"בובי המתוק" בנטפליקס: הדוקו שחושף שעמוק בפנים כולנו מעריצים מתחזים ערמומיים

ב־2009 קיבלה קיראט אסי, תושבת לונדון בת 35 ממוצא סיקי־פנג'אבי, הצעת חברות בפייסבוק מרופא נאה בשם בובי ג'אנדו. היא אישרה אותה ללא היסוס (הוא הגיע מרקע דומה, השתייך למעגל החברתי הרחב שלה והיה בעיצומה של מערכת יחסים מחייבת, בדיוק כמוה) - וכך נכנסה לתוך מלכודת מורכבת שנטמנה במיוחד עבורה. בתשע השנים הבאות בובי הפך להיות עבור קיראט ידיד וירטואלי, חבר קרוב, נפש תאומה, ולבסוף גם אהוב ליבה וארוסה המובטח - כל זאת מבלי שפגשה בו אי־פעם פנים אל פנים.

סופו העגום של סיפור האהבה הזה משתמע כבר מהכותרת שלו: קיראט מגלה לבסוף שבובי הוא לא באמת בובי, ושמישהו אחר עשה שימוש ציני וקר לב ברשתות החברתיות וברעב שלה לאהבה ולחתן כדי ליצור סביבה מסך ערפל דיגיטלי, ליצור בפניה מצג שווא ולהשתלט כליל על חייה.

האמת היא שלא צריך אינטרנט כדי להונות לב תמים. העמדות הפנים וההתחזויות מלוות את הסיפורים המשותפים שלנו מאז שבעצם התחלנו לספר אותם: יעקב מתחפש לאחיו התאום עשיו כדי לזכות בבכורה, מלך האלים זאוס לובש את דמותו של אמפיטריאון כדי לשכב עם אשתו אלקמנה, לוצ'נטיו מ"אילוף הסוררת" של שייקספיר מעמיד פנים שהוא מורה ללטינית כדי לזכות בליבה של ביאנקה היפה - ועוד ועוד זהויות שאולות, טעויות בזיהוי והולכות שולל מתוחכמות, מתעתעות ולעיתים גם מרושעות.

לא סתם חוזרים ושבים לאורך הדורות הסופרים והתסריטאיות אל הבאר היצירתית הזאת. ההונאה הרי עומדת בבסיס מלאכתם והיא חלק בלתי נפרד מהעשייה שלהם. כדי שהקהל יאמין לסיפור, לדמויות ולעולם שנבראו עבורו, כותב טוב חייב להיות גם שקרן טוב: לחשוב על כל פרט ופרט, ליצור מראית עין של כנות, לעורר הזדהות, להשתלט על תשומת הלב ולתמרן את הקורבן (סליחה, את הקהל) בדחיקות קלות למקום הרגשי המדויק שאליו הוא רוצה שיגיע בסוף המסע הדרמטי.

הסדרות והסרטים שעוקבים אחרי סיפורי קאטפישינג מתמקדים מטבע הדברים בקורבן - וכך קורה גם בסרט "בובי המתוק", שעוקב באופן כרונולוגי ומנקודת המבט של קיראט, שהיא עדה סוחפת ומרגשת, אחרי השתלשלות האירועים המוזרים ביחסיה עם בובי - אבל אין ספק שמי שיוצרים אותם עושים זאת גם כי הם מעריצים את המיומנות היצירתית של מעמידי הפנים, שיודעים כיצד להשיג את מטרתם (אין דבר ששקרן מצליח מעריך יותר מאשר שקר מוצלח).

ואנחנו צופים ביצירות האלו, וליבנו אמנם קצת חומל על הגיבורה האומללה שהאמינה בשקר, אבל בה בעת, בתוך־תוכנו, אנחנו גם לועגים לתמימותה המוגזמת והמגוחכת ומספרים לעצמנו שלנו זה בחיים לא היה קורה. אנחנו הרי היינו חושדים, מטילים ספק ומפקפקים. ברור שעלינו אי אפשר לעבוד ככה.

אולם קיראט ממש לא לבד. גם אם אנחנו לא נופלים למזימת קאטפיש רומנטית מורכבת, הרי שגם אנחנו חיים את חיינו בתוך ערפל דיגיטלי, שחלקו עשוי אמת ורובו מורכב משקרים ומאשליות.

אנחנו בוחרים להאמין לזרים באינטרנט (או בטלוויזיה) שמערבבים יחד עובדות ודעות וטווים לנו את הפרשנות שלהם למציאות סביבנו.וכל עוד הפרשנות הזאת הולמת את תפיסת עולמנו, אנחנו ממש לא נחשוד ולא נטיל ספק ולא נפקפק - כי כולנו בסוף קצת קיראט.