הרבה מאוד אנשים הולכים לשנוא את "ג'וקר: טירוף בשניים", סרט ההמשך הפרובוקטיבי והמתסכל של התסריטאי-במאי טוד פיליפס ללהיט הענק שלו מ-2019 (שכזכור זכה במפתיע בפרס הגדול בפסטיבל ונציה, גרף יותר ממיליארד דולר בקופות, והביא לכוכב הסרט, חואקין פיניקס אוסקר).
זהו פחות סרט ההמשך שכה ציפיתם לו, ויותר אצבע משולשת מלאת תיעוב (שמופנית גם כלפי המעריצים, אבל גם כלפי הוליווד ותעשיית הבידור באופן כללי). הטרלה פאנקיסטית מפוארת שחותרת נגד כל הדברים שהפכו את הסרט הקודם לכה פופולרי וכה מטריד. מופע הרס עצמי (ספק צדקני, ספק אופורטוניסטי) בקנה מידה ובסדר גודל שלא זכור לי כמותו.
טוד פיליפס כבר חזר על עצמו בעבר כאשר שכפל את ההצלחה הגדולה של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" בעוד שני סרטי המשך עצלים. הפעם הוא בוחר לעשות בדיוק את ההפך ומגיש סיקוול ייחודי ומאוד יוצא דופן לז'אנר גיבורי העל, שיותר מכל מזכיר את הפרק האחרון של הסיטקום האגדי סיינפלד. גם באופי שלו ("הגיבור" עומד למשפט), וגם במידת האכזבה שהוא יגרום לצופיו.
"טירוף בשניים" הוא סרט ארוך מאוד (כשעתיים וחצי), קלאוסטרופובי מאוד ולפרקים גם משעמם מאוד. כמעט ולא קורה בו כלום, ואין בו שנייה אחת של כיף. הוא לא מבדר, בכוונה תחילה. הוא ממעט לצאת מגבולות בית הכלא הפסיכיאטרי - שבו כלוא ארתור פלק (פיניקס), בעוון מעשי הרצח שביצע בסרט הקודם - ואולם בית המשפט, שבו מתנהל עניינו של פלק בפני שופט וחבר מושבעים.
בשל כך, במשך דקות ארוכות, הסרט למעשה דן ודש באירועי הסרט הראשון, ומנסה להבין איך ולמה הפך פלק – פסיכופט רצחני ומעורער בנפשו, להזכירכם – לגיבור עממי ולסמל של מחאה (גם בעולם של הסרט, וגם בעולמנו האמיתי).
כפי שבוודאי כבר שמעתם, דיונים מתישים אלה מתובלים בשורה לא קצרה של נאמברים מוזיקליים רומנטיים, חולמניים ומתישים לא פחות, שבהם האלטר אגו של פלק, הג'וקר, פוצח בשירה ובריקוד יחד עם אהובתו/מעריצתו הצמודה הארלי קווין, מטופלת שובבה שאותה הוא פוגש בין כותלי הכלא (ושמגולמת בידי כוכבת הפופ ליידי גאגא). אך האם הארלי מעריצה את פלק או את הג'וקר?
באופן לא מפתיע, לא ממש נהניתי לצפות בסרט. הוא ארוך מדי בחצי שעה לפחות, יש בו יותר מדי שירים, ולמרות כמה רגעי חסד (כמו הסרט המצויר הקצר שמתנגן בפתיחתו, למשל, או המחוות הקצרות ל"מטריות שרבורג" וקלאסיקות אחרות שמפוזרות לאורכו ולרוחבו), נראה שהוא בעיקר נהנה להעיק ולהציק.
אבל ראו זה פלא: ככל שהסרט נמשך, וככל שהבנתי שפיליפס הולך ומתרחק מספר החוקים של סרטי ההמשך, כך הלכה וגברה סקרנותי כלפיו. זה לא שהתחלתי פתאום לחשוב שמדובר בסרט טוב, חלילה. אבל כן התחלתי לחשוד שמדובר בסרט הרבה יותר חתרני, ערמומי ומעניין ממה שהיה נדמה בתחילה. והדקה האחרונה שלו כבר לא הותירה כל ספק בליבי. כי דבר מטורלל כזה לא רואים בכל יום. וגם לא בכל יומיים.
אני בטוח שרבים מכם מתעבים את פיליפס על כך שבחר לסיים את הסרט כפי שבחר לסיים אותו (הישמרו מספוילרים). אני דווקא חושב שההחלטה הזו היא הדבר הכי נועז והכי מעורר הערצה שראיתי בסרט הוליוודי גדול בשנים האחרונות. היא גואלת את "טירוף בשניים" מבינוניותו, היא מעניקה לו כוונה ומשמעות, והיא הופכת אותו לסרט שעוד ידברו עליו רבות (לא בהכרח דברים טובים, אבל עדיין). בכל מקרה, הבדיחה על חשבוננו. ברור שאתם כועסים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו