"בנדיקט" פתחה "מגרש משחקים" חדש - אז למה כל כך משעמם שם?

רשת "בנדיקט", המתמחה בהגשת ארוחות בוקר, היא אחת המצליחות בישראל, עם סניפים הפרושים בכל רחבי הארץ. ואכן, נדמה שהתרבות הקולינרית הישראלית נחלצה מזמן מהסגנון הקיבוצניקי של ארוחת הבוקר הפועלית הכוללת חביתה משתי ביצים, סלט ירקות וגבינה לבנה. אחרי שנים של נסיעות ואכילה בחו"ל, גם אחרון הטורטלים כבר הבין כמה מסעירה ומגוונת יכולה ארוחת הבוקר להיות. החביבה עלי היא ארוחת הבוקר הוויאטנמית; מרק לוהט קטן עם אטריות וכיסונים.

בבתי המלון ובמעדניות למיניהן, תרבות השפע המוגזם הזאת התפתחה כצפוי לכיוון הדקדנטי, עד שיצרה ארוחות מפלצתיות ממש, עם היצע מסחרר של מנות המבוססות על ביצים (ובראשן האגז-בנדיקט, שהיא אכן מנת שחיתות נפלאה כשהיא מבוצעת כראוי), דגים כבושים ומעושנים, מגוון עצום של סלטים, גבינות שמנות מפונפנות, לחמים מושקעים, מיצים טריים סחוטים, נקניקים מכל הסוגים.

אולי כהוכחה לרצינות כוונותיהם, בחרו קברניטי רשת "בנדיקט" לערוך את הניסוי הקטן שלהם דווקא בסניף האם של הרשת, השוכן בפינת הרחובות ז'בוטינסקי ובן יהודה בתל אביב, ואליו אכן הגענו באחד מערבי השבוע כדי לבדוק הכצעקתה.

עיון זריז בתפריט גילה כי מעבר למנות ארוחת הבוקר המוכרות של הרשת, הכוללות ביצים, מאפינס, פנקייקס וכו' – יש מנות שחלקן מופיעות כפתיחים, כמו קממבר ברולה (27 ₪) או אגסים בווניל, זעפרן וקמבזולה (22 ₪), חלקן כמנות ראשונות, כמו סלט ניסואז (62 ₪) או טטאקי סינטה (72 ₪) וחלקן כעיקריות ממש כמו פורל צלוי (72 ₪) או המבורגר (59 ₪).

התחלנו בגרבלקס (29 ₪) ובפאקוס צלוי (31 ₪) שהוגש על לאבנה. הגרבלקס הוא סלמון הנכבש באמצעות סוכר ומלח והפאקוס, הידוע גם בכינויים מלפפון מקראי, ערבי או ארמני, הוא מעין הכלאה מעניינת בין מלפפון וקישוא. שתי המנות האלה היו נחמדות.

המשכנו בסלט ניסואז (60 ש"ח) שהיה עשיר מאוד וכלל את כל המרכיבים המקובלים, בהם בין השאר אנדיב, אנשובי, רוקט, שעועית ירוקה, זיתים ותפוחי אדמה - אבל לא היה בו דבר מאותו קסם פרובנסאלי המעניק לו את ייחודו. מה שקיבלנו כאן הרגיש יותר כמו הגרסה הפולנית של הסלט הים תיכוני הזה, שמקורו בעיר ניס ונחשב לאחד מסמלי המטבח של הריביירה הצרפתית.

גם מנה של סשימי דג ים (62 ₪) כללה שלל מרכיבים, כמו ויניגרט כוסברה, נתחי אבוקדו ושמנת חמוצה ואף שהוגשה כשפיסת באגט לצידה, התוצאה הייתה קטנה מסך חלקיה, בטח עבור מנה המתומחרת כעיקרית.

רושם דומה הותירה גם מנה של טטאקי סינטה, שהוגשה עם סלט קיסר קטן עם רוטב שהתבסס בעיקר על מיונז. בתמחור של 72 שקלים, היה זה הוגן לצפות ליותר, במיוחד מבחינת כמות הבשר.

היינו ארבעה, ולעיקריות הזמנו פילה של פורל (78 ₪), המבורגר (59 ₪) וסטייק אנד אגז (92 ₪). מהפורל הוורוד (ששמו טרוטה, ובעברית שמך, וגם היא ממשפחת הסלמוניים) הוגש רק נתח פילה אחד, ולא שניים כמקובל. הוא הונח על מצע של תפוחי אדמה "דרוסים" ברוטב שמנת-חזרת והיה טעים בקושי. כל מי שזלל פעם פורל שלם על הגריל במסעדת "דג על הדן" ויודע מה אפשר לעשות עם הדג המעודן הזה, בוודאי יתאכזב ממחצית המנה החיוורנית המוגשת כאן.

גם בהמבורגר הופיעו כל המרכיבים המתבקשים – בצל מטוגן, ביצת עין ואיולי של צ'יפוטלה. הוא הוגש משום מה באינגליש מאפין במקום בלחמניית ההמבורגר הרגילה והצליח, כמעט באורח פלא, להיות כמעט חסר כל טעם. לא יודע מאיזה בשר הוכן ההמבורגר הזה, אבל הייתי משתמש בבשר אחר, או מוסיף לו שומן, או מתבל אותו אחרת או גם וגם.
במנת הסטייק, הסינטה נצרבה היטב מבחוץ והוגשה מדיום-רייר, אבל עבור מנה המופיעה כעיקרית ומתומחרת כמעט ב-100 ₪ אפשר היה לצפות למעט יותר מ-150 גרם של בשר, שהם למעשה חצי סטייק, המוגש עם ביצת עין.

לקינוחים לקחנו עוגת גבינה (28 ₪) וברד פודינג, שהוא קינוח מהמטבח הבריטי, שנעשה פופולרי גם בארה"ב. במקור הוא הוכן משאריות של לחם, ביצים, סוכר או סירופ, תבלינים ופירות יבשים. הלחם מושרה, נסחט, מעורב עם שאר המרכיבים ונאפה בתבנית. המנה שקיבלנו הייתה כמובן מושקעת יותר ועצומה בגודלה, עד שהייתה יכולה להיחשב לארוחה בפני עצמה.

כך יצא שהארוחה בבנדיקט, למרות המרכיבים המשובחים לכאורה שמהן הוכנה ובלי שום זיקה למיתוג האקספרימנטלי שלה, כללה בעיקר מנות שהיו קטנות מדי או יקרות מדי ובשני המקרים – נטולות שמץ כריזמה. ומכיוון שארוחה לארבעה, כולל משקאות ושירות (שדווקא היה מצוין) תעלה פה מעל 700 שקל, במונחי עלות ותמורה מדובר בעסקה - גם אם מניחים לרגע את עניין הטעם בצד – לא מוצלחת משום בחינה.

בנדיקט D&R

בן יהודה 171, תל אביב - יפו