כולם יודעים מהי שמנופוביה, אבל עוד אין שם לתופעה ההפוכה. היא כאן והיא בועטת, אז באתי לבעוט בה בחזרה.
לפני כמה חודשים החלטתי שאני לא מקבלת את עצמי כמו שאני, הפריע לי הישבן שהחל את דרכו מהגב אל הרצפה. כי עם כל הכבוד ליחסי הציבור הנפלאים שהמושג הזה קיבל - יש קו דק בין השלמה לתבוסה.
הטור ב"ישראל היום" שהתחיל הכל
אותי לימדו ש"לאהוב את עצמי" - אין פירושו להיכנע. להפך, לעיתים אדרש לצאת למלחמה. לימדו אותי להשקיע זמן ומאמץ בלהפוך את מה שיש - למה שאני רוצה.
אז התחלתי לסגל אורח חיים של ספורטאית אולימפית בואכה גורו תזונה. התאהבתי בזה, זה גרם להכל להשתנות לטובה. התמלאתי באנרגיה ביום, וכשרציתי - נרדמתי בשנייה. שיתפתי הכל באינסטגרם ורבות עקבו בלהט אחר התרגילים שהייתי עושה. פיזרתי קוביות בבטן, ישבן זקוף וחיוכים גאים לכל עבר. הייתי ועודני מאוד מרוצה. לא רק בגלל איך שאני נראית, אלא בעיקר בגלל איך שאני מרגישה - חזקה ומסוגלת. ניצחתי את הוויתור העצמי, את הטבע, את הצלוליטיס (יימח שמו וזכרו). אין מתוקה מההצלחה.
לכל הטורים של מעיין אדם >>
יותר מששמחתי על עצמי, שמחתי מהתגובות של הסביבה, מאלפי הבנות שנתתי להן מוטיבציה לקום מהספה, שנשטפו באנדורפינים ובאנרגיה טובה. גיליתי שאימון עושה לי מצב רוח שלא עשתה לי אף עוגה.
בסוף מסיבות יום ההולדת, פתיחת המסעדות וחג שהפך לארוחה אחת ארוכה - הבחנתי שתפחתי קצת והתבאסתי, מודה. רציתי את הקוביות שלי בחזרה. מייד אמרתי לעצמי "לא נורא, כמו שזה בא זה ילך בחזרה. אני אחזור לאימונים ולאכילה בבקרה, אשתף גם את העוקבות שלי בתובנה הזאת, הן בטח איתי באותה הסירה.
והן היו, חוץ מאחת שפגעה בי נורא.
היא כתבה לי שאני מעבירה מסר של הלקאה עצמית, של משטר, של שנאה. שאני מעודדת חרדה מאוכל ומהפרעות אכילה.
נכנסתי לדף שלה. כולו מקדש ל"תנו לי לאכול כמה שאני רוצה", אז תני גם לי גברת, הגבתי קבל עם ועדה. אני לא מתערבת באיך שאת אוהבת את עצמך, אז אל תתערבי לי באותה המידה. מי מת והפך אותך לזאת שתקבע מה הגודל הטוב ומה הגודל הרע? זה מוסר כפול, מה שעושים לצערי לשמנות - את עושה לי בחזרה.
היא וכמה מחברותיה לתנועת ה"בודי פוזיטיב" הזכירו לי איך פמיניסטיות רדיקליות לקחו תנועה מעצימה וחיובית לקיצוניות מנותקת ומרגיזה. תמכתי בהן כשהן דיברו נגד הרעבה עצמית, זעקתי איתן כשגיליתי שהרשתות לא מייצרות בגדים במידות גדולות וחגגתי כל דוגמנית פלאס סייז שהגיעה לכותרות. אבל הן כתבו ש"לסבול בחדר כושר" עושה אותי מסכנה, שאני מתעללת בעצמי כשאני מתאמנת כדי לשמור על הגזרה. הן זלזלו בי ובכל מי שאוכלת בריא, כי בעיניהן זאת הרעבה. זה לא "בודי פוזיטיב", זה שלילי ועקום נורא.
כל מחקר על כדור הארץ מוכיח שהמחלה המסוכנת בעולם היא השמנה. את לא רוצה לשמור על עצמך מפניה? סבבה, אבל אל תהפכי את זה לתורה.
זה הגיע לי עד כאן.
אני לא מתכוונת לחשוב פעמיים לפני שאציג את הגוף שבניתי בגאווה. את לא תהפכי עליי את הקערה, גם אני לגיטימית אם "יופי בא בכל מידה", ולא, להיות מאושרת אינו בהכרח אומר להיות שמנה. אני לא פחות שמחה ממך, ולא פחות שלמה.
לפני שלושה חודשים והיום, אדם סיגלה הרגלים של ספורטאית אולימפית
לומר לבנות לא לעקוב אחריי כי אני דוגמה רעה, זאת לא דאגה, זה לא הרואי וזאת לא נתינה - זה פשוט לחסום אותן, את רוחן ואת גופן, מלקבל לבד את ההחלטה. זה למנוע מהן להתנסות, להתרשם מכל אורחות החיים, לחשוב באופן עצמאי ולברר מה הן רוצות. ועוד לא דיברתי על עזות המצח לנתח גוף של אישה ולשפוט, או מה היה קורה אם הייתי כותבת עלייך אמירה כזאת.
בנות, הגוף שלכן הוא הדבר הכי חשוב שיש לכן. המבצר, הבית, כלי העבודה. תעשו לו ואיתו רק מה שאתן רוצות, אל תלכו שבי אחרי שום עצות, כי בסוף אתן ורק אתן תישאו בתוצאות.
תחקרו כל דבר שנכנס פנימה, במה הוא מועיל ובמה הוא מזיק, תלמדו מה מהנה עבורכן ומה מעיק. תתנסו, תחוו, עד שזה יהיה נכון, עד שתרגישו את הקליק.
ותפרגנו אחת לשנייה על בחירותיה, זה הכי מדליק ;)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו