נדיה אייזנר־חורש מנפצת את אשליית הבורגנות

במחצית המאה ה־20 הפסיכואנליטיקאי דונלנד ויניקוט שבר הרבה מההנחות שרווחו עד לאותה התקופה כשאמר שאין צורך בהורות מושלמת וחפה מכל פגם; במקום זאת, אפשר להסתפק בלהיות "אם טובה דיה". נדיה אייזנר־חורש בחרה לקרוא לספר ביכוריה "טובה דיה", בהתייחס לאמירה הזו.

זיקתה למשוררות הגדולות של הספרות העברית והרוסית, כמו אנה אחמטובה, מרינה צבטייבה, לאה גולדברג ויונה וולך ברורה, כמו גם חלקה בחבורת משוררי "הו!", שאחד ממאפייניהם הבולטים הוא הקשב למוזיקליות של השירה. רבים מהם, וכך גם היא, נוטים לשוב לכתיבה במשקל, בחריזה ובצורות קלאסיות (סונטה, וילאנל). במקרה שלה דווקא השימוש בצורות ההרמוניות והמסודרות כל כך יוצר דיסוננס בין היופי הצורני של השיר לבין התוכן מרסק הפנטזיות. המשוררת, ברוח הכותרת הלקוחה מוויניקוט, מבקשת לסדוק את אשליית השלמוּת של החלום הבורגני, ועושה זאת שלב אחר שלב.

תחילה היא דוחה בכאב (וגם בלא מעט ארס ואירוניה) את פנטזיית הנישואים ההטרו־נורמטיבית המושלמת. בשיר הראשון הדוברת פונה אל דמות הכלה (ספק היא עצמה, ספק הכלה האידיאית), ומנפצת לה את אשליית הייחודיות: "גַּם אִם בַּחֲתֻנָּה הָיִית פְּתִית שֶׁלֶג, / בַּסּוֹף תָּמִיד יוֹצֵא מִזֶּה עוֹד יֶלֶד,/ וְעוֹד יֶלֶד, וְעוֹד. [...] פְּתִית / שֶׁלֶג תִּהְיִי רַק פַּעַם אַחַת, / אַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ חַגִּים, גִּיסִים, חָמוֹת. / אַחַר כָּךְ אַתְּ בְּתוֹךְ 'עַכְשָׁו' וְ'כָאן' // זֶה מִכְּבָר / הֻשְׁחַת לֹבֶן הַשֶּׁלֶג / וְנִשְׁאַר עוֹרֵב לַבְקָן".

בהמשך היא מספרת את חוויית האימהוּת, וגם שם היא מציגה את הצד האפל: ההפיכה לאם לא כמימוש הפנטזיה הנשית אלא כאובדן הסובייקט וכהשתעבדות. שיר שכותרתו "חווה", כשם האם הגדולה חווה אימנו, נפתח כך: "לֹא תִּהְיִי אָדָם, תִּהְיִי אֵם, / אָמַר הַמַּלְאָךְ"; לא עוד אדם וחווה, אלא אדם ואם, ההפיכה לאמא גוזלת מהאישה את אנושיותה ואת עצמאותה.

בשירה העברית יש המון שירי אימהוּת, אך מעט שירים שעוסקים בחוויית הלידה. אייזנר־חורש מוסיפה שיר קשה, "משגב לדך", להיצע הדל: "מָה אַתְּ בּוֹכָה, / כָּךְ הֵם אָמְרוּ, / וּשְׂעָרָהּ פֻּזַּר, / מָה אַתְּ בּוֹכָה. / יָבֵשׁ בַּפֶּה, / הַגּוּף חֵפֶץ זָר. [...] שְׁלוֹשָׁה מֵהֶם הֶחֱזִיקוּ בָּהּ, / הָרְבִיעִי דָּחַף. / הוּצָא תִּינוֹק קָטָן, לָבָן, / וְהַוִּילוֹן מְעַט הוּסַט, / וִילוֹן בְּצֶבַע דֻּבְדְּבָן, / כִּי זֶה סוֹף־סוֹף נִגְמַר. // מָה אַתְּ בּוֹכָה? / הַכֹּל נִגְמַר, / מַגִּיעַ מַזֶלְטוֹב. / עַכְשָׁו אַתְּ אִמָּא, / זוּזִי כְּבָר, / הַתְחִילִי לֶאֱהֹב". החריזה רק מעמיקה את הדיסוננס בין הצורה המתקתקה וההרמונית, כמעט כשל שיר ילדים, לבין התוכן המחריד.

השער השני מנסה כביכול להציע אלטרנטיבה לבורגנות. הוא מציג רצף של שירי אהבה המופנים לאישה. לכאורה, כפי שהציעו הוגות הפמיניזם הרדיקלי בשנות ה־70, נדמה שבאפשרות הקיום הלסבי טמון פתרון מסוים לשבר שנוצר מהחיים ההטרו־נורמטיביים: "פַּעַם הָיִיתִי/ הַמְּשֻׁגַּעַת בָּאוֹטוֹבּוּס/ שֶׁשָּׁרָה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת/ עַל אַבָּא / עַל גִּבְעָה / בָּנָה לָהּ // בַּיִת", וכתשובה מפוכחת לחלום הזה ששייך לעבר: "בּוֹנָה לָךְ בַּיִת בְּדִמְיוֹנִי/ אַתְּ תִּהְיִי לִי/ גֶּבֶר בַּיּוֹם וְאִשָּׁה בַּלַּיְלָה". מצחיק להימנע מ"ספוילרים" לספר שירה, אך די לומר שלמרות הכל גם האפשרות הזו נכשלת. לדאבון הלב, הספר מסתפק בשתי האפשרויות האלה (זוגיות ומשפחה בנוסח הוליווד, או חיים לסביים פורצי גבולות) ואינו מציע אפשרות שלישית.

לעומת האחדות התמטית של שני שעריו הראשונים, השער השלישי לוקה במחלה של ספרי ביכורים רבים ומציע אוסף לא אחיד של שירים על הגירה, המלחמה באוקראינה, מחלת השכחה של האב – כל נושא כזה מבליח לשיר אחד או שניים, והספר, הקצר ממילא, מסתיים בתחושת התפזרות.

אך דווקא בחלק השלישי והפסיפסי של הספר היא שבה לנושא שבו פתחה. היא מקדישה את אחד מהמחזורים היפים לאנה קרנינה, הגיבורה של טולסטוי שהפכה לסמל הפנטזיונרית המאוהבת שהלכה שבי אחרי אשליית הזוגיות האידיאלית, ושחייה הסתיימו בהתאבדות במסילת רכבת: "מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת, / שֶׁהָעֹנֶשׁ עַל עֲווֹן הָאַהֲבָה / הוּא מָוֶת? הָעֹנֶשׁ / הוּא הַחַיִּים עַצְמָם". אולי בכך יש מעין סיכום לנימה המרחפת מעל הספר כולו - הפנטזיה תמיד מרגשת ומסעירה אף שקשה מאוד להשיג אותה, אך המימוש שלה נועד לכישלון קשה עוד יותר; העונש הוא החיים עצמם.