כשמסתכלים לאחור על כ־77 שנות מדינה, אפשר להבחין שכמעט לא פעלו כאן רוצחים סדרתיים. היו בודדים, אף אחד לא זכור או השאיר רושם. יחד עם זאת, בכל מדינה שמחשיבה את עצמה קיימת היסטוריה של אנשים מטורפים, ששחטו עשרות קורבנות עד שנתפסו ושמם נחקק לנצח. למה אנחנו תמיד צריכים להיות חריגים?
המין האנושי נמשך לרוצחים סדרתיים. מפחדים מהם, אך במקביל גם מתהפנטים, נותנים להם כינויים נוצצים והופכים אותם לגיבורי תרבות. התרבות הישראלית שונה. המציאות שלנו אחרת. הרוצחים הסדרתיים האכזרים שחיים לצידנו הם מחבלי נוחבה. חוץ מזה, כדי להצליח בתור רוצח סדרתי דרושה לא רק אישיות פסיכופתית, אלא גם יכולת הקפדה על פרטים, תכנון ארוך טווח וביצוע מושלם. ישראלים הם חמומי מוח ופועלים מאינסטינקט - לא טייפקאסט של רוצח סדרתי. לכן אוי, גם בתרבות כמעט לא נתקלנו ביצירות מקומיות שמהדהדות עלילה עם רוצח סדרתי במרכזה.
"מגרש הרוסים", סדרת המתח המשטרתית שיצרו יבגני רומן ודימה מלינסקי, ושהושקה אמש בכאן, חריגה בנוף המקומי. עלילתה מתרחשת ב־1991, בעת גל העלייה מברית המועצות. עולה חדשה נרצחת בירושלים ועל מצחה נחרט המספר 37. יעקב זדה מגלם את השוטר הטוב, שחותר להגיע לאמת ומגלה כי סדרת רציחות דומה התרחשה בבריה"מ בסוף שנות ה־80. אליו נצמד טיפוס רוסי (אנטולי בליי), שנוחת בארץ כדי לאתר גם הוא את הרוצח - וכך להוכיח כי בנו, שהורשע במוסקבה בביצוע הרציחות הישנות, בעצם חף מפשע.
"מגרש הרוסים" היא סדרה ישראלית, אבל היא מרגישה כאילו לא מכאן. האווירה בה גשומה. התעלומה נבנית בצורה חכמה ומתוכננת, היא מקפידה על הפרטים הקטנים ובונה סיפור בצורה הדרגתית ומתוכננת. היא יכולה לגרום לצופה ליפול בקלות בקסמיה. היא מעוררת רגשות ומייצרת מחשבות, ומביאה מבט מפוכח על הקהילה הרוסית ועל התאקלמותה בארץ.
אחרי צפייה בשלושה פרקים (מתוך שמונה), אני חושב שזו התעללות לא לשחרר את העונה בבת אחת. לחכות שבוע עד הפרק הבא? היא כל כך טובה, וזה סדיסטי לעשות ככה לצופים. "מגרש הרוסים" סדרה רוצחת, במובן הכי חיובי של המילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
