למי אכפת מרפאל אדנה

צריך היה להתאמץ כדי לא להבחין בניסיון של התקשורת המרכזית להתעלם מההפגנה למען צדק לרפאל אדנה ז"ל, שנערכה מול הפרקליטות בתל אביב ביום שני השבוע.

בזמן שעשרות מוחים זעקו את כאבו של הילד בן ה־4 שנדרס והופקר למוות, בערוץ 12 הוקרן שידור חוזר של "סברי מרנן". עברו כשמונה שעות, שבמהלכן המוחים חסמו את איילון, עד שכל כלי התקשורת התייחסו לאירוע, וגם אז בצמצום. הטרגדיה האנושית המטלטלת, והדרישה הצנועה של המשפחה לחקירה יסודית ולהסברים ברורים, עוררו הזדהות בציבור אבל לא בתקשורת. המשפחה לא חובקה, כתבות עומק לא נעשו, פרשנויות ניתנו בקמצנות, ותגובות הפרקליטות סיפקו את הרוב. עבור כלי תקשורת שחרתו על דגלם הגנה על מערכת המשפט, התלכדות הסיפור האישי עם הקולקטיבי מציבה את משפחתו של רפאל בצד הלא נכון של המפה הפוליטית.

לטענת המשפחה, שינוי גרסאות וחוסר שקיפות ליוו את החקירה מרגעיה הראשונים. גם כיום תגובות הפרקליטות מעוררות יותר שאלות מאשר תשובות. זה לא הפריע לנציג הפרקליטות להצהיר בשידור ברשת ב' לפני יומיים שהוא לא מבין את תחושת המשפחה. כמובן, מבלי להביא בחשבון את חוסר האמון הבסיסי שעימו מגיעים ציבורים מסוימים אל דלתותיה של מערכת הצדק.

הפרקליטות ובתי המשפט הורחקו במהלך השנים מטווח הביקורת הציבורית, למרות חלקם המרכזי באכיפה הבררנית, בין היתר מול יוצאי אתיופיה. התקשורת לא מבקרת אותם, גם לא ארגוני זכויות האדם. דוח פלמור המקיף, שפרסם משרד המשפטים ב־2016 בעקבות מחאות יוצאי אתיופיה, לא עסק בכל החוליות של האכיפה הבררנית והתמקד רק במשטרה. גם דוח מבקר המדינה מ־2021 על התנהלות גורמי האכיפה מול יוצאי אתיופיה עסק רק במשטרה ובמח"ש. כך, כבר שנים, כלל הגופים האמונים על הביקורת ועל הטיפול באכיפה הבררנית עובדים בפועל עם סיפור חסר.

התקשורת בחרה צד. מאז שאירע המקרה, השיח לגביו מתנהל בעיקר ברשתות החברתיות: החל מהפוסט הוויראלי של עורכת הדין המייצגת את המשפחה, רוני אלוני־סדובניק, דרך מחאות של סלבריטאיות כמו תקווה גדעון וטיטי איינאו, שלא זכו להתייחסות אפילו במדורי הרכילות, וכלה בשיח על ההפגנה מול הפרקליטות.

אלא שהתעלמות התקשורת ומערכת המשפט מאכיפה בררנית לא התחילה באירוע הזה. היא צברה תאוצה ככל שגברה הביקורת של ציבורים ימניים על מערכת המשפט. לא הועילה גם העובדה שעצם העיסוק בסוגיה מציף אל פני השטח את האפליה והגזענות המתמשכות בחברה הפנים־יהודית.

אכיפה בררנית תמיד מתקיימת ביחס למשהו אחר. לכן אי אפשר שלא להשוות. כך, כשזיו אדנה בוחר לציין את המוצא של הדורסת, או כשסדובניק מזכירה את המקרה של שניאור חשין ז"ל (בנו של השופט לשעבר מישאל חשין, שנדרס והופקר, והפוגע נשפט ל־12 שנה, כשטווח הענישה במקרים דומים עומד על 12-6 חודשים). זהות הפוגעת משמעותית לא פחות מזהות הנפגע, ויש לה חלק גדול בהתנהלות סביב המקרה, כולל ההתנהלות התקשורתית.

אחרי כל כך הרבה שנים והפגנות, אחרי יישום חלקי של הדוח - ישראלים יוצאי אתיופיה עדיין מתמודדים עם מערכות המנוכרות אליהם ועם תקשורת לא מחויבת. אך יותר מזה - משפחת אדנה נקלעה למאבק פוליטי גדול יותר, שהופך את הטרגדיה האישית שלה לחלק מסיפור קולקטיבי. התכנים שעולים במחאה למען צדק לרפאל מעידים על כך: מאבק באליטה האשכנזית, ביקורת על הפרקליטות, על התקשורת, אפילו על המפגינים למען הדמוקרטיה, שלא ראו לנכון לקחת חלק במחאה הזאת. בנאומים ובראיונות כרכה המשפחה את הטרגדיה האישית שלה בטרגדיה החברתית של ציבורים שנאלצים להילחם במערכת, כדי שזכויות בסיסיות שלהם לא ייפגעו. על זה היא משלמת את המחיר.