שישי בצהריים, שכונת שבזי בתל אביב. צעירות מקועקעות קלות מביטות בסבא הדתי שמחזיק בגיטרה חשמלית במבוכה קלה. כאן הוא נולד, כאן גדל וכאן הוא חי. אבל עכשיו הרחובות רק מעט שלו ושל שכמותו. בין בתי כוכים מסוגננים ומיני ארמונות אנו משוטטים בין הזמנים והעולמות, מחפשים את הנקודה המדויקת שבה התחילה המהפכה הישראלית.
ג'יפוני יוקרה מתמרנים בקושי את הסיבוב, דוחקים את הרחובות הצרים אל עבר העתיד. האיש עם הגיטרה האדומה מביט בהם במבט שרואה את העבר דרך ההווה. הוא מזדרז להכין את בית הכנסת לקראת השבת הקרבה. רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני שואל אותו מה הוא רוצה שאנשים יידעו עליו.
הוא חושב לרגע, ובקול מהורהר אומר: "שיידעו שבחרתי במקצוע הלא נכון. הייתי ביישן מדי, שקט מדי, לא ביקשתי הרבה כסף כמו כולם". דיבורו נעצר לרגע, ומאי־שם אור בוקע בעיניים וחיוך קטן מפציע בשפתיו. "ובכל זאת, הצלחתי!"
מדובר באחת ההצלחות הגדולות בתרבות הישראלית. משה בן משה מוכר יותר בכינויו בן מוש. כגיטריסט, כמפיק, כמלחין וכמעבד עבד ב־50 השנים האחרונות עם היכל התהילה של הזמר המזרחי. זוהר ארגוב, אביהו מדינה, חיים משה, ישי לוי, שלומי שבת, אלי לוזון - רשימה חלקית. צליליו חרוטים כתבניות נוף מולדת.
בדרכו הנחבאת אל המיתרים נודע בן מוש בעיקר בשל שיתוף הפעולה עם חבר ילדותו - יוסי לוי, הוא דקלון. יחד הם היו הצמד "דקמוש", ובהמשך התרחבו ללהקת "צלילי הכרם". זה לבדו הופך את בן מוש לאחד האבות המייסדים של המוזיקה המזרחית בישראל.
אבל כל זה החלק הידוע של הסיפור. לפני יותר מעשור הגעתי אל האולפן של בן מוש לקנות ציוד אולפן. כדי להדגים את יכולות הציוד, שלף בן מוש דיסק ונתן לי אותו במתנה. "תקשיב לזה, זה אחד הדברים שעשיתי ואני הכי מתגאה בו", אמר.
על העטיפה צילום של ארבעה גברים בשנות ה־50 לחייהם, ושם של להקה שלא שמעתי עליה עד אז - "צלילי שבזי" (השוּבֶּלים). את המוזיקה הכרתי היטב־היטב. מחרוזת "רועים", מחרוזת "שני שושנים", ועוד ועוד מחרוזות ריקודים ושמחה. לא היה אפשר שלא להכיר את המוזיקה. שמעתי אותה אלפי פעמים בכל אירוע או מפגש חברתי שבו היתה מעורבת שמחה עממית. עשוי היטב, חשבתי לעצמי, אבל עוד להקת קאברים של קלאסיקות זמר ישראלי. שמעתי הרבה כאלה עוד כשאנשי "הפרויקט של רביבו" היו בחיתוליהם (ולא האמנותיים).
אך ככל שהעמקתי במחקרי אחר שורשי התרבות שיצרו יוצאי ארצות האסלאם בישראל, ואחר הדרך שבה נוצר הזמר המזרחי, כך התבהר לי שאלו לא היו "עוד גרסאות כיסוי לקלאסיקות ישראליות", אלא תיעוד מאוחר של המקור לכל מה שיבוא לאחר מכן.
אם צריך לחפש את נקודת ההתחלה לצליל המהפכה, ניתן למצוא אותו מתישהו בשנות ה־60, בצומת הרחובות התבור ויעבץ בנווה צדק. שם התרחשה תאונה פלאית. שירי הסוכנות היהודית התערבבו עם שירי עבדים מאמריקה, שירי עצב המהגרים ושירי שמחת העניים חברו להם יחד. שירי מגל וחרב ושירי נרגילה ופאותיים נפגשו מדי ערב לדון על הזמן והמקום. בקולות ניחרים, עם מנדולינה ודרבוקה, הפכו השירים לחומר הגלם שממנו עלתה והתלקחה שמחת ערבם של עמלי השכונה.
60 שנה אחרי, מה שהיה אז בגדר "חַפְלֶה" קיומית ומקומית, כמעט יומיומית עבור המשתתפים, הפך לשכבת היסוד של המוזיקה הכי ישראלית שנוצרה כאן. בתוך הדיסק הסתתר למעשה ספר השירים של מה שלימים יכונה "מוזיקה מזרחית", או "ים־תיכונית", אך כיום ניתן לקבוע בקלות שמדובר בצליל המקורי ביותר של עולם המוזיקה הישראלית. כדי להבין כיצד בדיוק נולדה המהפכה שתשנה את מסלול התרבות הישראלית, נפגשתי עם מי שהיה שם ברגע שהדברים נולדו, והיה מאלו שהפיצו את צליל השכונה עד שהיה לצלילה של ארץ שלמה - בן מוש.
מזרחו את המנדולינה
"נולדתי בישראל ב־1947, להורים מעדן. תמיד אומרים שאני לא נראה תימני, זה בגלל שהעדנים לא היו תימנים במקור. הם באו מעיראק, מהודו, מרוסיה, לפני דורות כדי לעשות שם ביזנס".
ועל איזו מוזיקה גדלת?
"לא יודע, מה שהיה בבית הכנסת ומה שהיה ברדיו. כילד לא הייתי חובב מוזיקה במיוחד. לא היו לנו בילויים או מה לעשות, החיים שלנו היו כדורגל, כל היום כדורגל. היינו משחקים כל הזמן במועדון ברחוב קלישר, שם פגשתי את דקלון וגם את אחותה של גיסו - אהובה עוזרי. אהובה היתה משחקת איתנו - היינו שמים אותה שוערת. רק בשנות העשרה שלי אני זוכר שקצת שמעתי יוונית".
לפני אריס סאן?
"לא הכרתי אותו כל כך. אהבתי מאוד את קזנג'ידיס, ואחר כך ממש־ממש אהבתי את טריפונס. אבל הכל השתנה ברגע אחד כשמשה משומר ודובל'ה באו אלינו להופיע בתחילת שנות ה־60, באיזו מסיבה. שלמה מורי היה הזמר. הוא היה אוהב לישון אז כולם קראו לו דובל'ה. הוא תופף על הטמבורין או הדרבוקה, היה לו קול ששמעו אותו בכל השכונה והוא היה יכול לשיר שעות בלי להפסיק. שניהם הופיעו ככה, בלי מיקרופון, בלי כלום, רק עם איזו פומפה שמשומר הדביק למנדולינה כדי להגביר אותה קצת. אחר כך הצטרף אליהם שלום שובלי ששר גם כן.
"הם הדליקו אותי! זה היה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיים שלי, איך שמשומר ניגן על המנדולינה, הוא היה כוכב! אחרי המסיבה נשארתי ואמרתי לו, 'משה, תלמד אותי לנגן ככה'. אמר לי, 'אין בעיה, תשיג מנדולינה ותבוא אלי אחרי הכדורגל, תראה איך אני מנגן ותעשה כמוני'. אז קניתי מנדולינה מבן דוד שלי שנסע ללונדון, הייתי בא למשומר והוא הראה לי איך לנגן את השירים. הייתי מנגן את השירים שוב ושוב, ומדי פעם הוא היה אומר לי, 'משה, בוא תנגן במקומי, אני צריך לשירותים'".
איך משומר הגיע לנגן על כלי כמו מנדולינה? זה היה נפוץ בשבזי?
"ממש לא. אחיו הגדול ניגן על עוד, מוזיקה ערבית ושירים תימניים. הוא לימד אותו קצת, אבל משומר מגיל 12 היה בקיבוץ שדות ים, שם הוא למד בחוג המנדולינות. היה אומר שהוא לקח את המנדולינה והפך אותה לכלי מזרחי כמו העוד".
כשאני מנסה להבין מה היה סגנון הנגינה של משומר ומה הוא בדיוק ניגן - ליווי? מנגינות? שילוב של שניהם? - בן מוש מחייך. במקום להסביר במילים הוא מפעיל מקצב מהטלפון, שולח יד אל גיטרת הגיבסון ומתחיל לנגן את מנגינות השירים. ללא ליווי הרמוני, רק קצב וגיטרה חשמלית שמסלסלת בקול חד, צלול ובהיר עם הזמר אך גם עונה לו, ומוליכה את השיר הלאה והלאה כל עוד הקצב נמשך. בבת אחת אני שומע את שורש הנוסחה שתשמח מיליונים מתממש מול אוזניי. צליל כה בסיסי, וכל כך סוחף.
איך הם קראו לעצמם אז?
"רוב הזמן לא היה להם ממש שם, משומר ודובל'ה".
איפה הם היו מופיעים, בכרם התימנים?
"בעיקר כאן בשכונה, בחצרות, בבתים, איפה שהיה. כמעט בכל ערב היו יושבים ליד מגרש הכדורסל ברחוב התבור ומתחילים לשיר ולנגן, ככה שעות עד שהיו נופלים מעייפות, ובבוקר היו קמים והולכים לעבוד. משומר היה עובד ברחוב הרצל, בהוצאת מסדה, מסדר ספרים במחסן, ודובל'ה היה עובד עם אבא שלו בריצוף".
כלומר, חזרו מהעבודה ואז הולכים לחפלה לנגן. שילמו להם? הם העבירו כובע בקהל?
בן מוש צוחק. "איפה! בחיים לא היה כסף! אם מישהו היה מביא לו כסף הוא היה קם, לוקח את הדברים שלו והולך הביתה. הרבה פעמים משומר היה מביא גם אוכל ושתייה בעצמו, ומחלק את זה לאנשים שמסביב".
עם פתק על הרצפה
משומר נפטר ב־2016. בראיון לשוש גבאי, יוצרת סדרת הטלוויזיה על תולדות המוזיקה המזרחית "ים של דמעות", סיפר כיצד פעלה תרבות החפלות השכונתיות של שנות ה־60: "את כל השמחות היו עושים בבתים, ולא באולמות. בהתחלה הופענו אצל משפחה וחברים שרצו לשמוח, אחר כך כבר התחלנו להופיע בכל השכונה. ואז על כל שטות שהיתה למישהו היו מזמינים אותנו לבוא ואומרים 'בחייך, משומר, תבוא ותביא את המנדולינה'.
"רוב הזמן כל ה'בחייך הזה' נמשך עד אור הבוקר. ואם לא היה לי כוח או לא יכולתי, אנשים היו אומרים שאם לא נבוא הם לא יתחתנו. אז מה נעשה? לא היתה לנו ברירה. באנו וניגנו, לא חשבנו בכלל על הקטע של להקליט או להרוויח. היינו באים לשיר ולעשות חיים".
איזה שירים ניגנו משומר ודובל'ה?
בן מוש: "את כל מה שהקלטנו 40 שנה אחר כך בדיסק של השוּבֶּלים. מחרוזת שירי רועים, מחרוזת 'אני גדליה', מחרוזת 'ארץ אהובה', שירי בוקרים, שירים רוסיים. עשינו דיסק אחד ואז הייתי מזכיר לדובל'ה עוד שיר ועוד שיר, עד שעשינו דיסק נוסף".
וזה מה שמפתיע כל כך. למה לא לנגן שירים תימניים? מה פתאום כל שירי ארץ ישראל האלו? היו פה הרבה רועים ובוקרים בערבות נווה צדק ובכרם? מה לחבורת תימנים חובבי כדורגל ולשירים של אלתרמן? מאיפה הגיעה החיבה הזו לשירי הסוכנות? מה לכם ולבלוזים רוסיים של אלכסנדר פן?
בן מוש משועשע. "את זה משומר הביא כשחזר מהקיבוץ, נראה לי. הוא או האחים שלו לקחו שירים של אלתרמן שהוא כתב על תימנים, והכניסו מוטיבים מזרחיים, ככה לסלסל את זה קצת. תזכור, כל החפלות האלו היו שעות על גבי שעות, וצריך לנגן ולשמח ולשמח. בזה משומר היה הכי טוב, הוא ידע לסדר את השירים במחרוזת. היתה לו רשימה ענקית על פתק לפניו, והוא היה מסתכל עליו כל הזמן ומעביר משיר לשיר לשיר".
אז בעצם הוא היה הדי.ג'יי של החפלה? קורא את הקהל ומרים?
"כן, ממנו למדנו את השירים האלה. כולם היו שם, שמענו את השירים האלו אצלו. דקלון, אהובה עוזרי… דקלון אפילו ביקש ממני שאדבר עם משומר שיצרף אותו להרכב, ומשומר אמר 'באמת למה לא, שיבוא'. משומר היה תמיד מסתובב עם הדפים האלה שעליהם כתובות כל המחרוזות, הוא היה שם את הפתק על הרצפה, ומזה הוא היה בוחר. אתה יודע מה, חכה רגע. אחרי שהוא מת העבירו לי את הדברים שלו. יש לי אותם כאן בשקית, אתה רוצה לראות?"
בטח! זה כמו המגילות הגנוזות! כל השירים של החפלות שמהם צמחה המוזיקה המזרחית בישראל? תביא, תביא…
"שנייה אמצא את זה בשבילך".
בן מוש הולך, ולאחר כמה רגעים חוזר עם שקית סופר לבנה, מלאה בפריטים. המון מיתרים למנדולינה, חלקם בני עשרות שנים, מכתבים מהבנק שלא נפתחו מאז שנות ה־80, כמה גזרי עיתון קטנים משנות ה־90 שבהם מוזכרים השובלים, ולאחר חיטוט מעמיק נמצאים דפי נייר ופתקי קרטון מהוהים ועליהם, בכתב ידו של משומר, תווים ומאגר שירים שלוקטו בשיטת הניסוי והטעייה של החפלה האינסופית.
אני מביט ברשימת השירים ונפעם. הנה "חנהל'ה התבלבלה" מתחבר לראשונה אל "הביאני אל בית היין" ו"שלום לבן דודי". והנה "אני זכריה", ו"אני גדליה", ו"בדרך לתבור" מתחבר ל"סימונה מדימונה", ו"שושנת תימן" ל"פטנט התימני" ול"מקום שם לכולם, יא אבא". מחרוזת אחר מחרוזת, אני רואה איך נבנה הקורפוס הבסיסי של המוזיקה המזרחית בישראל. המגוון מפעים - אלתרמן ווילנסקי מפולין פוגשים את רבי שלום שבזי מתימן ואת ג'ו עמר ממרוקו באותה מחרוזת ובטבעיות כה רחוקה מגדרות ומהבדלות המציאות שמחוץ לבתים ולחצרות.
מישהו היה אומר למשומר מה לנגן? היו בקשות?
"לא, מה פתאום, בשום אופן. משומר היה אומר: 'אני לא לוקח כסף, אל תגיד לי מה לנגן, ואל תגיד לי מה לעשות! אם אתה רוצה אותי - אני בא, עושה מה שאני רוצה'. זה היה הדבר שלו".
למה משומר ערבב בין שירים? ממה זה הגיע?
"זה היה בשביל להחזיק את הקהל שמח, ועוד ועוד. ותבין, לפעמים אתה לא הולך לפי המילים אלא לפי סגנון המנגינה, 'חנהל'ה התבלבלה' ו'הביאני אל בית היין', אין קשר במילים, אבל זה באותו סולם, וזה עובד ביחד. משומר יצר את החיבורים האלה".
ומשומר אף פעם לא חשב להקליט ולהוציא את זה?
"לא, לא. רק אנחנו התחלנו עם זה אחר כך. כי מה הם ידעו, מאיפה ידעו להקליט את זה? איך להקליט את זה? מי התעניין בזה? הם היו מופיעים, באו לעשות שמח".
תימני "לייט"
אחד השירים שמפתיעים אותי בדיסק של השובלים נתן את שמו למחרוזת "אני נוכרי": "אֲנִי נָכְרִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, אוֹתָהּ הִתְווּ כְּבָר לְפָנַי, חוֹלֵם עַל כְּפָר, קִרְיָה וּפֶלֶךְ, סְלוּלָה הַדֶּרֶךְ לְרַגְלַי, אֲנִי הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת אִמָּא, אָשׁוּב וְלֹא אוֹסִיף נְדֹּד. אֶת הַיַּרְדֵּן דַּרְכִּי עוֹבֶרֶת, רַק אֶת בֵּיתִי אֶרְצֶה לִרְאוֹת".
את השיר הכרתי היטב. מדובר בשיר עם אמריקני ידוע מאמצע המאה ה־19, שהתפרסם מאוד בתקופת מלחמת האזרחים. בהמשך זכה למאות ביצועים מכל קצות הקשת המוזיקלית, מפול רובסון ועד ג'וני קש, מאד שירן ועד ג'ק ווייט. אבל איך הקונפליקט האמריקני הזה מתגלגל לחפלה ישראלית?
בן מוש, שמנגן את השיר עשרות שנים, מופתע לגלות שמדובר בשיר אמריקני. "באמת לא יודע איך זה קרה", הוא אומר. הסבר אפשרי ניתן למצוא במחקר של המוזיקולוגית נועה בן־סעדיה על שירוני הקיבוצים בשנות ה־50. שם, כחלק מהאחווה הסוציאליסטית, תורגמו הרבה שירי עבדים והמנוני גוספל לעברית והפכו לחלק מפסקול הקיבוץ. אני תוהה אם המעבר של בן מוש מהמנדולינה אל הגיטרה חשמלית היה כתוצאה ממהפכת הקצב והבלוז של שנות ה־60.
מתי בעצם עברת לגיטרה חשמלית?
"הנגינה שלי היא מיקס של מנדולינה, בוזוקי, גיטרה, כל מיני. כשניגנתי עם משומר, הייתי מנגן על מנדולינה בשירי הרועים, ובשירים היווניים הייתי מנגן בבוזוקי. רק כשהגעתי ללונדון ב־1970, בן דוד שלי אמר לי 'משה, עזוב אותך מבוזוקי ומנדולינה - גיטרה חשמלית!'"
כי שמעת ברדיו ביטלס, הנדריקס, קלפטון?
"שמעתי קצת, אבל זה לא באמת עניין אותי, אהבתי את הביטלס, אבל את אלביס הרבה יותר. ולגבי כל הקלפטון ואלו, אני עד היום לא מותח את המיתרים של הגיטרה כמוהם, אני מסלסל קדימה ואחורה בהחלקה, כמו בבוזוקי. גם בלונדון, מה ניגנתי? מוזיקה יוונית במועדונים של היוונים.
"יום אחד אני רואה הופעה של זמר בשם לוקה, עם שני גיטריסטים - אחד מלווה, אחד סולו - אבל אני שומע תופים! אמרתי איפה לעזאזל מתחבא המתופף? שאלתי אותם, אמרו לי: תראה פה מאחורה יש מכונת תופים. מייד הלכתי וקניתי אותה. כשנמאס לי מלונדון ב־71' חזרתי לארץ עם מכונת תופים וגיטרה חשמלית.
"פגשתי את דקלון ואמרתי לו, 'יאללה, בוא תשיר'. ככה התחלנו להופיע בתור 'דקמוש', רק שנינו - הוא שר, ואני מנגן על גיטרה חשמלית ומכונת תופים. אתה יודע איך היינו נוסעים להופעות? היה לי קטנוע, דקלון ישב מאחוריי תופס את הגיטרה ומכונת התופים, המגבר וכל שאר הציוד של ההופעה מקדימה בין הרגליים שלי. ככה היינו עושים, לפעמים שלוש או ארבע הופעות ביום. חתונות, בריתות, בר־מצוות, מסיבות, מה שבא... נוסעים ככה עד פתח תקווה".
ומה אתם שרים ומנגנים, בעצם?
"אינסוף שירים, הו, חמש־שש שעות. מה עשינו? ניגנו את כל השירים שהכרנו מהחפלות של משומר, ואחר כך גם יוונית, כי זה מה שאהבתי וניגנתי בלונדון".
אז בגלל המוזיקה היוונית קראתם לעצמכם "צלילי הבוזוקי"?
"כן, זה הלך חזק אז. היינו מופיעים אצל היוונים, זה היה שמח".
ודקלון שר יוונית?
"בטח, היו משתגעים ממנו, תימני שר יוונית. מאיפה אתה יודע את המילים?"
ולא שרתם שירים תימניים? לא ביקשו מכם "יא הזאלי" וכאלה?
"ניגנו 'תימני לייט', הדברים שהכרנו, 'איילת חן', 'בזוכרי ימים ימימה', 'יודוך רעיוניי', 'אשאל אלוהיי'".
"אשאל אלוהיי" זה לא בדיוק שיר תימני מימי קדם. למעשה זה שיר עם טורקי עתיק בשם "קביטים", או "אוסקודרה", שיש לו גרסאות מקומיות בכל מדינות הבלקן, אפילו בלאדינו ובאנגלית. "בוני אם" השתמשו בו בפתיחת השיר "רספוטין". שירים יודעים לעבור בקלות גבולות שבני אדם מתקשים לחצות. חשבתם על כל החיבורים האלה בין העולמות והעדות כשניגנתם אותם?
"ניגנו שירים, שמחנו, לא חשבנו זה השיר של ההוא או שלי. אם זה היה שיר טוב שעושה שמח, ניגנו אותו".
אבל לא השמיעו את השירים האלה ברדיו, אז מאיפה אנשים הכירו?
"לא, מה פתאום שישמיעו ברדיו? מי שם עלינו? תמיד התנשאו עלינו, תמיד נתנו לנו תחושה שאנחנו לא שייכים. פעם ניסינו להיכנס לפסטיבל הזמר, לא קיבלו אותנו. אנשים הכירו רק ממסיבות למסיבות. זו היתה תקופה משוגעת, דקלון ואני הפסקנו לעבוד ביהלומים, כל היום הופעות ואירועים.
"ב־72' מישהו הקליט אותנו באיזו חתונה בפתח תקווה, וזה התחיל לשוטט אצל אנשים, וכשיצאו הסלילים האלו הבחור שאל אותי מה לכתוב על העטיפה. אז חשבתי ש'צלילי הבוזוקי' זה לא היה שם טוב מסחרית למוזיקה הזו, כי זה לא היה יווני, אז אמרתי לו: תכתוב 'צלילי העוד מהכרם', וככה קראו לזה, ואנשים העבירו את זה ביניהם עוד ועוד ועוד".
מרפסת בלוז
אבל עכשיו כל הסיפור הזה של מי השירים האלה במקור נשמע פחות רלוונטי. 74' מסומנת כשנה שבה המוזיקה המזרחית המודרנית יוצאת לעולם רשמית. הסיבה לכך היא שבאותה שנה יוצאים האלבומים "היכן החייל" של אהובה עוזרי ושני האלבומים של "צלילי הכרם" ו"צלילי העוד".
מדובר למעשה כמעט באותם שירים מהחפלות של משומר. אגב, האלבום שלכם נשמע לי מופק הרבה יותר טוב.
בן מוש מפתיע אותי: "לא, מה פתאום, שלהם נשמע יותר טוב, יותר חם. הצליל שלנו באלבום היה יבש, בכלל לא דומה לאיך שנשמענו בחתונות. רצינו שישימו לנו קצת הד וחלל, אבל זלזלו בנו, לא שאלו אותנו. בכלל, הרגשנו שמתייחסים אלינו בהתנשאות".
אני מכיר רק את האלבום של צלילי הכרם שיצא, וזה אחד האלבומים הכי חשובים במוזיקה העברית. אבל אם שני האלבומים של צלילי הכרם וצלילי העוד הורכבו רובם ככולם מקטלוג שירי החפלות של משומר, בטח היה לו קשה כשזה יצא החוצה. מה הוא חשב על ההצלחה שלכם ושל צלילי העוד, שלא לדבר על כל דור הזמרים והזמרות שבאו אחריכם ונחשבו לפורצי דרך, ועל הדרך גם עשו מזה הרבה מאוד כסף?
"משומר נפגע מזה קשות. הוא ישב בבית שבור, אבל המשיך להופיע. הוא והמנדולינה. גם כשדובל'ה עזב כי אשתו אמרה לו 'די עם החפלות', משומר המשיך להופיע עם זמר אחר והמשיך לעשות חפלות, כמעט עד מותו. אבל לאט־לאט זה הידלדל והידלדל, ובסוף הוא כבר היה לגמרי בלי מצב רוח. ממש ראית את העצב יושב עליו.
"תשמע, זה קשה. הוא באמת היה המלך של השכונה והחפלות והשירים. הוא כיבד את כולם מכיסו, אבל כשכולם הצליחו לא הגיע אליו שום דבר בחזרה. אני ואהובה עוד שמרנו על קשר איתו, אבל היו כאלה שלא דיברו איתו, או שהתעלמו. משומר לא קיבל את מה שמגיע לו. לא בכסף, ובטח לא קיבל את ההכרה שהוא היה המקור לכל מה שיבוא אחר כך".
בן מוש לוקח אותי לסיבוב ברחובות שבזי כדי לראות את הבית של משומר. על הבית העתיק שלטים "סכנת התמוטטות", ולכן המבנה אינו מאוכלס. אנו מביטים במרפסת הפתוחה. הבדים נקרעו, המתכת החלידה, אך בן מוש מתפעם: "תראה מה זה, השולחן והכיסא שלו נשארו כמו שהוא עזב אותם".
מולנו ברחוב התבור יושבות חבורות־חבורות של ילידי המאה ה־21. מסוגננים ומחוברים הם מקובצים בחבורות ובזוגות תחת צילו היקר של מגדל White City Residence. הנעורים מתפננים על שמש סוף הקיץ, כשפרוטוקול השן הכחולה משדר מרמקולים ניידים את הפסקול של טקסי צוהרי יום השישי. ברקע נשמע צליל מסולסל מחושמל רווי שמחת חיים ישראלית נהנתנית ומשיגנית. צליל הנינים והצאצאיות מהחפלות שמשומר הוביל ויצר כאן לפני 60 שנה.
אני מביט במרפסת הריקה של משומר ותוהה אם כך הרגיש משה על הר נבו, מנדולינה עולצת מראיית הארץ שאליה ניווט את עם ישראל כל חייו, מהולה בבלוז התובנה שאל הארץ המובטחת הזאת הוא לעולם לא ייכנס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו