כשהכוריאוגרפית הארגנטינאית מרינה אוטרו הייתה בעיצומו של תהליך עבודה על חלקה השלישי של טרילוגיה אוטוביוגרפית, גופה החל לבגוד בה. 3 פריצות דיסק הותירו אותה מוגבלת תנועתית עד שאיבדה את היכולת ללכת, אך היא המשיכה ליצור ממיטת האשפוז באמצעות הקלטת יומן אישי והנחיות לרקדנים שבחרה למלא את מקומה ולצוות האמנותי שסייע לה. להפקה, שתוצג במסגרת פסטיבל ישראל הערב (חמישי) ומחר, אוטרו בחרה לקרוא "Fuck Me" – כדי להצהיר על מה שלא יכלה לעשות באותה תקופה.
קשה לחשוב מה עובר בנפשה של יוצרת צעירה שניצבת מול התחייבות להעלות בכורה בפסטיבל הבינלאומי של בואנוס איירס כשהיא מצויה בחוסר ידיעה מוחלט באשר ליכולתה לסיים את היצירה בזמן או להופיע בה. "לא יכולתי לדמיין את העבודה בתוך הרגע הזה", משתפת מרינה אוטרו, "החלטתי דברים באופן אינטואיטיבי ובעזרת הצוות שלי, שעזר לי לסמוך על החלטות שלא הייתי בטוחה בהן. בסופו של דבר הצלחתי, והיצירה היא מה שהיא".
התוצאה היא מופע שהוא הכל חוץ מפשרה או תוצר לא מוגמר: העולם הבימתי של "Fuck Me" הוא תמהיל דחוס של טקסט ותנועה, וידאו ומחול, מחשבות פילוסופיות ותרבות פופולרית (שנוגעת גם בגבולות הטראש), אמת ובדיה. כל אלה נלקחים לאסתטיקה של קצוות ברמת התוכן והצורה – חשיפת סוד משפחתי על מעורבותו של סבה בדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, עירום גרפי של הפרפורמרים, דיבור על סקס ותאווה למין, ועוד.
אוטרו עצמה, עם זאת, אינה תופסת את שפת המופע שלה כרדיקלית ביחס לאמניות ולאמנים שבעיניה הולכים הרבה יותר רחוק. "מה שמניע אותי להגיע לביצוע ובימוי שאולי עבור אחרים נחשבים לקיצוניים, הוא האופן שבו אני רואה את עבודת האמנות", היא מסבירה, "שהיא הניסיון לשנות באיזשהו אופן את מה שלא ניתן לשנות בחיים האמיתיים".
ואכן, מה שיכול בקלות להיתפס כפרובוקציה, מתברר בשלב מוקדם יחסית של המופע כתרגום כוריאוגרפי וחזותי למצבה של היוצרת, שיושבת על הבמה ללא תזוזה – פרט לרגעים בודדים שבהם היא מדדה באיטיות – ומספרת בקול מתכתי ומונוטוני על גופה המצוי בשבר, על תחושת האובדן של הזהות ה"רקדנית", ועל כאב פיזי שעוצמתו גדולה כל כך, שרק הדחף ליצור אמנות מצליח להשתוות אליו. במסגרת זו, מרינה אוטרו לא חוסכת שום פרט – צילומי רנטגן, פריימים של סבתה הגוססת, תיעוד וידאו מחזרות שעוד הספיקה לעשות, תמונות סטילס במצב שכיבה מביה"ח, קטעי ארכיון מעבודותיה הקודמות, וגם וידויים (משעשעים לפרקים) שממחישים את חוסר הנפרדות של היצירה מהחיים, כמו הבחירה לקרוא לכל הפרפורמרים שהחליפו אותה באופן זהה – "באותו זמן, יצאתי במקביל עם שלושה גברים בעלי אותו שם: פבלו".
למרות העיסוק באירועי עבר, במופע נוכחת תחושה חזקה של הווה חי ומיידי המהווה מפתח משמעותי לעוצמתו כיצירת אמנות. "העבודה היא ייצוג של הזמן שבו יצרתי אותה, רגע של כאב וחוסר תנועה", מסבירה אוטרו, "ובגלל שזה היה מוחשי כל כך, לא היה לי קשה להיכנס לתוך הזיכרון הזה. את המכניזמים של הדרמטורגיה פיתחתי באמצעות הטקסט, הכוריאוגרפיה וחווית הגוף הזאת". מה שמתחדד ככל שהעבודה מתפתחת היא המהות של פעולת היצירה כצורך הישרדותי קיומי. "זה פרויקט בלתי נגמר שבו אני אובייקט המחקר, בעיקר כי אני אוהבת לדבר על עצמי. ומי יתמסר לספר את סיפור חיי עד המוות? רק אני".
כשמדובר ביצירה אישית כל כך, עולה תהייה בלתי נמנעת לגבי מקומו של הקהל. אוטרו מודה שלא הייתה לה מטרה מוגדרת, פרט לשאיפה "שתהיה לו חוויה משלו – שיקשיב למה שהוא רוצה, ידחה את מה שאינו רוצה, וייצא עם מסקנות משלו אם הוא מחפש להגיע לכאלה. אין לי ציפיות מעבר לכך שאנשים יחלקו את חוויית המופע, כי יש בה הדדיות של תקשורת שאנחנו יכולים לחוות יחד, צופים ומופיעים".
השותפות הפוטנציאלית שאוטרו מזהה היא זו שמאפשרת לאמנות לגלות לנו איזו אמת נסתרת על עצמנו. במובן זה, "Fuck Me" הוא מופע וידויים לעבר שכבר קרה, וטקס הנצחה לעתיד שטרם התרחש, מתוך רגע צלול וכואב של מודעות לשבריריות החיים, שלא מותירה ברירה אלא להגיד "פאק" על הכל וללכת עד הסוף – אל המטלטל והחשוף שהוא, בסופו של דבר, הכי אנושי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו