במקום שבו נגמרות המילים נטע וינר מתחיל לספר. אנחנו עומדים במפתן מרכז ביפו, שם מתקיימת חזרה ליצירה "יאמא", רגע לפני שתעלה לעיר הקודש במסגרת פסטיבל ישראל. וינר, יוצר ותיק, פעלולן מילים וגוף, מפרק את המילה יאמא לשפות (בערבית – אמא, בעברית – אגם/ביצה, ביידיש – ים) אך יותר מכך, לרגשות.
אלו ימי קיצון בישראל, שבהם נדמה שלאנשים נפלטות רק הברות והיכולת לדבר אוזלת. סף הדלת בכניסה לתיאטרון מסמן את ההתחלה, או ליתר דיוק, עוד התחלה אפשרית, לספר את הסיפור המקומי שלנו.
המופע מתחיל כשאנחנו צועדים מטה במדרגות ומפזמים יחד שיר ערש מעולמות אחרים, המילים אינן מוכרות אבל הנימה כן. קודם לכן הוא סיפר על אמא שלו, על לילות רחוקים, געגוע ושיר. הערב (חמישי) בתיאטרון ירושלים, המסע יהיה הפוך והקהל יצעד מעלה במדרגות, "אל הצריח". העובדה שהיצירה היפואית הזו תהגר אל ירושלים לא מטרידה את וינר: "זו עלייה לרגל. אני חושב על העיר לא בתור מקום גאוגרפי אלא כקפסולה של רגש שבאה איתך".
הוא מוביל אותנו למקלט שבו מתקיימות החזרות וקשה לחשוב שזה לא חלק מהמופע הישראלי, רק ליתר ביטחון. קדושת האדמה אמנם נוכחת במופע אבל הרצפה מכוסה מזרני פעילות רכים שמזכירים חוגי תנועה לילדים, אדום למעלה וכחול למטה. שלושת השותפים הנוספים – סמירה סרייה, בני אלדר ורוני בן חמו - יושבים על המשטח, הם "כנגד ארבעה בנים", ומהרגע שיתחילו לפצות את קולם ניווכח בשטף של וידויים ועדויות, קוליות ופיזיות גם יחד.
באופן מפתיע, הסיפור המקומי הזה התחיל כחלק משיתוף פעולה עם תיאטרון גשר באירופה: "הסיבוב הראשון שלנו היה בכנסייה בדרום איטליה מול קהל של מאתיים איש שלא מבינים עברית, ערבית או אנגלית, שבאו לשמוע על העיר העתיקה והמופלאה יפו. אנשים בכו, נשארנו כל הלילה לדבר".
כנראה שהסיבה לכך היא העוצמות הגבוהות במופע, שמגשרות על פערי תרבות ושפה ומציפות קרע אוניברסלי. את האופן שבו הם עבדו על החיבור בין הטקסטים האישיים לגוף, בהנחייתה של הכוריאוגרפית סתיו מרין, מתאר וינר: "כשהמילים נהיות הגוף, הגוף נהיה המלל והמלל נהיה הצורך – מרגישים מה צריך לעוף. נשאר רק מה שקריטי ליצירה".
הגוף בעבודה הופך לחומר פלסטי כאשר הם מטיחים עצמם אחד בשנייה, מרימים באוויר, חונקים ומחבקים. הכל תלוי באוויר, פשוטו כמשמעו. הנשימה יכולה לאפשר תנועה אבל גם לעצור אותה. כאשר סרייה שואלת "מי יודע מה זאת קסבה?", אלדר משיב לה "שוק" והיא עונה לו: "טעות. קסבה זה קנה הנשימה".
לצורך תהליך העבודה וינר למד ג'וג'יטסו (מיפנית – מיומנויות רכות) במשך שנתיים. זהו תרגול שנועד לשמש כמוצא אחרון בלחימה לא חמושה, ובתור מתרגל ותיק של קונג פו הייתה לווינר משיכה דווקא לחיבור לרצפה ולא רק ל"דברים על הרגליים". הרבה מהטקסטים ביצירה נאמרים כאשר גוף המשתתפים הפוך תוך מאמץ כביר לדבר אל הקהל ולפגוש זוג עיניים. וינר מוסיף: "זאת שיחה. אני מתעקש על השיחה עד מוות". הוא מתלהט ומתאר את החוזה שהופר - זה שבין אדם למולדתו, בין אדם למקום.
הצפייה ב"יאמא" קשה ומלווה בתחושת מחנק. היא גם מרתקת ומענגת. זו יצירה שנותנת אגרוף וליטוף באותו הזמן, "כמו לעבוד עם האש בעצמה", מסביר וינר. היא זועקת לנו לא להתרגל, לא להאמין ולהאמין באותה הנשימה - העיקר לנשום. יש היום תחושה אפוקליפטית ברחובות אבל וינר כבר שנים ביום שאחרי. לכן הוא והצוות הווירטואוזי שלצידו מוכנים להילחם מתוך כניעה והתמסרות, בעודם שרועים על האדמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו