המלכוד האירוני של הסאטירה: "ארץ נהדרת" יודעת לעצבן, אבל מה הלאה?

ראש ממשלה מפטר את שר הביטחון, המשטרה נפלה, האופוזיציה דופקת ת'ראש בקיר, המלחמה דוהרת בדרך ללא מוצא, ואדם מעורער נבחר לנשיאות ארה"ב ויקבל אחריות לסדר את הכאוס מחדש. איזה טיימינג מושלם להשיק עונה חדשה של "ארץ נהדרת".

חודשים כבר שאין סאטירה טובה על מסכנו. "זהו זה!" אמנם חזרה בשבוע שעבר, אבל היינו צריכים את "ארץ" כדי להיזכר בחשיבותן של תוכניות סאטירה בתקופות סוערות. פרק פתיחת העונה היה חד ונגע בכל תפוחי האדמה הלוהטים: ישראל כ"ץ הוצג כאידיוט שימושי ובובה של נתניהו, שהסביר כי פיטר את גלנט כדי להסיט את תשומת הלב מחוק ההשתמטות והעבירות הביטחוניות בלשכתו, דרעי וגולדקנופף בחשו, ומשפחות המילואימניקים קיבלו שיר נוגה לתיאור מצבם.

"ארץ" יודעת לעצבן, אבל מה הלאה? עד כמה סאטירה מסוגלת לשנות מציאות? האם ביכולתה גם להתסיס מחאה ולהפיל ממשלה?

ההיסטוריה מלמדת כי סאטירה שמנסה לשנות תודעה בנוגע לתדמיתו הציבורית של אדם רב עוצמה (נגיד, ביבי) מתגלה תמיד כחסרת תועלת. הסיבה: עמדות שליטה וכוח בנויות כך שהן מאפשרת למושא הסאטירה לתמרן ולעקר כל מתקפה ביקורתית עליו, ואף לסובב אותה בצורה שתשרת אותו.

הרי יותר מ־15 שנה ש"ארץ נהדרת" בועטת בביבי, בשעה שתומכיו ושופריו נעזרים במערכונים כדי להראות איך רודפים את המנהיג. "ארץ" נכנסת בו בלי חשבון וביבי רק מתחזק. במקביל, גם התוכנית התחזקה מאוד מאז שהעצימה את הביקורת על נתניהו. רוצה לומר, סאטיריקנים יכולים ללעוג כמה שהם רוצים לראש ממשלה, ושני הצדדים רק ירוויחו.

במבחן התוצאה, העלבות קומיות וסאטירה ביקורתית לא ישנו השקפת עולם אצל הצופים. "ארץ נהדרת" אולי מצליחה בתור בידור להמונים, אבל בפועל - וכנראה בלי כוונה - היא רק מקבעת עוד יותר את המצב הקיים.

סאטירה זה טוב ונחמד וחשוב, אבל אל תבנו עליה שתפיל את השלטון ותייצר עבורכם סדר עולמי חדש.