כשמתבוננים בנבחרי העם, מביטים על תוכניות הפריים-טיים, מקשיבים לרמת הדיונים באולפנים ומצביעים על גיבורי הריאליטי ועל כוכבי התרבות שלנו - קל לומר שמדינת ישראל כיום מעדיפה אנשים בינוניים.
אם בעבר הגישה היהודית הייתה חינוך לשאוף הכי גבוה שאפשר, בימינו מספיק להיות בינוני כדי להצליח. אתה יודע לחקות קולות של חיות? התקבלת להיות חבר כנסת. את יודעת לזייף? התקבלת לשעשועון השירה החדש. המסר שמעבירה החברה לדור הבא הוא שבינוני בהחלט מספיק, שסטריאוטיפים כאן כדי להישאר, ששחיתות היא אחלה ושהסטטוס-קוו תמיד ינצח.
דמויות הילדים ב"סברי מרנן", למשל, מייצגות ילדים ממוצעים. לכל משפחה בסדרה יש כמה וכמה כאלה - רובם נטולי שמות, ללא אופי או זהות. כשהמבוגרים מתחילים לדבר, היצורים הקטנים והשקופים נעלמים מהפריים (כדי שלא תבחינו שמחליפים אותם כל כמה עונות). אין להם אישיות, וקיומם מוגבל רק לסיבוך חיי המבוגרים. הם נורא שקטים יחסית לילדים, וברגעים הנדירים שהם פותחים פה צפצפני, פתאום נפלט להם משפט לא מעודכן כמו "אני נורא מתרגשת, היה לי צרכים כבר פעמיים".
אף על פי כן, משפחת חסון-רוזן המורחבת צמחה להיות בית-חרושת לצאצאים. קצת כמו משפחה ישראלית ממוצעת. במקרה של "סברי", טירוף הילודה המתוסרט נועד להדגיש את הפער שבין ילדים זה שמחה לבין הסיוט המתמשך שכרוך בלהיות הורה. בפרק פתיחת העונה השמינית, ששודר בסופ"ש, זוג טרוטי העיניים, ספיר ואדם לבית רוזן, אשר מגדלים תאומים פלוס עוד ילד שלא נוכח, מגלים שהיא שוב בהיריון; הבשורה מתקבלת כגזירת מוות ובכי אמיתי של הדמויות (אך לא כטריגר להציע הפלה).
זוהי הישראליוּת הממוצעת ש"סברי" נוטה לשקף בפרקיה, זאת שמהווה את גרעין הצלחתה. הסטריאוטיפיות השמרנית המובנית בחברה (משה יוצא עם ידידה מהעבר, אשתו מודאגת) או הרצון לתחמן את המערכת (שי מעוניין להצטרף לוועד השכונתי כדי להרוויח טובות הנאה בפינוי האשפה), "סברי" תייצג תמיד את האמצע הישראלי המוחלט. ולכן - למרות קאסט שחקנים מהכישרוניים במדינה - היא בוחרת ללכת על בטוח, ולא מעיזה לרגע להיות בלתי צפויה, אמיצה ובעלת אמירה כלשהי. הסיטקום הכי ממוצע שיש.
במדינה ששואפת לבינוניות, הגיוני ש"סברי מרנן" היא התוכנית הכי בינונית בטלוויזיה, אבל גם הכי יציבה. שמונה עונות, 285 פרקים, ותמיד בינונית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו