מי היה יכול לנחש שבכל מקום יצוץ "צוץ"? לא רע לדרמה שהתחילה מתחת לרדאר. כיצד הצליחה "חזרות" להפוך לדיבור החם? הסדרה באה ממקום פשוט וקטן. אין בה יומרנות, ולא פומפוזיות, להפך, היא הכי יומיומית שיש, וזה מה שגרם לה לגעת באנשים.
כתבת: מאיה כהן // צילום: משה בן שמחון
כמה נשים שמעו את עצמן לא פעם אומרות משפטים כמו שיצאו לאיריס (נועה קולר) מהפה? כמה גברים היו במקום המתלבט הזה שבו נמצא תומר (ארז דריגס)? נראה שהמון. כמה נשים יכולות להוציא פנינים כמו שמוציאה ורה (יבגניה דודינה)? נראה שלא הרבה.
הסדרה, שעסקה ביחסים של משתתפיה על המורכבות שלהם והבעייתיות שבהם, הביאה כקונטרה לכוכבות הזוהרת מבחוץ את העולם האמיתי שחושף את הפצעים, הפגמים והשריטות של הדמויות. הצל הגדול שנפל על "הכוכבים הגדולים", גרם לאנטי־כוכבים להיות מוארים יותר ובולטים יותר (כן, קולר, אני מדבר עלייך). דבר נוסף שקרה ב"חזרות" זה טשטוש ההיררכיה בין הדמויות, דבר ששם כמעט את כולן באותה דרגת חשיבות ויצר עניין מתמשך.
הסצנה בפרק האחרון, שבה כולם ישובים ומחכים שההצגה תתחיל, היא קרובה לשלמות. אוסף הדמויות שנאלצו לשבת זה לצד זה - איריס עם הדייט שלה, האחים שלה ואמא שלה שיושבת בינה לבין תומר - יצרו פינג פונג של תגובות קומיות, כשבתווך יש איש אחד שבסך הכל רוצה לומר לאישה אחת, בדרכו המוזרה ("תתפשרי עלי"), שהוא רוצה לחזור אליה.
עם זאת, פרק הסיום היה קיטשי מדי עם סוף צפוי שאפשר היה לראות מקילומטרים, וזה קצת מוריד לסדרה מהפאסון, אבל היי, תהיה עונה שנייה, אז אפשר לסלוח. "חזרות" הפכה לקאלט בזמן שידורה, דבר שקורה למעט מאוד סדרות. אפשר לומר בוודאות שדריגס, קולר ואסף אמיר - נתנו פה הצגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו