קירן קאלקין זכה אתמול (בלילה שבין ראשון לשני) בפרס האוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו המרשים בדרמה הקומית "כאב אמיתי". בכך הוא הביס את גאי פירס ("הברוטליסט"), יורי בוריסוב ("אנורה"), אדוארד נורטון ("אנונימי לגמרי") וג'רמי סטרונג ("המתמחה") - מועמדים ראוייים אף הם שהשתתפו בהפקות מוערכות מאוד על ידי המבקרים. "אנורה", למשל, זכה בלא פחות מחמישה פרסים, ביניהם הסרט הטוב ביותר - דבר שרבים ממומחי הקולנוע צפו מראש.
יופי, נהדר, מזל טוב, נקסט; כעת אפשר לדבר על השחקן שחיקו באמת היה ראוי לאמץ את פסלון הזהב הנכסף ששחקנים רבים בהוליווד מחכים במשך שנים לקבלו (משהו על גושפנקא לכך שהם שחקנים ראויים, לכו תבינו).
קירן קאלקין (אח של, למי שלא יודע), מגלם ב"כאב אמיתי" שביים ג'סי אייזנברג (שגם מככב) את בנג'י קפלן, בן הדוד האקסצנטרי (ולשעבר אובדני) של דייוויד. שני הצעירים היהודים-אמריקאים יוצאים למסע לפולין בעקבות מורשתה של סבתם המנוחה, שורדת שואה כריזמטית ונוקשה. דייוויד נשוי ואב לילד ובעל גישה פרגמטית לחיים, בעוד בנג'י הוא רווק וטיפוס רגשני במיוחד. מה זה רגשני, אנקונדה של רגשות.
השניים מצטרפים לטיול מאורגן בעקבות ההיסטוריה היהודית של פולין, אותו מוביל מדריך טיולים בריטי ולא יהודי. הפערים בין השניים צצים במהלך המסע וגורמים להתנגשויות צפויות אך מרתקות. השניים, כאמור, מתחילים לחקור את פולין עם קבוצה מאורגנת. חברי הקבוצה מתחברים בקלות לבנג'י, אך גם מוצאים את עצמם נבוכים כאשר הוא מתפרץ במעין דו-קוטביות שמצד אחד קשה להכלה, אך מצד שני כובשת ואפילו סקסית במובן מסוים. סצנת המונולוג הטנטרומי שלו במסעדה היא ללא ספק אחד מרגעי השיא של הסרט, שרק עבורה הגיוני שקיבל את האוסקר.
לאחר מכן ממשיכים שני בני הדודים המנוגדים במסע השורשים בגפם ומגיעים לביתה לשעבר של סבתם המנוחה בשכונה נידחת וכצפוי לא מרשימה במיוחד שאיש לא היה מדמיין שפעם התגוררה בו שורדת שואה אמיצה ואיתנה. שם בנג'י חושף בפני דייוויד פרטים עליה שלא ידע ועל השפעתה העמוקה עליו.
ככל שיתקדם הסרט, יתגלה גם כי למרות היותם תערובת שמן ומים למראית עין, שני בני הדודים לא רק שאוהבים זה את זה, למרות המורכבויות, אלא שגם בסופו של דבר גם נגעו עמוקות האחד בחייו של השני לאורך ילדותם, מה שכעת בא לידי ביטוי בבגרותם.
המבט של בנג'י הוא ליבו של "כאב אמיתי". הימצאותו בשדה התעופה ללא מטרה מסוימת בתחילתו ובסופו של הסרט מהווה את התפתחותו הרגשית שקאלקין מיטיב להציף על פני השטח במאמץ מינורי ובאופן כזה שמקשה מאוד על הצופה שלא להתאהב בו.
קאלקין היה מועמד מבטיח לזכייה בטקס האוסקר, וכמעט כמו דמותו בנג'י, כשקיבל את האוסקר לידו, נשא מונולוג משופע ניגודים, לא תמיד קוהרנטי - אך כובש ומשובב נפש. מקווים שהוא ימצא מקום הולם בבית לפסלון המוזהב והיוקרתי - כי כדאי שכל מי שיבקר אותו יחלוף על פניו ויבין שהוא נכנס לבית של שחקן ענק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו