"סברי מרנן": מה רע בג'אנק פוד?

"סברי מרנן". לא מתוחכם אבל עובד

מה ישראלי בעיניכם? יש שלל דברים שכבר כל כך הורגלנו אליהם עד שהם הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. למשל, הצפות היסטוריות והיסטריות בימים גשומים, ויכוחים על מקומות חניה ועל עקיפה בתור, או נגיד הפרצוף המחויך של אורן חזן בטלוויזיה שלנו. אתם יודעים, כל מיני דברים שכבר קשה לדמיין את החיים בלעדיהם.

פרקים של "סברי מרנן" הם בהחלט משהו מהסוג הנ"ל, שמרגיש כאילו הוא משודר 73 שנים ברציפות בשידורי קשת. פרקים חדשים, שידורים חוזרים - בדרך כלל קשה לעקוב. התפאורה נראית אותו דבר, הדמויות כמעט לא מתפתחות, ומזל שהמשקל של דביר בנדק השתנה עם הזמן ומאפשר לצופה לפענח בערך באיזו עונה מדובר.

בית חרושת לסיטקומים. "סברי מרנן" // צילום: אילנית דואניס

וככה, שבוע אחר שבוע, בנתה לעצמה "סברי" מעמד תרבותי פנתיאוני. מוסד של ממש עם צופים נאמנים בכל הגילים ומכל המגזרים כמעט. שלשום (ו') הושקה העונה השישית בפרק כפול, או ליתר דיוק פרקים ‭203‬ ו-‭204‬ במספר, הווי אומר שמתישהו בהמשך העונה תשבור "סברי מרנן" את שיא הפרקים הישראלי לסיטקום האולפני הארוך ביותר (מחזיקת השיא היא סדרת הילדים "הפיג'מות" עם ‭ 223‬פרקים, הרבה מעבר ל-‭149‬ של "החיים זה לא הכל" בפריים-טיים).

לשאול מה סוד הקסם של הסדרה נדוש אפילו יותר מהבדיחות הכי יבשות בתסריט על האוכל האשכנזי. "סברי" היא אחת מהסדרות שחטפו הכי הרבה ביקורות, קטילות, ירידות והעלבות לאורך חייה, אבל למה? מה רע בקצת הומור פשוט ועממי?

גם "הגשש החיוור" עשו קריירה מבדיחות עדתיות. אסי דיין יצר את סרטי הבורקס הכי מוצלחים, ואתם יודעים מה עוד? "קרובים קרובים" אולי נחשבת סדרה אשכנזית במהות שלה, אולם בבסיסה גם היא בנויה על ערבוב עדות בתוך המשפחה ודגש על ישראליות של שנות השמונים; ויהורם גאון יכול להעיד על כך בגוף ראשון. ולמרות זאת, בתקופה ההיא כולם ידעו אז טוב מאוד למי למי יש יותר כבוד.

"סברי מרנן" לא נוראית. היא סטריאוטיפית, מוגזמת ומוקצנת כפי שנדרש מכל סיטקום. יש בה שחקנים שלפעמים משתוקקים לדלקם טקסטים שנונים בהרבה, אבל זורמים כמו גדולים עם מה שעובד. ולשים את יהורם גאון בתוך בית חולים מחטא את ידיו בהגזמה למשמע שמות של מחלות, זאת בדיחה שכאילו נכתבה מעצמה.

בעידן שבו סדרות טלוויזיה מצמצמות את כמות הפרקים שלהן בעונה, "סברי" מותחת ומותחת. היא כמו רכבת שיצאה מבית חרושת לסיטקומים וממשיכה לדהור. מפעל של הצחקות עם בדיחות פשוטות. זה לא מושלם, זה לא מקורי, זה לא מתוחכם, אבל זה בכלל לא אמור להיות כזה.

הפרק הכפול ששודר בסוף השבוע היה למעשה גרסה מוזרה של "לקום אתמול בבוקר", כשבמוקד הסיפור - טוביה צפיר מאבד את הזיכרון בכל פעם שהוא נרדם. והסיפור, אגב, לא נגמר. הפרק השני הסתיים בלי סוף בכלל, ואולי זה מוזר, אבל לא כזה חשוב כשהמותג עובד ומביא בהתמדה אחוזי צפייה גבוהים אפילו בשידורים החוזרים.

עממיות היא לא מילה גסה. ואם זו הביקורת הכי גדולה על "סברי מרנן" זה לבטח מגיע ממקום של התנשאות, התפלצנות וריחוק. "סברי" היא כמו ג'אנק פוד, מפעל קומי שמשחרר ‭ 40‬ תסריטים בעונה, לא מתעכב על חורים בעלילה ומצליח לפגוע בטעם המדויק של העם. וישראלים, לא משנה כמה הם פלצנים, מתים על ג'אנק.