גארבג' חזו את העתיד המפחיד שכולנו חיים בו

"No Gods No Masters", אלבום האולפן החדש של גארבג', נפתח במסר פמינסטי. זה הגיוני, בהתחשב בעובדה שמדובר בהרכב בועט שהובילה אישה לפני כמעט שלושה עשורים, כשסצנת הרוק הייתה מלאה פרונטמנים. אבל הסולנית הכריזמטית שירלי מנסון, תמיד אחת שנמצאת צעד אחד קדימה מהמקום בו יתר העולם נמצא, כבר לא הילדה הדיכאונית שהייתה פעם, ש"שמחה רק כשגשום".

בגיל 54 ראיית העולם שלה מפוכחת הרבה יותר, ואת מסרי הגירל פאואר החתרניים של שנות ה-90 היא לוקחת עכשיו שלב אחד קדימה, למקום בו היא מנגחת את ערכי הפטריארכיה ומאיימת לשבור מאזן כוחות חברתי-מגדרי.

"הגברים ששולטים בעולם עשו פאקינ' בלגן", היא אומרת ב-"The Men who Rule the World" הפותח את האלבום. גם אם בהתחלה המילים מרגישות קצת פשטניות והבית חלש, עד הפזמון יהפוך השיר הראשון באלבום להצהרת כוונות עם פזמון אגרסיבי מצוין. כמו עוד לא מעט שירים כאן, זה טראק שיכול היה להיות להיט ענק בניינטיז, בימים בהם גיטרות מכסחות היו האסתטיקה הנכונה לתקופה.    

הזעם הקדוש לא נגמר שם. "A Woman Destroyed" הוא סיפור נקמה נשי בשתי מערכות. "Godhead" הוא עקיצה לגברים שהביאו עבורה לעולם אנרגיה כוחנית, אגו וקפיטליזם חזירי – וכל זה בדמות סאונד סינת'פופ אייטיזי דפש מודי – סאונד שגארבג' גירדו לפרקים לאורך הקריירה בת 26 השנים שלהם, אך מעולם לא חקרו עד הסוף. "Waiting for God", שנכתב בהשראת מחאת השחורים בארה"ב, היא שרה "לא יכולה למצוא היגיון בכל הטירוף הזה, מחכה לאלוהים שיופיע".

מעניין שבאלבום שרוב שיריו נכתבו בסוף 2019, עוד לפני מגפת הקורונה, הליריקה והאגרסיביות של המקצבים מרגישים כמו נבואה שהגשימה את עצמה. ואם שמתם לב לריבוי בשימוש במונח ה"אל" - לא מדובר במקריות. באלבומם השביעי (מספר טיפולוגי), כשברקע שבעת החטאים של הנצרות, גארבג' מתארים עולם גזעני, סקסיסטי ורודף בצע. חזון דיסטופי - לו לא היה מתאר במדויק את המציאות, ואולי זו הסיבה שהוא מזמן אליו לא מעט תשומת לב והשתאות מצד המבקרים בארה"ב ובאירופה.

באופן טבעי, 26 שנה אחרי שהוקמו, גארבג' כבר לא יהיו החבר'ה המאגניבים של השכונה. צליל האינדסטריאל האגרסיבי, זה שהם עזרו לבסס יחד עם שמות כמו ניין אינץ' ניילז ומרילין מנסון, כבר פחות שולט במצעדים.

ועדיין הם הקליטו אלבום מצוין, מלא אנרגיות, ביקורת וכעס מדויק. הסולנית הסקוטית אמנם כבר לא האיט-גירל של המוזיקה. אבל המסרים, הסטייל והאטיטיוד שלה חיים בכל זמרת פופ-רוק עכשווית, והם צועקים עכשיו חזק מאי פעם.