לא קשה להבין את תגובת הנגד החריפה לזכייה של "אין ארץ אחרת" באוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי. גם אני "התנגדתי בחריפות" לסרט, שאותו יצרו הבמאים באסל אדרה הפלסטיני ויובל אברהם הישראלי. לא היה לי שום חשק או רצון לצפות בו, ודחיתי את ההתמודדות עמו ככל שיכולתי. ידעתי שהוא נוצר עבור עיניים בינלאומיות (ולא עבור עיניים ישראליות), וידעתי שהצפייה בו תכעיס ותדכא אותי.
בתוך כך, גם היה לי ברור שזכייה שלו באוסקר תיצור סערה תקשורתית נטולת פרופורציה שתגרום לסערות תקשורתיות דומות מן העבר (כמו במקרה של הסרט התיעודי "חמש מצלמות שבורות", לדוגמה) להחוויר בהשוואה. הגינוי האוטומטי וחסר התקדים של שר התרבות, מיקי זהר - שמיהר לכנות את הזכייה ההיסטורית באוסקר כ"יום עצוב", ושהגדיר את הסרט כ"חבלה", למרות שככל הנראה לא צפה בו - אף גרם לי לחשוב שאולי המעטתי בעוצמת התגובה הצפויה.
מצד אחד, האירועים המתוארים ב"אין ארץ אחרת" – שכזכור עוסק במאבקם הלא אלים של תושבי מסאפר יטא בדרום הר חברון נגד הרס בתיהם ונגד גירושם מן האזור – אמורים להיות ידועים ומוכרים לכל מי שעוקב אחר הנעשה במחוזותינו (גם אם אירועים אלה לא זוכים שיעסקו בהם בהרחבה במהדורות החדשות המרכזיות, ועל אחת כמה וכמה לאחר 7 באוקטובר). אך מצד שני, באופן אובייקטיבי, התמונות שנלכדות במצלמותיהם הרועדות של היוצרים לא נעימות ולא פשוטות לצפייה. קשה להסביר או להצדיק אותן. הרבה יותר פשוט ונוח להתעלם מהן.
דחפורים ובולדוזרים צבאיים רומסים ומחריבים בתים. חיילים מפעילים אלימות כלפי אנשים מבוגרים ועושים הכל כדי לגרום להם לעזוב את הכפרים שבהם נולדו. מתנחלים חמושים מגיעים לאזור כדי להלהיט את הרוחות וכדי ליצור פרובוקציות. ילדים מפוחדים בורחים מכיתת הלימוד שלהם דרך החלון זמן קצר לפני שבית ספרם נהרס. גבר צעיר נורה והופך למשותק כאשר הוא מנסה למנוע את ההחרמה של הגנרטור שלו. יוצרי הסרט לא המציאו שום דבר, כמובן. כל הדברים האלה קרו (ועודם קורים) בגדה המערבית.
אני מניח שהיה לנו קל יותר לעכל את "אין ארץ אחרת" (שהופק ללא כל מימון ישראלי) אם הוא היה עוסק במאבקם של ילידים אמריקאיים שמגורשים מאדמתם, למשל. ההתמודדות עם מצב שבו הצד הישראלי נצפה באור כה שלילי ואכזרי אינה פשוטה, במיוחד לא כעת. אבל לכעוס על הסרט לא יעזור. זו המציאות, וחשוב לזכור כי רבים מאזרחי ישראל תומכים לחלוטין במדיניות הישראלית (ולא משנה איזה שם מכובס יעניקו לה). ההבדל היחיד הוא שעכשיו המציאות הזאת פומבית, ולא ניתן להסתיר אותה, או לתרץ אותה, או לעשות כאילו שהיא אינה נוגעת לנו. לא נעים. אבל מה לעשות, לתושבי מסאפר יטא עדיין נעים פחות.
באשר לסרט עצמו, הוא בהחלט עושה את עבודתו בצורה אפקטיבית (גם אם לא מתוחכמת או מעמיקה במיוחד). זהו אמנם לא סרט תיעודי גדול, אך הוא לרגע גם אינו מתכוון להיות כזה. הוא מרוכז כל-כולו במאבק שאותו הוא מתאר, והוא מציג את המאבק הנ"ל באופן ישיר ונטול פילטרים. נדמה כי הרבה פחות מעניין אותו לייצר שיאים קולנועיים כאלה או אחרים.
חשוב גם לזכור שהיוצרים ממילא אינם מגדירים את עצמם כאנשי קולנוע. אברהם (שכותב באתר "שיחה מקומית") הוא עיתונאי, ואילו אדרה הוא אקטיביסט. בתחילת הסרט ישנה סצינה שבה אברהם מספר שהכתבות שלו על הנעשה בכפרים מסאפר יטא זוכות למעט מאוד "קליקים". השניים חושבים יחד האם יש דרך לגרום לסיפור שהם מספרים להגיע ליותר אנשים, והאם יש דרך שבה עבודת התיעוד שלהם יכולה לחולל איזשהו שינוי במציאות.
זוהי הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של יצירת הסרט, וכך גם ניתן להיטיב להבין את אופיו האקטיביסטי. הוא מעוניין ליצור קשר רגשי עם צופיו (הלא ישראליים). הוא מעוניין לקומם ולעורר את חוש הצדק של מי שנחשפים אליו. לשם כך, הוא מוותר במודע על מורכבות. לשם כך, הוא נמנע מהצגת מפות או הסברים היסטוריים שיוסיפו ניואנסים וחומרי רקע לקונפליקט המדמם וארוך השנים בין ישראל לבין הפלסטינים.
אבל חשוב לציין שבניגוד לטענות חסרות הבסיס של עמותת רגבים, למשל, "אין ארץ אחרת" אינו משקר ואינו מסלף את המציאות. הוא אינו מסתיר את העובדה ששטחי הכפרים הוכרזו כשטחי אש, והוא גם אינו מסתיר או מתעלם מהמאבק המשפטי ארוך השנים שהתנהל בבג"ץ סביב האזור. הוא פשוט בוחר לספר את הסיפור מנקודת המבט של אדרה, שנולד אל תוך המאבק הזה, והוא אינו חש צורך להתנצל על כך או לאזן כל טענה שלו עם טענה ישראלית. זוהי בהחלט זכותו. אחרי כל כך הרבה שנים שבהם נשמע בעיקר קול אחד, למה שלא ישמיע כעת את קולו?
אם בכל זאת יש לי טענה ליוצרי הסרט הרי שהיא נעוצה באופן האגבי שבו הם קושרים בסופו של הסרט בין הגדה המערבית לבין עזה (או יותר נכון, באופן שבו הם אינם מבהירים שמדובר בשני סיפורים נפרדים). מרבית צופיו הזרים של הסרט לא ישימו לב לכך, כמובן, ולא יזהו שמדובר במניפולציה שקופה שרק תורמת להעצמת האימפקט הרגשי של דקותיו האחרונות (וזאת מבלי להתעכב באמת על מה שקרה ב-7 באוקטובר). אבל לא אשקר לכם: זה צורם מאוד לאוזניים ישראליות.
כך או כך, החיים נמשכים, וכך גם יציאתם של סרטים חדשים למסכים. לפני שבועות ספורים, הסרט התיעודי "להחזיק את ליאת", שבמרכזו סיפורה של ליאת אצילי, שנחטפה מקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר, זכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל ברלין. זהו אותו הפרס שהוענק בשנה שעברה "אין ארץ אחרת". בשנה הבאה כבר בטח יעסקו שם בקונפליקט עולמי אחר.
בינתיים, אברהם ואדרה אכן הצליחו למצוא את הדרך לגרום למספר גדול מאוד של אנשים להתעניין בסיפור של מסאפר יטא, והם עשו זאת ללא אלימות, כי אם באמצעות הקולנוע. תמיד הדרך העדיפה, אם תשאלו אותי.
