סיפורו של האלוף (מיל') חיים ארז משיק במידה רבה לסיפורה של המדינה: השואה, התקומה, בניית העוצמה הצבאית והכלכלית. בכל אלה היה לו חלק משמעותי. "אם הייתי צריך לתמצת את הכתבה על עצמי, הייתי כותב שכל אחד ממיליון וחצי הילדים שנרצחו בשואה היה יכול להיות כמוני ואני, הניק רוזנברג הקטן, הייתי יכול להיות כמוהם בדיוק", הוא אומר, "אין יום שאני לא חושב על הילדים היהודים האלה שלא שרדו".
אמש (רביעי), בעצרת הזיכרון הממלכתית של מכון משואה בקיבוץ תל יצחק, זכה ארז להיות בין ששת מדליקי המשואות, כניצול שואה שתרם לחברה הישראלית. "אני מודה שזו הפעם הראשונה שאני נרגש", הוא אומר בחיוך צנוע, "חייבים להבין שלמרות שהשואה נגמרה, עדיין יש גורמים שעובדת קיומנו כמדינה לא מוצאת חן בעיניהם, ועדיין יש מכחישי שואה שמרימים ראש ומתקשים לקבל את המציאות שבה אנחנו ניצחנו את הנאצים".
11 בנובמבר 1939 היה לילה מושלג בוורשה. הניק רוזנברג, רק בן 4, רץ לבדו אל היער שמעבר לגדר התיל בשטח המפורז, כשהוא משאיר מאחוריו את אמו פרידה בעיר הפולנית הכבושה בידי הגרמנים. לצווארו נתלה פתק קטן שבו כתוב: "קוראים לי הניק. אבא שלי, שנמצא בביאליסטוק, ייתן פרס כספי למי שיביא אותי אליו...". "אני זוכר את עצמי רץ בכל הכוח קדימה כשמאחור מלווים אותי יללות של חיות והקול של אמא שנתנה לי הוראות, 'אחרי שתעבור את הגדר, תרוץ כמה שיותר מהר עד שתתרחק מכאן. אם תראה מכוניות בדרך - תסתתר. כשתגיע לבתים, דפוק על אחת הדלתות ותן את הפתק למי שיפתח לך'. היא הכניסה לי לכיסים סוכריות וקוביות שוקולד קטנות וביקשה ממני לשמור אחת לאבא".
הניק התגעגע מאוד אל אביו, דוד, לכן שמח שאמו הרשתה לו לרוץ כדי לפגוש אותו. אחרי שמונה שעות הגיע לכפר פולני, התיישב על מדרגת אחד הבתים והתחיל לבכות. אישה מקומית אספה אותו אליה, נתנה לו חלב חם, בגדים יבשים ומחסה ולמחרת עשו השניים את דרכם במרחק של עשרות קילומטרים עד לאביו בביאליסטוק. שמונה ימים אחרי, חילצו מבריחים מטעם האבא את אמא פרידה מהאזור המפורז אל מעבר למחסומי הגבול.
עם האיחוד המשפחתי התגוררו שלושתם בביאליסטוק. לקראת סוף 1940 רצתה המשפחה לחזור לוורשה אלא שהאב, שיצא ראשון לדרך, נתפס ונשלח לכלא הסובייטי בביאליסטוק, בעוד הניק ואמו הועלו בהוראת השלטונות הסובייטיים ברכבת ל"התיישבות מיוחדת" בסיביר. המסע צפונה לעומק בריה"מ ארך יותר מחודש וחצי בצפיפות, ברעב, בחנק, בתוך קרונות אטומים ובתנאים סניטריים תת־אנושיים, אולם בתושייתה של האם הצטרפו היא ובנה הקטן לקרון של רופא שהיה עם אשתו ובנם החולה בן ה־9 ובני משפחתם.
"קיבלתי סוכריות, לשמור לאבא" // צילום: יוסי זליגר
עם התקדמות הגרמנים ביוני 1941 והמשך המלחמה נכבשה ביאליסטוק, שאליה נמלטו רבבות יהודים משטחי פולין. יום לאחר שהעיר נכבשה הוכנסו כאלף יהודים לבית הכנסת הגדול והוא הוצת, ובהמשך נרצחו גם היהודים האחרים בעיר. השמועות על מעשי הזוועה הגיעו גם אל פרידה, שניהלה מרפאה בסיביר, וכאשר הסובייטים שחררו את האזרחים הפולנים שכלאו, החליטה לעזוב. היא שוב יצאה עם בנה הניק לדרכים, דרומה אל בוכרה. זמן קצר לאחר מכן שמעה מחבר של בעלה כי הוא מת ממחלה במחנה עצירים בסיביר.
ב־1942 נעצרה האם על סחר בלתי חוקי, לאחר שנתפסה עם שלושה ליטרים של ספירט, ונכלאה לעשר שנות מאסר. הניק הקטן, רק בן 6, נלקח לבית יתומים בחסותו של הצלב האדום. מה שהוציא אותו משם היה הסכם שלפיו אלפי יתומים יוצאי פולין, שהיו ברפובליקות הדרומיות של בריה"מ, יצטרפו לכוח הפולני שעבר לאיראן. הילדים היהודים שנלוו לכוח נקלטו בידי אנשי הסוכנות היהודית, הגיעו לישראל ב־1943 וזכו לכינוי "ילדי טהרן". הניק היה אחד מהם. "היינו הניצולים הראשונים שהגיעו מפולין הכבושה, העדים הראשונים לזוועות הנאצים", הוא מספר. יחד עם עוד 13 ילדים נשלח למושב נהלל וכעבור שמונה שנים פגש את אמו, שזיהתה אותו בזכות הצלקת ביד שמאל ואמרה בדמעות "זה הניק שלי". החיפוש הסתיים.
האיחוד עם הבן התאפשר, בין השאר, בזכות לא פחות מראש הממשלה הראשון. ארז: "דוד בן־גוריון פגש את אמא במחנה עקורים בגרמניה. היא סיפרה לו שבנה עלה בעליית נוער עם ילדי טהרן. על פי התיאור שלה הוא ביקש משליח הסוכנות לבדוק שזה אכן אני, וההתרגשות במפגש איתה היתה גדולה. הרגשתי כבר נהללי וצבר לכל דבר".
ארז התגייס לצה"ל ב־1954, מילא שלל תפקידים וב־1982 מונה לאלוף פיקוד הדרום. כיום, כבר יותר מעשור, הוא משמש יו"ר העמותה להקמת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, בלטרון. "חייבים לספר את סיפור הגבורה של הלחימה היהודית במלחמת העולם השנייה שלא קיבלה את הכבוד המגיע לה", הוא מסביר, "מיליון וחצי לוחמים יהודים מ־26 מדינות המערב נלחמו נגד הצורר הנאצי. בלחימה הזו נהרגו כרבע מיליון איש, ובין הלוחמים היו גם שכבשו את הרייכסטאג בברלין, שם היו ארבעה מפקדים יהודים".
לסיום, יש לו אנקדוטה אישית, ואולי אפילו לאומית. "1964, אני מ"פ צעיר שנשלח לבית ספר לשריון בגרמניה ללמוד על הטנקים האמריקניים", הוא מספר בחיוך, "בבוקר הראשון שם המתינו לי ליד המיטה נעליים צבאיות מצוחצחות. פחות מ־20 שנה מאז שהמלחמה נגמרה - וחייל גרמני מצחצח לי את הנעליים. אמרתי לעצמי, 'אתה כבר לא הניק הקטן בוורשה הכבושה, אתה חייל בצבא ההגנה לישראל, והחייל הגרמני הזה מצחצח לך, ניצול השואה, את הנעליים'. אם זה לא ניצחון, אם זו לא הצלחה של מדינה, של עם - אז מה כן?".