רגע לפני שפרצה המלחמה עוד הספיק הבמאי הוותיק יוסי יזרעאלי להעלות את "קפקא" - הצגה שעיבד וביים לציון 100 שנים למותו של פרנץ קפקא, בהשתתפות אייל נחמיאס, אנטולי שינפלד ועדי בר.
המלחמה עצרה הכל, וכעת המחזה (על פי "מכתב לאב" ו"הגלגול" של קפקא), שרלוונטי מתמיד, חוזר לבמות בתיאטרון הערבי־עברי ביפו (היום וב־26.2). זאת בתזמון חגיגי במיוחד מבחינת יזרעאלי, שחגג לפני כחודש יום הולדת 85, וזו לו ההצגה מספר 80.
בימים שבהם כולם מחפשים אסקפיזם, יזרעאלי לא נבהל מאיכות ובטוח שהקהל יגיע גם למחזה שלא מאכיל אותו בכפית. "לקפקא התוודעתי בגיל מאוד צעיר, כשאבי קרא לי בגיל 14 את 'מטמורפוזיס' ('הגלגול'), וזה הרשים אותי מאוד", הוא מספר. "במשך השנים עשיתי עיבודים ליצירות שלו, של נחמן מברסלב ושל עגנון, גיליתי את הקשר המדהים ביניהם, ולצד הקלאסיקות הגדולות שנגעתי בהן השלישייה הפותחת הזאת מאוד חשובה לי".
הטענה היא שהקהל מחפש בידור קל.
"זה לא נכון", הוא מזדעק, "ויש לתרבות מחזות הזמר והשירה בציבור חלק בלתי נפרד מעלייתו של הימין על מלא, זחיחות, זה טיעון של חלשים. החיים הם הזדמנות אחרונה, אסור לבזבז את זה. בתיאטרון מתכנסים בכל ערב לחמול על המין האנושי, האימפריה הרומית קרסה בקולוסאום, בלחם ובשעשועים, ופה מעלים עוד קומדיה. זה נורא.
"במשך השנים, לאט־לאט, דברים מתפוררים בלי שמרגישים בהם, ואני מרגיש שיש לי כאן אחריות".
המציאות החדשה הפכה את הטקסטים של קפקא, על היחיד מול המערכת המסואבת, לרלוונטיים עוד יותר.
"הרבה יותר. תסתכלי על חוסר האונים מול השירות הציבורי או הממשלה, ואיפה האני הפרטי. זו השאלה המרכזית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו