לא מעט מסעדות לא שרדו את משבר הקורונה, נכתב ודובר על כך לא מעט. בנישה המכובדת של המסעדות הכשרות נראה כי הבעיה הייתה אפילו חמורה יותר: העלויות לתפעול מסעדה כשרה, על אחת כמה וכמה בבתי מלון, גבוהות מאוד, ובתחום שגם כך הרווח בו מינימלי - זה אתגר כמעט בלתי אפשרי. עם זאת, יש לא מעט הפתעות, שבראשן המסעדה הירושלמית שהעבירה אותנו את אחת החוויות הקולינריות הכיפיות בחודשים האחרונים - 02.
המסעדה ממוקמת במלון ענבל, מהיפים בבירה, שגם עבר שיפוץ לאחרונה, וככל שהתקרבתי יותר ויותר למסעדה עצמה ולשולחן, כך הסרתי מעליי אי־אלו דעות קדומות שהיו לי על מסעדות בבתי מלון. התפריט של 02, שיצר השף נמרוד נורמן, דיבר אליי ודרש ממני, בקטע פתייני לחלוטין, להתנסות בכל המנות הראשונות ולקחת את הסיכון שלא יישאר לי מקום גם לעיקריות ולקינוחי הפרווה. כך עשיתי, וזו בהחלט הייתה החלטה משתלמת.
מדובר בסך הכל בשבע מנות בגדלים שונים, אף שכולן כונסו תחת הקטגוריה "ראשונות". זה התחיל בלחם מחמצת לוהט (26 שקל) ובקולקציית חריפים שמכינים במקום (18 שקל). אלו דברים שאמנם קשה ליפול בהם, אך בכל זאת יש מקומות שנופלים. הלחם היה טעים וטרי אף שלא נאפה במקום, והחריפים, בהנחה שאתם מחובבי הז'אנר, יטפלו היטב בדרכי הנשימה שלכם.
הבא בתור היה פלפל שושקה עם קולרבי מדורה ושומשום קלוי (56 שקל) שהפתיע בטעמיו, ומשם, לצורך ניקוי המצפון ומאהבת ירקות, עברנו לסלטים. סלט העלים הפריכים (64 שקל) נראה גם כן כמנה "רגילה" עם מחיר תמוה מעט, אך כשהמנה הגיעה לשולחן היא התגלתה כהפתעה מרעננת ועצומה בגודלה, עד כדי כך שביקשנו להשאיר אותה על השולחן גם לשלב העיקריות, כעוד תוספת. אחריו הגיע לשולחן והוכח כהצלחה סלט עגבניות חריף עם פיצוחים (64 שקל).
גולת הכותרת של הראשונות - ולדעתי גם של הארוחה בכלל - הגיעה בשלב הבשר: צלחת הרוסטביף סינטה (68 שקל) הוגשה עם חרדל, שזיפים ובצל כבוש, ששינו לגמרי את שילוב הפרמזן והבלסמי שמגיע במסעדות אחרות, ונתנו למנה אופי אחר, יפה יותר, וכמובן - בתוך זמן קצר לא נותר ממנה זכר.
המנה הבאה - שווארמת צוואר טלה (68 שקל) - היא מנה ש-א. בהחלט יכולה להחזיק לכל הפחות פופ־אפ משל עצמה; ב. גרמה לנו לפקפק בצורך במנות העיקריות ולהזמין במקום עוד שלוש יחידות ממנה, ובכך לסיים את הערב.
באמת מדובר במנה שהוכנה והורכבה בצורה מושלמת - החל מהבשר הרך שנמס בפה, דרך הסאלוף שאוסף הכל, ואפילו קרם הפיסטוק שבהתחלה היה נראה מוזר ומיותר. זו לא הגזמה לצורך הכתבה, אלא באמת מנה שאי אפשר להפסיק לאכול, ולא הייתי מתנגד לה בכל רגע נתון של היום - כל יום.
בתום מנוחה קלה ולא מעט יין, הצלחנו לעשות את המעבר, גם המנטלי, לשלב העיקריות, וגם בו ציפתה לנו עבודה לא קלה. המנה הראשונה שבחרנו הייתה נתח ואגיו (63 שקלים ל־100 גרם), שבינתיים נמצא בספיישלים אך יוכנס בקרוב באופן קבוע לתפריט הסתיו של המסעדה. למען האמת, על ואגיו אין הרבה מה לכתוב, וזו לגמרי המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת, כי הוא היה כל מה שציפינו מוואגיו - רך, נימוח, צלוי בצורה מושלמת, ובעיקר נגמר מהר - והצטרף לרשימה הלא קטנה של מנות שרצינו להזמין שוב אם לא נרצה קינוח.
בתחילת הערב סיפר לנו מנהל המסעדה על כך שהמקום מתפאר בחומרי גלם מקומיים, בסגנון ירושלמי אם תרצו, ושכל מה שאפשר להכין במקום - נעשה במקום. כל ההבטחות הללו התנקזו לתוך מנת הפילה לברק אחו בלאנקו (142 שקלים), שהגיעה לבקשתנו עם פריקה טעים בטירוף. לאור כל מה שאכלנו בערב הזה, אפשר לומר שהשובע בהחלט דפק לנו בדלת, אבל המנה נראתה מעולה והרגשנו שחבל לוותר עליה. בלית ברירה התנפלנו, ועוד צלחת ריקה הצטרפה לאוסף. כאלה אנחנו - לא אוהבים להשאיר עבודה לשוטפי כלים.
עוד דבר שמומלץ להתעכב עליו במקום הוא עניין התוספות, שניכר כי כל אחת מהן, גם הפשוטות ביותר, מושקעות וטעימות בצורה בלתי רגילה. הצ'יפס במקום, כולה צ'יפס, נעשה בעבודת יד ומטוגן פעמיים. את תפוחי האדמה הקטנים בקונפי לא הצלחנו להפסיק לאכול, וגם הפטריות עם בצלי השאלוט המזוגגים הפתיעו בטעמן. לא מצאנו ממה להתאכזב.
לקראת סיום, תקפה אותנו הדילמה הקשה של "התפרענו גם ככה, אולי נזמין עוד ואגיו במקום קינוח?", אבל תחושת ההגזמה, בשילוב החשש מטוקבקיסטים שישאלו "למה לא כתבתם על קינוחים???", גרמו לכך שעל שולחננו נחתו קרמו שוקולד ולרונה עם פרלינה אגוזי לוז (42 שקל), ובסבוסה מרמלדה עם פיסטוק וקוקוס קלוי, לצד גלידה (32 שקל).
בגדול, נוכל לספר שהם היו טעימים ואכלנו אותם, אם כי נסייג שזה השלב בארוחה שכבר לא לגמרי היינו צלולים, עקב אכילת יתר. הסימן המובהק ביותר לארוחה שבהחלט אפשר לסכם כאחת המוצלחות שחווינו לאחרונה. אל תפספסו.
02, ז'בוטינסקי 3 ירושלים, מלון ענבל, כשר