בגיל 96, שייח' יוסוף אל־קרדאווי - "שייח' המוות", כפי שהוא מכונה בקרב כמה מסוכנויות הביון במערב - הוא עדיין הפוסק המוסלמי הסוני הפופולרי בדורנו; "מופתי גלובלי", אבי ה"פיקה אל־אקליאת" - הלכות המוסלמים החיים במערב - שפסיקותיו למיעוטים מוסלמיים ברחבי העולם נחשבות למתונות, מודרניות ואף חדשניות יחסית.
אלא שהפרגמטיות והליברליות של ההוגה והפוסק אל־קרדאווי - מי שהפך לסמכות הרוחנית העליונה של תנועות האחים המוסלמים ברחבי העולם - מסתיימת כשהדברים מגיעים לעימות היהודי־פלשתיני. בספרם המשותף, "הראש של חמאס" (הוצאת פרדס), שיוצא לאור בימים אלה, חושפים ד"ר נסיה רובינשטיין־שמר וד"ר שאול ברטל עד כמה אל־קרדאווי קיצוני ומשפיע ואיזה מקום מרכזי בהגותו תופסים כתביו ופסקיו בנוגע ליהודים, לציונות ולמדינת ישראל.
העיסוק של אל־קרדאווי בנו, כך מתברר, הוא כמעט אובססיבי. לבד ממשנה אידיאולוגית סדורה ששואפת למחוק את מדינת ישראל מהיקום ולהשמיד את תושביה היהודים, אל־קרדאווי אינו מושך ידו מעיסוק בפרטים ולעיתים גם בפרטי פרטים.
לא פעם הוא מכוון הלכתית ורוחנית את דמותה של מלחמת הטרור, שמתנהלת כאן נגדנו עשרות בשנים. חמאס, הג'יהאד האסלאמי, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית והמפגעים לגווניהם השונים, הם קבלני הביצוע שמגשימים הלכה למעשה את האידיאולוגיה הרצחנית שלו.
ברטל ורובינשטין־שמר מגלים, למשל, שאל־קרדאווי הוא האיש שפסיקותיו הכניסו למעגל הטרור הפלשתיני גם נשים. זה קרה מייד לאחר פסיקתו (בניגוד לעמדת השייח' אחמד יאסין) שהתירה גם לנשים פלשתיניות המעוניינות בכך לבצע בארץ פיגועי הקרבה (התאבדות) נגד יהודים, אפילו ללא אישור בעליהן.
לפסיקה הזאת היתה ויש השפעה דרמטית על מפת הטרור נגדנו, אף שב־2006 אל־קרדאווי מיתן אותה מעט. כבר בשנות האינתיפאדה השנייה נעצרו 68 נשים פלשתיניות שביקשו לבצע פיגועי התאבדות, ועוד עשר הצליחו לבצע את זממן. מאז היו עוד מאות. "להיתר מרחיק הלכת הזה אין אח ורע במלחמות אחרות שנערכו בין מוסלמים ללא מוסלמים", מציינים ברטל ורובינשטיין־שמר.
חוקרי שב"כ שמבקרים בבתי מפגעים ומחבלים מתאבדים, אפילו כיום, מגלים לא פעם על מדף הספרים שלהם את כתביו של אל־קרדאווי שעוסקים ב"הקרבה", משמע בפיגועי התאבדות נגד יהודים בישראל. הדוגמה הבולטת האחרונה היא של פאדי אבו שחידם, רוצחו של אליהו קיי בנובמבר האחרון סמוך לכותל המערבי.
בבית הרוצח, במחנה הפליטים שועפאט, נמצאה ספרות ענפה של אל־קרדאווי. אבו שחידם, שכתב בצוואתו כי "המילים והדעווה המבורכות שלנו... מחייבות הקרבה ומסירת נפש מצידנו...", גם סיפר כי "זה מכבר הכין עצמו להצטרף לשאהידים וללכת בדרכם". הרוצח היה תלמיד נאמן של אל־קרדאווי וכמורה הלכה מוסלמי אף העביר את משנתו של שייח' הטרור למאזיניו הרבים, במסגרת שיעורי דת, בחסות הוואקף, בהר הבית.
דמות נוספת שהושפעה עמוקות מאל־קרדאווי היא זו של המופתי לשעבר של ירושלים, כיום יו"ר המועצה המוסלמית העליונה, שייח' עכרמה סברי. סברי מסביר ש"המוסלמי אוהב את המוות ואת השהאדה, כפי שהיהודים אוהבים את החיים", ולמעשה חוזר מילה במילה על ביטויים ממשנת אל־קרדאווי. אל־קרדאווי עצמו נטל אותם מספריו של מייסד תנועת האחים המוסלמים, חסן אל־בנא (1949-1906). אל־קרדאווי הוא מאחרוני תלמידיו של אל־בנא, שהכירו אותו אישית ועדיין נמצאים בין החיים.
"ההשתוקקות למוות"
"האומה הערבית", מצטט אל־קרדאווי את אל־בנא, "מעדיפה את תעשיית המוות ויודעת איך כדאי למות מוות מכובד, שהאל משתוקק לו, שמעניק למבצעיו חיים מלאי עוצמה בעולם הזה ואת גן העדן הנצחי בעולם הבא... ההשתוקקות למוות המעניק לכם את החיים".
עד כמה פילוסופיית המוות הזאת משפיעה על מחבלים שנטלו חלק בגלי הטרור האחרונים? רובינשטיין־שמר וברטל מסבירים כי במקרה של אל־קרדאווי, אין מדובר ב"תורה שנשארה תלויה בשמיים", אלא בתפיסת עולם סדורה, שאל־קרדאווי דואג שתמומש: "משרד התרבות של חמאס הכניס לתוכנית הלימודים של האסירים שלו בבתי הכלא בישראל את הספרים של אל־קרדאווי כפריטי חובה. לא מעט אסירי חמאס בבתי הכלא צורכים את אל־קרדאווי בין הסורגים, כפי שעשו קודם לכן. מנקודת המבט של אל־קרדאווי, פיגועי ההתאבדות הם נקודת החוזק של הפלשתינים ונקודת החולשה של הישראלים, והוא שואף לממש אותה באופן מקסימלי".
למה הכוונה באופן מקסימלי?
"הכוונה היא שאם יש לשכנע אֵם להתיר לבנה לבצע פיגוע התאבדות - אל־קרדאווי יספק לזה לגיטימציה. בספר אנו מביאים את סיפורו של עבד אל־והאב אלבתאנוני, חברו של אל־קרדאווי מנוער, בימים שבהם שניהם חיו במצרים. אל־קרדאווי מרבה להזכיר אותו בזיכרונותיו ובדרשותיו. הוא מספר שחברו עבד אל־והאב, שהיה יתום מאב ואמו גידלה אותו ואת אחיו, חלם כל ימיו ללכת להילחם בפלשתין. אלא שאמו, למרות הפצרותיו, סירבה לאפשר לו להצטרף ללחימה ביהודים.
אל־קרדאווי ושניים מחבריו, שלא יכלו לעמוד בצערו של חברם, נסעו לכפרו של עבד אל־והאב ודיברו על לב האם במשך שעות ארוכות. הם סיפרו לה על אימהות הגיבורים בהיסטוריה המוסלמית, על תשוקתו של עבד אל־והאב לג'יהאד והסבירו לה שהחיים והמוות הם בידיו של אללה. "כך ישבנו ודיברנו עם האם", מתאר אל־קרדאווי, "עד שהתגברה על רחמיה הטבעיים כלפי בנה ואמרה לנו: אם זה רצונו של בני לא אעמוד בדרכו". עבד אל־והאב, מספר אל־קרדאווי שוב ושוב בדרשותיו, "כה שמח, חיוך התפשט על פניו והוא נישק את ידה וראשה של אמו".
לא היה טעם להתעכב כאן על המעשה המעט פשטני הזה, אלמלא הפך אותו חמאס לסיפור מכונן ולאחד המאפיינים המרכזיים בז'אנר סיפורי השאהידים, תוך שהוא יונק ממנו את "מוטיב האם" שמאפשרת לילדה לצאת ולקיים ג'יהאד. מכאן, בין היתר, נגזרים גם התיאורים על אימהות שאהידים מצהללות ליד גופות בניהן שביצעו פיגועי הקרבה, וכך גם רבים מהמכתבים שהותירו מפגעים רבים לאימותיהם קודם שיצאו לפגע ביהודים. אחת הדוגמאות הקשות, שממחישה היטב את דוקטרינת המוות שאל־קרדאווי וחמאס אימצו, מגולמת באחת מתוכניות הילדים שהטלוויזיה של חמאס מקרינה לאורך השנים פעם אחר פעם. גם אני צפיתי בה.
"החזקת פצצה בזרועותייך"
באולפן עמוס בובות וצבעים עליזים, מתארחים ילדים ובהם בתה של המחבלת רים ריאשי, שהתפוצצה במעבר ארז ב־2004 ורצחה ארבעה ישראלים. על המסך נראית שחקנית שמגלמת את ריאשי, וילדה שמגלמת את בתה.
"הילדה הבת" שואלת בשירה את "האם": "מה את נושאת בחיקך? מתנה או צעצוע בעבורי?" ומשיבה בעצמה: "במקום לשאת אותי, החזקת פצצה בזרועותייך. רק כעת הבנתי מה יקר יותר מאיתנו". כשהשידור שב לאולפן, המנחה מציגה את "ילדיה של השאהידה שהקריבה הכל למען עמה ולא התייחסה לילדיה דמה ובשרה, שלמענם היא הקריבה את חייה לאללה".
אל־קרדאווי, כפי שעולה מספרכם, מתיר פגיעה גם בילדים, תינוקות, נשים וזקנים. כיצד הוא מסביר זאת?
רובינשטיין־שמר וברטל: "הטענה שלו היא שכל החברה הישראלית היא חברה מגויסת, בין שבפועל, ובין שבמילואים. הוא מגדיר את החברה הישראלית 'מג'תמע עסכרי', משמע חברה צבאית שהזקנים בה שירתו בצבא בעבר, הילדים ישרתו בו בעתיד וגם הנשים משרתות בו, ולכן אין בעיה להרוג את כולם.
"ההיתר של אל־קרדאווי לשליחת מחבלים מתאבדים מיוחד רק למאבק למען פלשתין, זאת משום שהפלשתינים נתונים במצב של 'צרורה', צורך גדול, שבשלו מותר להתיר גם דברים שהם אסורים בדרך כלל. כך למשל, בן אינו חייב לקבל רשות מהוריו כשהוא יוצא לבצע פעולת הקרבה. לפלשתינים מותר אפוא להפוך את עצמם לפצצות ויש להרוג ביהודים עד שימותו או שיעזבו את פלשתין".
אל־קרדאווי פרש ב־2018 מהארגון הכי משמעותי שהקים, איחוד חכמי הדת המוסלמים. השייח' פרופ' אחמד אל־ריסוני החליף אותו שם. למרות זאת אל־קרדאווי עדיין מאוד משפיע. כיצד הוא עושה זאת?
רובינשטיין־שמר: "הוא ישפיע כנראה גם אחר שיסתלק מאיתנו. האיש כתב יותר מ־120 ספרים, שתורגמו לשפות רבות. הספר הראשון שלו - 'האסור והמותר באסלאם', הוא ספר הדת המוסלמי הנמכר ביותר בעולם אחרי הקוראן, מעין 'שולחן ערוך' של המוסלמים. שניים מספריו, 'הלכות ג'יהאד' ו'ירושלים - הבעיה של כל מוסלמי', נמצאים כמעט בכל בית חמאסי.
"בארגון חכמי הדת שהקים, חברים כיום יותר מ־90 אלף חכמי דת מוסלמים, ולענייננו - גם סאלח עארורי, שהכווין טרור נגדנו בשנים האחרונות, איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל וגם ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בארץ - ראאד סלאח וכמאל חטיב. גם מערכת הקשרים בין אל־קרדאווי ו'קרנות הצדקה' שהקים לבין חמאס והפלג הצפוני היתה לאורך השנים משמעותית והטרור יצא נשכר מהם, גם בקטע הכספי".
נתיב הכסף
בעניין אחרון זה משעל ורובינשטיין־שמר אינם מרחיבים, אבל גורמי ביטחון מגלים כי מה שנותר מ"קואליציית קרנות הצדקה" של אל־קרדאווי וגם "וואקף האומה", שראאד סלאח היה מעורב בהקמה שלו - כולם גופים של האחים המוסלמים, מזרימים כספים למזרח ירושלים, ליו"ש ואף לעזה.
הכסף עובר דרך טורקיה ומשם, לא פעם, מבנקים בטורקיה לבנקים ביו"ש. לעיתים מעורבים בהעברת הכסף פעילים של ארגונים כ"קנדיל" או ה־IHH, שעדיין נוכחים בטורקיה, כחלק מהרשת שאל־קרדאווי ואנשיו טוו שם.
גורמי הביטחון מתארים גם תנועה של בלדרים מטורקיה לישראל, ולא פעם הבלדרים עצמם אינם יודעים לאילו מטרות מוכוון הכסף, שרשמית מיועד למשפחות נזקקות. עד לאחרונה הכספים מהקרנות שאל־קרדאווי היה קשור אליהן הגיעו גם לארגוני המורביטון והמורביטאת, שלאורך שנים ניסו לטרפד ביקורי יהודים בהר הבית ועתה מנסים לשוב לפעילות שם.
האם גם הפלג הדרומי, שמיוצג ע"י רע"מ בכנסת ובממשלה, מקבל את אל־קרדאווי כסמכות הלכתית?
רובינשטיין־שמר: "בניגוד לפלג הצפוני של ראאד סלאח, הם שוללים את פסיקת אל־קרדאווי שאוסרת השתתפות בבחירות בישראל. שייח' ראאד בדיר מכפר קאסם הוא הפוסק המרכזי של הפלג הדרומי. בספר שבדיר הוציא ב־2015 הוא אמנם הכיר באל־קרדאווי כ'גדול הדור', אבל הסביר שיש דברים שאל־קרדאווי פוסק והפלג הדרומי חלוק עליו. הפסיקה שלו, מציין בדיר, אולי מתאימה למיעוטים מוסלמיים באירופה, אך אינה מתאימה בהכרח למציאות חיי הערבים בישראל".
למה בדיר התכוון?
רובינשטיין־שמר: "העניין הפוליטי הוא הכי בולט, אבל יש עוד דוגמאות. אל־קרדאווי אסר למשל על מוסלמים בארץ לתרום איברים מחשש שיגיעו ליהודים. בדיר פסק שאם המוסלמים לא יתרמו איברים, הם גם לא ייתרמו ופחות יקבלו, ולכן התיר. במאי 2021, אפילו שייח' משהור פואז, פוסק של הפלג הצפוני, הלך מאותה סיבה בעקבות בדיר, אחרי שנער בן 17 מאום אל־פחם נהרג מירי של שוטר ואיבריו הצילו חיים של ערבי אחד וחמישה יהודים".
אל־קרדאווי, שפסיקותיו והנחיותיו התניעו בשנים האחרונות כמה פעמים מהומות קשות בהר הבית, ושהיה מעורב אפילו בשרטוט גבולות האסור והמותר למחבלים פלשתינים שובתי רעב, אינו מבדיל בין יהודים לבין ציונים, שכן על פי תפיסתו היהדות הולידה את הציונות, שהכריזה מלחמה על האסלאם. הוא אינו מסתפק בתפקיד הפרשן להלכה המוסלמית וסבור שכאיש דת עליו לקום ולהתייצב לצד ההתנגדות הפלשתינית. לטווח הרחוק הוא שואף לכינון חליפות אסלאמית, ובינתיים הוא פורס חסותו על שורת מוסדות - כמו מוסד ירושלים הבינלאומי, שמקום מושבו בביירות - שנוטלים חלק פעיל בהסתה מתמשכת נגד ישראל והעם היהודי. אל־קרדאווי רואה כיום את המאבק בישראל כהמשך ישיר של המלחמה בין מוחמד ויהודי מדינה, בראשית ימי האסלאם.
אל־קרדאווי מתפעל מהאחדות בצד היהודי ומותח ביקורת על הפיצול בקרב המוסלמים. הוא מסתייע לא פעם בכתבים של הוגים יהודים כרב קוק או מרטין בובר, בניסיון להוכיח את טענתו ש"היהודים הפרו את בריתם עם אלוקים" למשל במעשה חטא העגל. לתפיסתו של אל־קרדאווי, מציינים ברטל ורובינשטיין־שמר, "מלחמת המוסלמים ביהודים אינה רק צבאית־פוליטית, אלא גם אידיאולוגית, דתית ומוסרית".
שלושה אישים עיצבו את תפיסתו של מי שהפך עם השנים למעין רב ראשי עבור המוסלמים הסונים בעולם, וגם ל"רב הראשי" של טרור המתאבדים: מייסד האחים המוסלמים חסן אל־בנא; המופתי הגדול, חאג' אמין אל־חוסייני, שממנו אל־קרדאווי העתיק את העלילה שלפיה היהודים מבקשים להרוס את אל־אקצא ולפגוע בקודשי האסלאם; וסיד קטב, מראשי האחים המוסלמים במצרים, שהוצא שם להורג.
אחרי עשרות שנים ירדה לאחרונה מהאקרנים תוכנית הטלוויזיה הפופולרית של אל־קרדאווי ששידרה "אל ג'זירה". 60 מיליון מוסלמים צפו בה מדי שבוע, אבל אל־קרדאווי, בגילו המופלג, עדיין פעיל בטוויטר, בפייסבוק, באינסטגרם וביוטיוב, ומיליונים שותים בצמא את דבריו. אף שאינו נושא בתפקיד רשמי בחמאס, הוא ממשיך להכווין אידיאולוגית והלכתית את טרור המתאבדים שחמאס והג'יהאד מנהלים, להפנות אליהם כספי זכאת (צדקה) ולצטט מופתי שונא יהודים אחר, אמין אל־חוסייני, שאמר כי "פלשתין אינה מולדת בלא עם, כדי שתינתן לעם ללא מולדת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו