"בלוברי" מציפה את תודעת הגוף ברגעי השבר שלו

בסצנת הסיום של ההצגה "בלוברי", אחת משתי הזוכות השנה בפרס ההצגה/המופע הטובים ביותר בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, צופה היוצרת נטלי צוקרמן עם בן זוגה תומר קופל, שותפה ליצירה ולביצוע, באולטרסאונד של ההיריון האחרון שחוו, כשקולותיהם מאותו רגע נשמעים ברקע: "העיקר שיש דופק והכל בסדר". את מה שקרה לאחר מכן, מבקשת צוקרמן מהשחקנית ליר כץ לספר בשמה: "אני טובה בלדווח על דברים", היא אומרת לה, "אני לא יכולה לחוות את זה שוב".

את עבודותיה של נטלי צוקרמן אפשר להגדיר כ"אוטו־פרפורמנס", מונח שטבע חוקר התיאטרון מייקל קירבי כבר ב־1979, כדי להצביע על הזיקה המוחלטת שבין יוצר המופע למבצע שלו בעבודות בעלות ממד אוטוביוגרפי, ובהן התוכן האישי מוצג מפורשות. אבל צוקרמן היא קודם כל אמנית גוף במובן העמוק: המופעים שלה מגשימים באופן חי וחושי את חוויית גופה בעולם דרך פעולה וחומר.

ב"גוף האחר", שיצרה יחד עם עתליה ברנזבורג, חקרה את הצלקות שלה באמצעות הצבה מחדש של גופה בסיטואציות פיזיות ורגשיות, כמו התאונה בצופים שעברה בגיל 12 והותירה אותה עם נכות "שקופה", ומערכות יחסים כואבות; ב"Practice Makes Perfect" זימנה לגופה רצף של תרגילי כושר ומחול מאתגרים לביצוע עבורה, כדי לעורר מחשבה על האופן שבו נתפסים כישלון והצלחה; וב"בלוברי", שאוספת את העבודות האלה לכדי טרילוגיה, צוקרמן לוכדת את מצב ההמתנה של גופה במהלך שש השנים האחרונות, שבהן היא ובן זוגה עברו טיפולי פוריות.

ההצגה אמנם מבוססת על טקסט שכתבה נטלי צוקרמן, אך הוא אינו מתפקד בה ככלי סיפורי, כמקובל בתיאטרון ריאליסטי, אלא משמש אמצעי לעיצוב נוף הסאונד של טיפולי הפוריות. זהו מרחב שבו המילים שנאמרות על ידי הממסד הרפואי והסביבה החברתית הן טכניות ולקוניות, מעורפלות ואטומות רגשית, אך בעיקר נוכחות בחלל עד חנק: כתוביות גנריות של "מטופלת מספר... לחדר..." שמוקרנות על הקיר ונשמעות בכריזה, אייטמים על היריון ופוריות (כולל סיפורי "גבורה" בסגנון "ההיריון הנדיר שלנו") בתוכניות אירוח שמשודרות בלופ בטלוויזיה, סרטוני הדרכה של משרד הבריאות והיחידה להפריה חוץ־גופית שמתוסרטים עד אימה, ומתמצתים תהליכים ארוכים ומייסרים ל"תשובה חיובית, שמחה גדולה" מול "תשובה שלילית, עצוב, אכזבה גדולה אך אסור להתייאש".

הרבדים הנפיצים של טיפולי הפוריות נחשפים דרך הפרפורמריות עתליה ברנזבורג, אורי לנקינסקי, ליר כץ ושירה חסיד - שרשומות כיוצרות שותפות - ואיתן בהצגה גם סמהאר בדארנה מנסור, מירי פרבר, שי פרבר והילד גיל פרבר. כמו מקהלה יוונית, הן ממללות לסירוגין את צוקרמן, אך שוזרות בסיפור שלה ושל קופל גם את החוויות שלהן, ובכך מאירות עד כמה האישי הוא גם קולקטיבי ומשותף לרבות ולרבים כל כך. אך כשצוקרמן מטילה תפקידים על כל אחת מהן ("תהיי אני", "את יכולה להיות הרופא?"), נדמה כי היא גם מנסה לייצר מעט שליטה בנסיבות שהותירו אותה חסרת אונים או לחלופין, להרחיק מעט את "חומרי" המציאות של חייה, כי הכניסה לרחם - זה הפרטי, שהוא עדיין כה "לאומי" בחברה הישראלית - היא קשה מנשוא ומלווה בהסתרה ובבושה.

לא במקרה, במקום שבו המילים המקצועיות שאמורות להסביר ולנחם נכשלות, והשתיקה מסביב רועמת, הגוף מדבר את עצמו, וטווה חוט דרמטורגי־אסתטי בין רגלה הרועדת באופן לא רצוני של צוקרמן ב"גוף האחר", בשל הקושי בביצוע פעולות כמו לבישת מכנס שנובע מן הנכות שלה, לרגע ב"בלוברי" שבו התחתונים שהיא לובשת - אותם הספיגה קודם בנוזל אדום - "מדממים" דרך הכיסא שעליו היא יושבת, בעודה זועקת שוב ושוב: "תוציאו את זה ממני!". בשתי הסצנות הפעולות לוקחות זמן, הרבה זמן, ומרגישות כמו נצח, וכך חוויית הקיצון הגופנית מתורגמת למשך בימתי, והמופע כולו - להצפה חשופה של תודעת הגוף ברגעי השבר שלו.

בדרך זו משרטטת "בלוברי" כוריאוגרפיה שמזקקת את ההמתנה - ממד כל כך מרכזי בטיפולי פוריות - לכדי תנועה ויחסים בין גופים ואובייקטים בחלל ובזמן. במסגרתה, הזמן שמתקדם כרונולוגית כי השנים עוברות, ובו בזמן עומד מלכת כי אין היריון, מתגלה מתוך האימאג'ים של פרפורמריות שרועות על כיסאות בחדר הטיפולים, התרחשות שקופאת בכל פעם ש"מטופלת מספר..." מתבקשת להיכנס, ושפה חזותית (בעיצובה של איריס מועלם) שמנגידה את הסטריליות הרפואית הלבנה עם הירוק העז של הצמחייה שמוכנסת בהדרגה למרחב וממלאת אותו.

באופן דומה, הופכים גם השתילים והעציצים הללו - כמו תלוליות האדמה שהפרפורמריות יוצרות או הזרעים שהן עוקרות מתוך פירות - להמחשה פוצעת של ההיריון המיוחל שאינו מבשיל, או מתממש רק אצל זוגות אחרים, אך גם ולמרות הכל - לשורש של תקווה וריפוי.