בעולם הספרות האנגלו־אמריקני החלה להישמע בזמן האחרון קריאה מצד מתרגמים, עורכים וסופרים, לפרסם את שמות המתרגמים על גבי כריכת הספר. כמה מו"לים גדולים בעולם הסכימו להיענות לזה, אחרים נענו באופן חלקי. בקריאה הזאת יש הרבה היגיון: הרי המתרגמים הם מי שכותבים עבורנו מחדש את היצירות בשפתנו, ואנחנו קוראים בהן תחת ידם ועם טביעות האצבע שלהם. ספר אחד בידי שני מתרגמים שונים יהפוך לשני ספרים שונים בתכלית (חשבו למשל על "חדר משלך" של וירג'יניה וולף בתרגום אהרן אמיר ובתרגום יעל רנן).
גם בישראל ההוצאות הגדולות והוותיקות לא נוהגות לציין את שמות המתרגמים על הכריכה, למעט מתרגמים בדרגת נילי מירסקי. זה לא רק עניין טכני: בשוק הספרות המקומי, מתרגמים, בייחוד מאנגלית (כי "כל אחד יודע אנגלית") זוכים לשכר זעום, וכדי להתפרנס בצורה סבירה נדרש מהם לתרגם בקצב מסחרר שלא תמיד מאפשר להם להתמסר לתרגום; יש אפילו מי שמתרגמים בשמות בדויים, כדי לא לסכן את שמם הטוב. הצבת שם המתרגם על הכריכה, היא לא רק עניין של כבוד או הכרה, אלא גם סיכון ואחריות: היא מאותתת שהמתרגמים הם שותפים מלאים ביצירה, לטוב ולרע.
הבחירה של ההוצאה החדשה "ספריית רות" לציין את שמות המתרגמים על הכריכה אמנם איננה ממש חלוצית (קדמו לה הוצאות כמו לוקוס, נהר, תשע נשמות ועוד), אבל היא מצטרפת לאג'נדה המוצהרת של ההוצאה להציב את המתרגמים בחזית. צוות המתרגמים שאספה סביבה המו"לית, דגנית דיליאן - כולם ידועים ומוערכים, ובהם רמה איילון, דנה כספי, דפנה רוזנבליט, טלי קונס ואמיר צוקרמן - מופיעים בהבלטה באתר ההוצאה, לוקחים חלק בבחירת הספרים וחלקם גם מוסיפים להם טקסטים נלווים משלהם.
כאשר קוראים את אחד משני הספרים הראשונים שיצאו בהוצאה, "פרחים מלאכותיים" של הסופר הברזילאי לואיז רופאטו (Ruffalo), בתרגום רמי סערי, שגם צירף לספר אחרית דבר - קל להבין מדוע הוצאה ששמה לה למטרה לקדם מתרגמים וספרות מתורגמת בחרה לפתוח דווקא בו. לא רק בשל זהות המתרגם, סערי, שמגלם אידיאל של תנועה בין לשונות בשל השליטה הווירטואוזית שלו במגוון לא ייאמן של שפות (בין היתר: אלבנית, פינית, קטלאנית, הונגרית, טורקית ויוונית). אלא שהספר עצמו גדוש במעברים בין תרבויות ובין לשונות, עד שאפשר לקרוא אותו כמעין משל למעשה התרגום עצמו, לתשוקת הנדודים שמפעמת בו ולזרות והבדידות שרודפות אותו.
רופאטו, יליד 1961, סופר מוכר ומוערך בברזיל, מעמיד בספר הזה מבנה מעגלי סבוך של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. בפתח הספר מייחס רופאטו את הסיפורים לאדם בשם דוֹרְיוֹ פינֵטוֹ, שאלה הם כביכול זיכרונותיו, והוא שלח אותם לרופאטו כדי שיעבד אותם כראות עיניו. זאת קונבנציה ספרותית מוכרת, לייחס את הטקסט לצרור ניירות שהשאיר אחריו אלמוני כלשהו, אבל כאן זה לב הספר: אותו דוריו פינטו, בין שקיים כזה ובין שלא, הוא מהנדס ברזילאי שנסע סביב העולם במסגרת עבודתו והעלה על הכתב פגישות עם אנשים שנקרו בדרכו; ובעוד פינטו מספר על הדמויות האלה, כל אחת מהן מספרת לו את סיפורה, ולעיתים גם בתוך סיפוריהן מתחבאות דמויות נוספות, שגם הן מספרות סיפורים.
התוצאה היא אוסף של סיפורים בתוך סיפורים, שברי סיפורים וחלקי סיפורים, מכל רחבי העולם, שעברו כביכול מיד ליד, וכל אחת מה"ידיים" האלה מוסיפה לסיפור מעצמה, עד שלא ברור מה נשאר מהדמויות המקוריות, אם בכלל היו כאלה, ומה שייך למספר או למספרים. כלומר, לא ברור מה של הסיפור, ומה של המספר, פינטו, ואחריו של המספר שלו, רופאטו.
רופאטו עצמו מתנצל על מעשה הניכוס הכפול והמכופל הזה: הוא כותב בפתח הספר שה"עיבוד" שלו לזיכרונותיו של פינטו מחק הרבה מהייחוד הלשוני שלהם. הזיכרונות הללו, הוא כותב, נחוו במגוון של שפות ומקומות ולאחר מכן הועלו על הכתב על ידי פינטו בבליל של סגנונות ומשלבים - תערובת של לשון מדוברת, לשון גבוהה וניסוחים משרדיים מסורבלים בסגנון קפקא. ואילו הוא עצמו, רופאטו, נטל את הערב־רב התוסס הזה ויצק אותו אל "לשון אחידה", כלשונו.
רופאטו לא מתכוון כאן רק למחיקה, הוא מדבר גם על יצירה. המספר שלו, פינטו, מנסח זאת ב"זיכרונותיו": "אני מכליב ומצליב את הקטעים ואת הקרעים האלה... בעזרת קו תפר שאיננו מבדיל עוד בין זיכרון לבין דמיון". במובן הזה, הספר הוא לא רק משל על תרגום, אלא גם משל על ספרות בדיונית כמעשה של תרגום מן העולם אל הטקסט. זהו, במילים אחרות, משל על חירותו של הסופר/מתרגם לעשות בחומריו כבתוך שלו, להתנתק ממקורם, להפוך אותם לשלו.
לא בכדי הספר קרוי "פרחים מלאכותיים". אלה סיפורים מיד שנייה או שלישית, שגם כשהם משמרים או משחזרים את דמותו של ה"פרח" המקורי, הם נותרים רחוקים מהמקור. נותר בהם יסוד צונן, זר. הסיפורים שמספרות הדמויות של רופאטו גדושים בדרמות, באסונות ובנדודים, אבל הם מתווכים על ידי כל כך הרבה "ידיים", שהם מתנתקים מהיסוד המבהיל והחיוני שלהם. פינטו, כותב רופאטו, חי את חייו כ"צלילה ממושכת החוצה", כלומר כתהליך של הינתקות מהחיים.
הסכנה בספר כזה, שהחוויה העיקרית שהוא מתאר היא של הינתקות, ריחוק וזרות - היא שהקריאה בו תהפוך לצוננת, אינטלקטואלית יותר מאשר רגשית. מה שמשמש כאן כוח נגד לזה הוא ההתלהבות - האותנטית והבלתי מלאכותית לגמרי - של "היד האחרונה", ידו של סערי.
אחרית הדבר שהוא כתב (שאפשר לקרוא אותה גם בהתחלה) כתובה בהרבה אהבה מידבקת לרופאטו, שזהו ספרו הראשון המתורגם לעברית. כך שאם הספר הזה רצוף בפרחים מלאכותיים, בחוויות עקיפות ומתווכות, התרגום הופך להיות החלק החי והנוכח ביותר שבו.
לואיז רופאטו / פרחים מלאכותיים;
מפורטוגזית: רמי סערי, ספריית רות, 259 עמ'
