על קיבוץ עין זיוון שמעתי לראשונה מחברתי גל, שניהלה את המסעדה שלי בתל אביב. "אין רחוק ונידח ממנו", סיפרה אז. שנים חלפו עד שמצאתי את עצמי ניצבת בשעריו של הקיבוץ המזרחי ביותר ברמת הגולן. היה זה כשעדי פרץ פתח את המאפייה "מטרלו". מהר מאוד הקרואסונים של עדי היו ללהיט מחוזר, והכריכים המורכבים בתוך המאפה הצרפתי המדופדף לעילא - להיסטריה.
• למבצעים במסעדות הכי שוות לחצו כאן
מעט השתנה מאז ביקורי האחרון, והנה אני שוב כאן. פרץ בשלו, קם מדי בוקר עוד הרבה לפני שהתרנגול שוקל להקיץ ומוצא עצמו ספון במאפייתו. לש, מרדד, מקפל ומתפיח קילוגרמים רבים של בצק קרואסון חמאה. מכפיל ומשלש כמויות - אך הביקוש תמיד רב מן ההיצע.
"תמיד אחוש אי־נוחות כלפי אלה הממתינים זמן רב בתור ואני נאלץ לאכזב", מסביר פרץ, "לפעמים הכל נגמר על המדף, ויש עוד לא מעט אנשים שמחכים".
"זה אמור להיות סיכון מחושב", אני מנסה להקל. "מי שמגיע עד אליך הרי יודע שאין מפעל יצרני המספק לך מאפים, וכשנגמר - נגמר". "הייתי שמח להצליח להאכיל את כולם", הוא אינו מתרצה, "אך כמה שאגדיל שקילות וכמויות - זה לא יספיק".
"אני סבורה שזה הופך את 'מטרלו' לנחשקת יותר", אני משווקת לעדי פרץ את המוצר שלו, אך לו אין זמן להתפלפל איתי והוא ניגש להוציא סבב קרואסונים נוסף מתא ההתפחה היישר אל התנורים החמים. "אני בכלל פה בשביל החומוסייה החדשה", צעקתי לעבר גבו המתרחק.
דיאלוג פואטי במאפייה
"בואו, נוסעים לרמת הגולן", הודעתי לקומץ חברים מובחר במיוחד. "יש חומוסייה חדשה בקיבוץ עין זיוון. ויש יקב, בעצם שניים, ומפעל שוקולד קטן ומאפייה מטריפה". והנה אנו רביעייה שכזאת, רעבים להרפתקה, התייצבנו לנו בקיבוץ ליומיים קולינריים במיוחד.
היה זה ברור שהבוקר יהיה מוקדש ל"מטרלו", הפנינה האהובה עלי בגולן. בחרנו, כמובן, כריכים נהדרים עשויים קרואסון זהוב ופריך מבחוץ ורך וצהבהב מבפנים. עבודת הקיפול הקפדנית ניכרת על הדפדוף המושלם המתגלה עם חיתוך הקרואסון. וכן, קרואסון החמאה של "מטרלו" מרהיב. הוא נותר כזה גם כשממלאים אותו במקושקשת, או בקממבר וריבת בצל, או בפורל מקומי אפוי ומפורק לכדי פיסות רכות.
כך גם המאפים המתוקים של עדי, אך קצת אחרת. אני אוהבת את המנעד הזה שבין הקפדה יתרה לבין יד משוחררת ואגבית. העוגות של עדי לא מחייבות - הוא אופה אותן כפי שמתחשק לו. פחות דידקטי, פחות מחושב.
הדיאלוג הזה שבין מאפי הבוקר הווינאיים המפוארים והמוקפדים לבין העוגות הכמעט ביתיות - הוא פואטי עבורי. זה מה שמייחד מקום ונותן לו את החתימה המסולסלת והייחודית רק לו.
הקסם שבעשייה מלאת תשוקה
את השבת קיבלנו בדיוק כמו שצריך - בטעימת יין, תזקיקים וליקרים. עופר בהט, היינן והבעלים של יקב "בהט", קידם את פנינו בחיוכו הרחב. הוא איש של אנשים, בוודאי כזה של אנשים כמונו הששים אלי יין ואלכוהול. טיילנו עימו במרכז המבקרים של היקב, ושמענו את סיפורו של האגרונום שחלם להיות יינן - והגשים.
סעדנו את ליבנו בהמבורגר שמנמן המוגש על המרפסת היפה, בצל הגפן. נהנינו מנקניקיות שנצלו למשעי והוגשו פיקנטיות ומלאות טעם.
לצד יינות הדגל של היקב הצעיר, טעמנו מן הליקרים שמפיק עופר בתשומת לב יתרה: החלקנו לימונצ'לו סמיך במורד הגרון, התפעלנו מליקר שוקולד עמוק טעם. אך היה זה ליקר הדובדבנים, על כל שלבי הכנתו, ששבה את ליבנו. יש קסם בעשייה מקומית מלאת תשוקה, ועופר בהט עושה זאת כשהוא הופך את דובדבני הגולן למשקה מענג.
אווירה קלאס באפס מאמץ
טל פלטר היינן המוערך מיטיב למזוג לקהל שלו יינות נהדרים, ועושה זאת באווירה קסומה שאין דומה לה. זהו אינו מרכז מבקרים מעוצב לעילא, אין ב"פלטר" גרם של מאמץ. באוויר כמו נישאות מילות השיר: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", והן מתנגנות להן ומרחפות עם כל לגימה.
חלל הישיבה המרושל והנעים הומה אדם. כולם שותים מן היין ונהנים מצלחת הגבינות המשובחת - אף היא תוצרת המקום. למתבונן מן הצד נשקפת רביעייה מאושרת וטובת לב - איך לא? לא היה בקבוק שלא נטעם או תזקיק שלא נמזג. התגלית הפעם היתה סדרת "מטר" הכשרה והמופלאה של פלטר. היין האהוב עלינו בסדרה: סוביניון בלאק סמיון, שעשה את דרכו איתנו הביתה, שלא יחסר לנו בשובנו העירה, חלילה.
לא צריך לנסוע כדי להתרחק
צהריי השבת שלמחרת הוקדשו ברוב הוד והדר לחומוסייה החדשה מבית הבייקרי האהוב, וזו אינה משימה קלה נוכח הביקוש האדיר והתור הארוך שמתגלה בפנינו.
כמה טעימה מנת הדגל הנקראת "מסיבחה", שבסיסה מסבחה כהלכתה וקרם עגבניות פיקנטי, קרוטונים ובצל מטוגן - ההופכים אותה למסיבה. כך גם החומוסביח עם קרם לימון כבוש, קוביות חציל מטוגן וביצה חומה. לצד כל אלה טעמנו גם סלטים רעננים וטריים למשעי, כרובית מטוגנת, פרוסות צ'יפס דקיקות ועוד. נהנינו גם מקינוח המלבי על שתי גרסאותיו העדכניות: סירופ ורדים או קרמל מלוח. על בסיס חלב או על בסיס חלב מן הצומח.
שבעים ומחויכים טיילנו בחזרה אל כפר הנופש של קיבוץ עין זיוון הטובל בשלל גוונים של ירוק, סגלגל, צהוב וכתום של שלכת. בקתות העץ הצבועות לבן בהיר בולטות על רקע שמי החורף הבהירים והקרים. עץ האלון הגדול מצל על כר דשא מסנוור בצבעו, ושקט מרגיע מסביב.
"שוויץ זה כאן", סיכם אחד מאיתנו. "לא צריך לנסוע רחוק כדי להתרחק", חשבתי בקול רם. "מתי שוב?", נשאלתי. "ממש בקרוב", הבטחתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו