלי: 'אתם החרדים לא עושים צבא ואתם ככה וככה'. מסביבי היו עוד כמה חרדים שצפו באירוע הזה.

"בשלב מסוים הוצאתי את תעודת משרת המילואים שלי והצגתי אותה בפניו. אמרתי לו שאני חרדי לוחם ושיראה לי את תעודת הלוחם שלו. ואז קלטתי את הסיטואציה: הוא פתאום השתתק ולא ידע מה להגיד, והחרדים שעמדו באזור וקודם לכן הזדהו איתי פתאום לקחו צעד אחורה והתנערו ממני".

את המצב המתואר בסצנה הזו, שאין אלא לראות בו סיטואציה חיה של "בין הפטיש לסדן", עוברים צעירים חרדים רבים כמו מיכאל, שבחרו להתגייס לשירות צבאי. הם נתקלים בבעיות ובאתגרים רבים הנובעים מאורח חייהם ומהחממה הייחודית שבה גדלו, בעיות שלא נפתרות עם שחרורם מהצבא, להפך. הן מתעצמות והופכות עבורם למתסכלות עוד יותר - דווקא בחייהם האזרחיים כאנשים בוגרים.

אחד הקשיים המורכבים ביותר עבורם שהשירות הצבאי גורר אחריו נוגע לסוגיית השידוכים. פרט למשבר הזהות שאותם חיילים בודדים חווים, לאחר שהורחקו ממשפחותיהם ומקהילותיהם, הם גם מתקשים להמשיך הלאה, עם משפחה משלהם. במילים אחרות, גם אם משפחה מקבלת בן חרדי שהחליט להתגייס, הסביבה החרדית כנראה תתקשה עדיין להכיל את זה.

"הקהילה מסתכלת על הורים שהבן שלהם התגייס בצורה ביקורתית", אומר אביחי חטבי, שהשתחרר לפני כמה שבועות. "'חינכתם אותו כמו שצריך? לאן שלחתם אותו ללמוד?' ויש גם הערות על שידוכים".

"התחושה מהסביבה היא שברגע שיש לך 'תפוח רקוב', צריך להעיף אותו מהסל כדי שלא יקלקל להם את שאר התפוחים", מסביר מיכאל, ששירת כלוחם בגדוד נצח יהודה. "יש משפחות שלא עומדות בלחץ הזה".

"כמעט כל חייל חרדי שמגיע ממשפחה חרדית קלאסית נחשב חייל בודד", אומר יהודה, אף הוא בוגר מסלולי הגיוס לחרדים בצה"ל. "הורים לא שונאים את הבן שלהם, אבל הם לא תמיד מקבלים את מי שבחר בדרך שונה. בטקסי השבעה של פלוגות חרדיות לא תראה כמעט חליפות וכובעים. הם פשוט לא באים. וגם אם יש משפחות שמקבלות את הבן שלהן, התגובות והיחס בשכונה גורמים להן נזק כלכלי ונפשי כבד.

"כל הזמן יש תחושה שאתה האכזבה של המשפחה, שאתה משפיע על האחים הקטנים. החוויה לחזור הביתה לשבת, לשכונה חרדית, עם מדים ונשק היא לא נעימה. לכן חיילים חרדים מקבלים פטור ממדים, אבל איזה חייל יוצא הביתה בלי מדים? אם זה המצב, הוא לא צריך להיות שם אלא ללכת למקום שבו יעודדו ויכבדו אותו".

העולם שמעבר

אנחנו נפגשים בבית עמותת נצח יהודה בערב ירושלמי נעים, נטול הלחות המעיקה של הקיץ הישראלי. הם שישה צעירים, כולם בחרו לעשות את מה שנחשב בקרב רוב הציבור החרדי כחציית קו אדום, והתגייסו לצה"ל.

מיכאל (25) מירושלים התגייס ב־2017. לאחר השחרור הוא השלים בגרויות ולמד NLP, שיטה ליצירת השפעה ושינוי מחשבתי. דובי ליכטער (24) מרמת בית שמש התגייס ב־2018. הוא גדל במודיעין עילית למשפחה חרדית אמריקנית, וכיום הוא מלווה סוציאלי של משפחה נזקקת.

אביחי חטבי (20) מירושלים התגייס ב־2020 לחיל האוויר ובהמשך למדור גיוס חרדים. עם שחרורו החל לעבוד בחנות לספרי קודש. נתנאל כהן (26) עבר מסלול מעט שונה: הוא גדל במבוא חורון, בבית ציוני דתי, אך בחר להתגייס לח"ץ, הפלוגה החרדית של חטיבת הצנחנים. כיום הוא מקיים אורח חיים עם נטייה חרדית ומשמש מדריך במכינה לנוער חרדי בסיכוי.

שני המבוגרים שבחבורה הם הרב יוחנן לנדאו ויהודה שפירא. יוחנן (33), נשוי פלוס שלושה מירושלים, בחר להתגייס לאחר נישואיו למסלול שחר בחיל האוויר ובהמשך יצא לקורס קצינים. כיום הוא משמש רב בגדוד הנדסה קרבית, מלווה חיילים חרדים בפלוגת תומר החרדית בגבעתי ועובד עם נוער חרדי נושר. יהודה (30), נשוי פלוס שלושה, גם כן מהבירה, החל לעבוד בעמותת נצח יהודה כמנהל מחלקת חיילים בודדים ויזם את מערך הדירות עבור חיילים חרדים משוחררים בודדים. לכאן הם מגיעים פעמיים בשבוע כדי ללמוד, להתפלל, לשמוע הרצאות וסדנאות, ובעיקר כדי להיפגש - להיפגש עם האנשים היחידים שמבינים אותם, ולא נותנים להם להרגיש כנטע זר. כאן לא מכנים אותם בשם הגנאי שהודבק למתגייסים החרדים, חרד"ק - חרדי קל דעת.

"המקום הזה הוקם מתוך צורך שבא מהשטח", מסביר יוחנן, "החבר'ה כאן לא שייכים עוד לבית המדרש שבו הם גדלו, לא שייכים לברסלב, לא לחב"ד ולא לכל תת־מגזר חרדי כזה או אחר. בעיני רבים הם עוף מוזר. כאן הם מרגישים בבית".

נתוני גיוס החרדים לצה"ל אמנם עלו בשנים האחרונות, אך בכל זאת מדובר במיעוט. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2020 מנתה האוכלוסייה החרדית בישראל כ־1,175,000 איש. מבדיקת הוועדה בנושא גיוס החרדים לצה"ל בראשות האלוף (מיל') רוני נומה, עלה כי מספר המתגייסים החרדים בשנת 2016 עמד על 1,906, ב־2017 התגייסו 1,374, ב‏־2018 1,788 וב־2019 בחרו להתגייס 1,222 צעירים חרדים. בסך הכל, מעט יותר מעשירית האחוז מכלל המגזר החרדי.

למה בכלל בחרתם להתגייס?

"עוד כשלמדתי בישיבה", מספר דובי, "תמיד הסתכלתי על חיילים במבט של 'וואו'. אמרתי לעצמי שזה חלום רחוק שכנראה לא יתגשם. בשלב מסוים הרגשתי שמיציתי את הלימודים בישיבה ורציתי להכיר את העולם שמעבר לישיבה ולציבור החרדי".

אביחי: "אני עזבתי את עולם הישיבות בגיל מוקדם יותר. בהתחלה עברתי לישיבה תיכונית של ציונות דתית, ומשם הדרך לגיוס היתה קצרה".

יוחנן: "אני התגייסתי לאחר הנישואים, ולאחר שלמדתי כמה שנים כאברך. הצבא הציע לי להעביר שיעורים בבסיסים. התכנון הראשוני היה לשרת שירות מקוצר, אבל בסוף יצאתי לקצינים והשירות התארך ליותר משלוש שנים".

מיכאל: "אותי זה תפס כשראיתי שאני לא נמצא בישיבה באופן קבוע, פחות לומד ויותר עובד. הבנתי שאם תורתי היא לא אומנותי, אין סיבה בעולם שלא אלך לתרום לחברה ועל הדרך גם אכיר אותה יותר. החלטתי להתגייס ולשרת כלוחם".

איך הגיבו המשפחות שלכם?

דובי: "ההורים שלי תמכו בי והגיעו לכל הטקסים. בישיבה דחו את זה על הסף. הרב אמר לי ללכת להתחתן. ברגע שהתגייסתי הייתי סוג של מוקצה מחמת מיאוס, והקשר עם הישיבה ועם החברים החל להתנתק. פעם ביקרתי שם כחייל והם די זלזלו במה שעשיתי, אמרו שאני פראייר שהתגייסתי, אבל אני לא ראיתי את זה כך. מבחינתי תרמתי למדינה.

"גם בשכונה המצב היה מורכב. היו מי שכיבדו את ההחלטה, אבל באופן כללי בסביבה החרדית לא מעריכים את מי שמשרת בצבא. אף אחד לא ידע כמה קשה היה לי בשבוע שטח או במעצרים ברמאללה. אף אחד לא מבין את זה, היו לא מעט שזלזלו בי והיחס הזה מאוד הכאיב לי".

אביחי: "המשפחה שלי מאוד חרדית והיו לי מריבות עם ההורים, בייחוד עם אבא שלי. זה התחיל עוד לפני הצבא, כשעברתי לישיבה תיכונית, רכשתי פלאפון ושיניתי את צורת הלבוש. במשפחה ובסביבה שלי קראו לזה 'הידרדרות', אבל זה לא נכון, מבחינתי זה היה חיפוש של משהו מעט שונה. אני גדלתי בישיבות מאוד סגורות. לימדו אותי דרך אחת. בסוף המטרה היא להגיע לשידוכים ולשמור על מסגרת חיים חרדית. לכן לבוא עם מדים הביתה זה דבר לא מקובל. כל השכנים מסתכלים עליך, מעירים הערות. צריך גם להבין שלא מדובר רק במשפחה. המשפחה מפחדת מהסביבה.

"כשהייתי מגייס חיילים חרדים, נפגשתי עם צעירים לפני גיוס. אחד מהם אמר לי: 'אם אבא שלי היה שומע שאני רוצה להתגייס, הוא היה רוצח אותי'. זה זעזע אותי. ברור לי שזה לא נאמר מתוך אמונה שאבא שלו באמת ירצח אותו, אבל זה משפט שלא צריך להיאמר בשום צורה".

יהודה: "אבל היחס הקשה הזה קיים. היה לי חייל שאיבד עין בפעילות מבצעית. התקשרתי לאבא שלו וסיפרתי לו שהבן שלו קיבל בלוק לפנים באמצע מעצר. הוא ענה לי: 'הוא מעל גיל 18? אז שיסתדר', וניתק את השיחה. במקרה אחר בוגר של העמותה ניסה להתאבד. כשדיברתי עם אבא שלו הוא אמר לי דברים דומים, שהבן שלו כבר לא קטין, שילמד להסתדר בעצמו ושלא אתקשר אליו עוד".

אין להם איפה לישון

מיכאל מספר שבמהלך שירותו הוא איבד שני חברים, יוֹבֵל מוריוסף ויוסי כהן, שנפלו בפיגוע בגבעת אסף בבנימין ב־2018, לאחר שמחבל פלשתיני עצר ליד טרמפיאדה סמוכה ופתח עליהם באש. "אחרי שנהרגו לנו החברים, חיילים יצאו הביתה בוכים ומעורערים, וההורים לא ידעו בכלל איך לגשת אליהם. אף אחד לא יודע איך להכיל אותך, כי אף אחד לא חווה את המציאות הצבאית. בניגוד לאחרים, כשחייל חרדי חוזר הביתה אין לו את הילת הלוחם כי אף אחד לא באמת מבין אותו".

מערך הדירות לחיילים חרדים בודדים שהשתחררו הוקם על ידי עמותת נצח יהודה לפני מעט יותר משנה, עבור צעירים שבשל שירותם הצבאי לא מצאו את מקומם במשפחה ועבור כאלה שנזרקו מבית הוריהם. "ראיתי שאחרי השחרור אנשים נעזרו בעמותות שמיועדות לחוזרים בשאלה, למרות שהם עדיין דתיים", מספר יהודה, שיזם את הקמת המערך. "במקרים גרועים יותר הם פשוט גרו ברכב. הבנתי שחייב להיות להם עוגן בסיסי לתחילת החיים שאחרי הצבא".

נתנאל: "זאת הסיבה שנכנסתי לפעילות במכינה. בזמן השירות חברים ששירתו איתי בפלוגה החרדית של הצנחנים סיפרו לי שאין להם איפה לישון כשהם יוצאים הביתה. חבר אחד אמר לי שכשהוא יצא מהבסיס הוא נהג לישון בבית כנסת. היו כאלה שממש הסתובבו ברחובות".

"חיילים חרדים בודדים משוחררים מרגישים שכל העולם נגדם", מסביר יהודה, "אף אחד לא מבין אותם. החרדים שואלים למה הם עשו צבא, החברה שואלת למה רק שירות מקוצר. בכל מקום יש הערות".

דובי: "עניין הזהות מתחדד במיוחד אחרי הצבא. ניסיתי להשתלב במקומות אחרים, אבל בציבור החרדי הקלאסי לא מכבדים אותך בגלל השירות בצה"ל והציונות הדתית היא לא הסביבה התרבותית הטבעית שלי. עד היום אני מחפש את הזהות האישית שלי ולא מצליח למצוא".

נתנאל: "לא רק דובי, כולם פה מתמודדים עם משבר זהות".

התרסה נגד הציבור החרדי

משבר הזהות הזה מתעצם עוד יותר כשמגיעים לנושא השידוכים. ממחקר שהתפרסם על ידי החוקר אריאל פינקלשטיין עבור תנועת "נאמני תורה ועבודה" ב־2020 עלה כי אישה חרדית ממוצעת מתחתנת עד גיל 20 ואילו גבר חרדי ממוצע נישא עד גיל 22. הדרך הבולטת, שלא לומר כמעט היחידה, בחברה החרדית לבניית התא המשפחתי היא באמצעות שידוכים, והצלחת שידוך או כישלונו מתבססים בעיקר על הייחוס המשפחתי, הרקע והשם שנוצר למשתדכים הפוטנציאליים ולבני משפחותיהם. בהיבט הזה, שירותו הצבאי של צעיר חרדי נמצא בעוכריו ופוגע בצורה משמעותית ביכולתו להינשא.

אנחה גדולה נשמעת בחדר בעקבות העלאת הנושא.

מיכאל: "היום יש סטיגמה על בחור חרדי שעשה צבא שהוא נהיה שבאבניק".

נתנאל: "חרד"ק".

"חרד"ק זה חרדי קדוש", מעיר מיכאל, וכולם צוחקים, אך גם מהנהנים בהסכמה, "אבל התחושה היא שמי שמתגייס הוא סוג ב'".

במה זה מתבטא?

יוחנן: "למשל, בחור בן 26 סיפר לי שהציעו לו אישה בת 31. עכשיו, מבלי להיכנס לסוגיה אם בעיני הציבור הרחב זו בעיה או לא, העובדה היא, לפחות במגזר החרדי, שאם הוא לא היה בוגר צבא, בחיים לא היו מציעים לו הצעת שידוכים כזאת".

יהודה: "נכון, ומה שלא מבינים בחברה החרדית זה שבוגרי הצבא הם לרוב החבר'ה היותר טובים".

מה הכוונה? הרי מבחינת הורים חרדים ממוצעים בחור טוב הוא אחד שלומד תורה.

יהודה: "אני לא מדבר על מי שבאמת יושב ולומד שנים על גבי שנים בישיבה, שזה באמת האידיאל, אלא על מי שלרוב נאחז בכוח בעולם הישיבה, למרות שזה לא בשבילו, כי זה מה שהוא מכיר, ובסוף הוא רק מתוסכל ולא מגיע לשום מקום. לעומתו, בחור חרדי שהלך לצבא הוא אדם הרבה יותר שלם. הוא השיג משהו בחיים".

מיכאל: "אם בחור עזב את הישיבה והתגייס לצבא, זה לא אומר שיראת השמיים שלו נפגעה. הוא נשאר עם אותם ערכים חרדיים שהוא גדל עליהם. לא כולם מבינים את זה".

נתנאל: "אני מכיר אנשים שיצאו לשידוך וכששמעו שהם עשו צבא, לא משנה כמה הם הסבירו שהם מקפידים ללמוד גמרא וללכת לכולל, הם תמיד נחשבו פחות. למה? כי מי ששירת בצבא ובמקום שחור ולבן לובש ג'ינס, נחשב לצערי פחות דתי".

אביחי: "בעולם החרדי נותנים משקל גדול מאוד לרושם ראשוני. איפה למדת, איפה הסתובבת, מאיזו משפחה באת, מה העדה שלך. כל זה קובע איזו בחורה יציעו לך, ולמי יציעו אותך לשידוך. זה עולם שלם שמלא בכללים. כשמגיע בחור חרדי שמקפיד ללמוד תורה ולקיים מצוות אבל הוא לא הולך עם חליפה וחס וחלילה גם שירת בצבא, זה משפיע. בחור כזה לא יוכל, למשל, להיפגש עם בחורה שלמדה בסמינר".

מיכאל: "גם ההיבט הכלכלי מאוד משמעותי. רוב ההורים החרדים נוהגים לסייע לזוג צעיר בתחילת דרכו. אחד החברים סיפר לי שכשהוא בישר להורים שלו על החלטתו להתגייס, הם אמרו לו שהם תומכים רק בבן תורה, אז שיביא את זה בחשבון כי אם הוא יתגייס הוא לא יקבל את העזרה שלהם".

יהודה: "אברך מרקע חרדי ממוצע לא ירצה שהבת שלו תתחתן עם בחור שעשה צבא".

עד כמה זו ההעדפה של הבנות עצמן ועד כמה זה מה שמכתיבים להן ההורים והחברה החרדית בכלל?

מיכאל: "ברור שיש בנות שהיו מעדיפות את הבחור ששירת בצבא, אבל זה הרבה יותר מורכב מזה. בעולם השידוכים החרדי יש קודים ברורים. בחורה לא תיפגש עם מי שבא לה, אין דבר כזה. ההורים שלה לא ייתנו לה להיפגש עם כל אחד. לפני הפגישה מבררים מי הבחור, מה הוא עשה ואיפה הוא היה, מה האחים שלו עושים וכדומה. במיינסטרים החרדי, ברגע ששומעים שבחור שירת בצבא, כמעט אוטומטית השידוך יורד מהפרק".

יבואו משפחה או צעירה חרדית ממוצעת ויגידו לכם שלפי השקפת עולמן הן רוצות תלמיד ישיבה שלומד תורה. אתם אלה שבחרתם להתגייס לצבא ולצאת מאורח החיים הזה, אז על מה בעצם אתם מתלוננים?

"זה לא המצב", אומר נתנאל נחרצות. "זה לא שהאפשרויות הן או בחור שכל היום לומד תורה או אחד ששירת בצבא. זה בדרך כלל בין צעיר שהתגייס לצבא לבחור שפיזית אולי נמצא בישיבה, אבל בפועל הוא בעיקר שותה קפה, מעשן סיגריה ונפגש עם חברים".

מיכאל: "אישית, כשאני נפגש עם בחורה, אני לא מתנצל על כך ששירתי בצבא. אני שם הכל על השולחן. נכון, יש כאלה שבאמת לומדים כל היום בישיבה ועל זה אני אומר 'אשריכם ישראל', אבל יש גם רבים שלא מתאים להם ללמוד שנים על גבי שנים בישיבה, הם לא נהנים ולא מוצאים את עצמם, והם נשארים בישיבה רק כדי להישאר במיינסטרים החרדי.

"אם אותה בחורה מעדיפה בחור כזה, שאין לו האומץ ללכת עם האמת שלו, על פני אדם שבנה את עצמו ואת האישיות שלו בצבא, אז שיהיה לה בהצלחה. אני לא במקום הזה".

יהודה: "הנוסחה מאוד פשוטה: אם אתה לא בן תורה ולא עשית צבא, עדיין תקבל עזרה מהמשפחה. ברגע שהתגייסת, שולחים אותך להתמודד לבד. אגב, גם אם צעיר חרדי לומד כל היום בישיבה אבל אחיו שירת בצבא, זה מאוד יקשה עליו לקבל שידוך שמתאים לו".

למה שאבא חרדי יעדיף בחור שלא באמת לומד בישיבה על פני אחד ששירת בצבא ועדיין מקפיד על אורח חיים חרדי?

יהודה: "כי מבחינתו לשרת בצבא זו התרסה כנגד הציבור החרדי".

אז אם להורים חרדים, או לצעירה חרדית, יש שתי אפשרויות – או מה שנקרא שבאבניק או אדם ששירת בצבא, הם יעדיפו את השבאבניק?

נתנאל: "כן, כי הוא ממשיך לשחק את המשחק".

יוחנן: "מי שלא יודע עד כמה השירות בצבא משנה לטובה את המתגייסים, ולצערי רובם לא יודעים, יבחר ללכת על זה שלא התגייס".

מיכאל: "יש לי חבר שבפועל עזב איתי את הישיבה, אבל נשאר עם הסממנים החרדיים הקלאסיים: לובש שחור־לבן, נשאר בגדול במסגרת הישיבתית. הוא נפגש עם בנות ואני נפגש עם בנות. הוא נתפס כבחור ישיבה, ואלי מתייחסים כאל זה שיצא מהמעגל".

יוחנן: "יש מושג שאומר שהישיבה היא כמו תיבת נח. גם אם אתה פחות לומד, אתה עדיין בתוך התיבה. מי שבחר להתגייס, ולא משנה אם הוא ממשיך להקפיד על אורח חיים חרדי וממשיך ללמוד, מבחינת החברה החרדית יצא מתוך התיבה".

יהודה: "לבוגרי צבא חרדים קשה למצוא את הנשים שמתאימות להם. בחורת סמינר לא תרצה להתחתן עם בחור שהתגייס כי היא רוצה בחור ישיבה. גם אם יש בנות שהיו מעוניינות, ההורים שלהן מטילים וטו. על דתיות לאומיות אין מה לדבר כי הרקע ואורח החיים שונים מאוד. בקיצור, הם בפלונטר".

"לא עשינו מספיק"

ניסיונות מצד החיילים המשוחררים לקבלת עזרה מקצועית עלו בתוהו. "אני ניסיתי להרים מיזם שידוכים", מספר יוחנן. "פניתי לאחד השדכנים המוכרים, שאמר לי שיש לו הרבה בנות להכיר לבנים. הצעתי לו שיגיע לכאן לכולל ויפגוש את הבחורים. זה היה לפני חודשיים, והוא עדיין לא הגיע. אז או שהוא קיבל רגליים קרות, או שאין לו באמת מספיק בנות שמוכנות להיפגש עם בוגרי צבא".

דובי מנסה להפיח תקווה בחבריו ואומר שלפחות במקום שממנו הוא הגיע המצב שונה. "אני מקבל הרבה מאוד הצעות מהסביבה דווקא בגלל העובדה ששירתי בצבא. הלך המחשבה מתמתן והופך להיות יותר נורמטיבי, לפחות במקום שאני נמצא בו".

"זו לא חוכמה", אומרים כולם פה אחד, "אתה משתייך לחרדים האמריקנים, שהם יותר פתוחים".

לשיחה מצטרף מנכ"ל עמותת נצח יהודה רס"ן (מיל') יוסי לוי (30), נשוי ואב לשניים מירושלים. יוסי נולד וגדל בבירה ולמד בישיבות החרדיות הקלאסיות. הוא שירת כקצין וכלוחם. כיום הוא משמש מ"פ במילואים ומתכנן לצאת בקרוב לקורס מג"דים במילואים. לדבריו, נושא השידוכים עלה עוד כשהגדוד הוקם ב־1999 על ידי תא"ל (מיל') יהודה דובדבני.

"כשדובדבני הקים את הנח"ל החרדי", הוא מספר, "הדבר היחיד שעניין אותו היה מה יהיה עם השידוכים של חיילי הנח"ל החרדי, ועם זה הוא הלך לרבנים. אני, באופן אישי, לא הבנתי אז את האמירה הזאת, גם כשהייתי קצין בגדוד, עד שחטפתי את זה בפנים".

יוסי הוא הבן הצעיר למשפחה עם שמונה ילדים, ויום אחד עלה נושא השידוכים בשיחה שקיים עם אחותו התאומה. "היא סיפרה לי שיש לה בעיות עם שידוכים. שאלתי אותה מה הבעיה, והיא אמרה: 'אומרים שאח שלי בצבא'. לא נטשתי את הערכים ואת הזהות שלי, אז מה הבעיה עם זה שאני בנח"ל החרדי? מבחינתי זו הזיה, אבל אז התחלתי להבין כמה המצב חמור".

לדבריו, למרות ניסיונות שונים שנעשו, הוא מכה על חטא על כך שלא נעשה מספיק בתחום. "לצערי, לא מיסדנו את זה מספיק. הרבה מאוד בוגרים שלנו לא מצליחים למצוא את הזיווג שלהם".

מה בכל זאת ניתן לעשות?

"יש פתרונות ממוקדים, כמו צעירות שעברו את גיל 22-21, שזה מעט חריג בציבור החרדי, או תתי־מגזרים שלהם עניין הצבא פחות מפריע כמו 'חוצניקיות' (יהודיות מחו"ל), וכדומה. אבל משפחה חרדית קלאסית עדיין לא תרצה להשתדך עם בוגר צבא חרדי. זה חתיכת אירוע שלמען הכנות לא עסקנו בו מספיק".

מיכאל מאמין שמעבר לניסיונות למצוא פתרונות כאלו ואחרים גם הזמן יעשה את שלו. "בציבור החרדי אולי מתכחשים למהלך הזה, שחרדים רבים מתגייסים ומנסים להכיר עולמות חדשים, אבל זה צובר תאוצה ובסוף לא תהיה ברירה ואף אחד לא יוכל להתעלם מכך. זה יבוא לידי ביטוי גם בעולם השידוכים".

יהודה: "כרגע לציבור הענק הזה, שכולל עשרות אלפי בוגרי צבא במסלולים החרדיים, אין ייצוג פוליטי ואין כמעט הכרה רבנית. אבל זה ישתנה, המהפכה יצאה לדרך".

מובילים שינוי

לסיום, לאחר כל הטענות והצפת הקשיים, לצעירים החרדים שעברו כברת דרך לא פשוטה חשוב להציג עוצמה ואמונה בצדקת דרכם. "שלא ייצא שאנחנו מתקרבנים", אומר דובי, "אנחנו לא מסכנים. נכון, יש הרבה מאוד אתגרים ומורכבויות, אבל יש לנו הרבה כוחות ואנחנו גאים במה שעשינו".

יהודה: "חשוב לי שגם בציבור החרדי וגם בחברה הישראלית כולה יבינו שבחור שבא מרקע חרדי ומשרת בצה"ל הוא גיבור. בסופו של דבר, מדובר באנשים טובים, שעם כל הקושי מובילים שינוי ועושים דברים עצומים. הם מקריבים למען עם ישראל ומדינת ישראל. אם כולם היו יודעים איזה תעצומות נפש צעיר חרדי צריך כדי להתגייס, הם היו נותנים לו את הכבוד הראוי לו. בחור כזה לא יצא מאזור הנוחות שלו, אלא ריסק אותו".

מיכאל מנסה להפיג את החששות של החברה החרדית ולשדר מעט אופטימיות: "יש שינוי, ולא מעט בנות כבר מודעות ליתרונות שיש לבחור ששירת בצבא. הן יודעות שהן לא יקבלו ילד שאין לו מושג מהחיים, אלא גבר עם אורך רוח ושיקול דעת. השירות הצבאי בנה וביגר אותי והוא חלק ממי שאני. אני, וכל מי שהוא בוגר צבא, הרבה יותר מוכנים ובשלים לזוגיות".