"שישיית אטלס", מרבי המכר המדוברים והסוחפים של השנים האחרונות, מעמיד במרכזו שישה צעירים עם מוח מבריק, כוחות מיוחדים, מראה מושך ביותר ואישיות בעייתית־משהו - שמתחרים על מקום בחברה האלכסנדרונית, אגודה חשאית שתפתח לזוכה המאושר צוהר לחיי נוחות שאין שום סיכוי להגיע אליהם בדרך אחרת.
גם כאן, כמו בספרים דומים בז'אנר, יש עיסוק בולט בשאלות של ידע ומוסר; האם הידע חייב להיות מונגש לכל דכפין, או שמא רצוי דווקא לשמור עליו מפני מי שעלולים לנצל אותו לרעה, למשל; או את מי בעצם האליטיזם האקדמי משרת. נוסף על כך, וכחלק מגל כללי שעובר על הספרות הפנטסטית, גם כאן אפשר למצוא אלמנטים מעולמות סדרות הריאליטי ששוטפות את המסך ("משחקי הרעב" זו אולי הדוגמה הבולטת ביותר לספרות פנטזיה לנוער ששילבה את אכזריות הריאליטי כחלק מרכזי בעלילה), כשכאן - דינו של המתמודד שלא ייבחר מבין השישה הוא מוות.
***
אחד האלמנטים שלא ניתן להתעלם מהם בספר הוא האסתטיקה הבולטת שלו, שמשכה אליו לא מעט קוראות וקוראים. בגרסת המקור, "שישיית אטלס" פורסם עם שלל איורים של הדמויות, כולן ללא יוצא מן הכלל יפהפיות בצורה יוצאת דופן - נשים וגברים כאחד. האיורים משכו את העין ועוררו סקרנות, והשיתופים החוזרים שלהם ברשתות החברתיות, טוויטר, טיקטוק או אינסטגרם, הם חלק ממה שהפך את סדרת הספרים הזו למגה־ויראלית (בגרסה העברית האיורים מוצגים בשחור־לבן).
האסתטיקה וההתרחשויות מכניסים את הספר לתת־תרבות אינטרנטית בשם "אקדמיה אפלה" (Dark academia), שאליה משתייכות יצירות ספרותיות, חזותיות, מוזיקליות ואופנתיות, שמושפעות מהאווירה, מהאופנה ומהאדריכלות של אוניברסיטאות אירופיות עתיקות כמו קיימברידג' ואוקספורד. היצירה הספרותית המזוהה ביותר עם תת־התרבות הזו היא כמובן "הארי פוטר", ורבים ממובילי עמודי הסושיאל שעוסקים בסגנון גדלו והתחנכו בתקופה שבה ספרי "הארי פוטר" צברו פופולריות והפכו לתופעה חובקת עולם.
שם הספר עצמו, "שישיית אטלס", כבר מרמז על ההתכתבות שלו עם התרבות הקלאסית והמיתוסים של יוון העתיקה, ו"אטלס", הטיטאן המיתולוגי שמחזיק את השמיים, לא נבחר באקראי. כמו כן, התפיסה האסתטית של האקדמיה האפלה, במובנה הרחב, מופיעה עוד בפסקת הפתיחה של הספר, שבה מתוארת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה והצורך להסתיר אותה מעיני הציבור.
בעולם שנבנה בספר, הקסם הוא חלק מחיי היומיום, ואם ניחנת בכישרון מתאים - ניתן ללמוד ולחזק אותו. בניגוד לספרים אחרים בז'אנר, קהילת הקוסמים כאן לא צריכה להסתתר או לחיות במחתרת, אבל היא כן מסתירה חלקים מסוימים שלה. הידע והקסם כרוכים זה בזה, כשהידע הוא מסתורי, מסוכן ובעל חשיבות עליונה.
ב"שישיית אטלס", הספרייה הגדולה של אלכסנדריה לא נחרבה כששקעה באיטיות, התפוררה ונהרסה - אלא הוסתרה מעיניי הציבור במשך כל השנים כדי להגן על הידע העצום שבה, שנשמר בקנאות על ידי האגודה הסודית שעומדת במרכז הסיפור. אותה אגודה מגייסת לשורותיה בכל שנה מועמדים ומועמדות מבטיחים, בעלי ובעלות יכולות קסומות ותואר אקדמי - שימשיכו לשמר את הידע, יפתחו ויחקרו אותו, כדי להיטיב עם העולם.
לכל אחד מהגיבורים יש אופי מובחן, על גבול הסטריאוטיפי: ליבי רודס היא צעירה פרפקציוניסטית וחסרת ביטחון (שגובל בחרדה חברתית), שמתקשה לתפוס את מקומה ולהשמיע את קולה; ניקו דה ורונה, בחור קליל הליכות, עם הומור שחצני וחיוך כובש לב (הוא וליבי הם קוסמים־פיזיקאים המסוגלים לתמרן את החומרים שסביבם, ומנהלים יחסי אהבה־שנאה סוערים ומהנים מאוד לקריאה); ריינה מורי, נטורליסטית המסוגלת להזין כל צמח ולגרום לו לפרוח ולשגשג - במחיר ריקון כוחותיה שלה; פאריסה קמאלי היא קוראת מחשבות יפהפייה, שמשתמשת בשילוב של כוחותיה ושל יופייה כדי להשיג כל מה שהיא רוצה מהסובבים אותה; טריסטן קיין, שכוחותיו מאפשרים לו לראות מבעד לכל אשליה; וקאלום נובה, אמפת חסר־אמפתיה, המסוגל לתמרן את רגשותיהם של הסובבים אותו.
לכל אחד מהם יש צד פגיע ואפל, שהם מרגישים שהם מוכרחים להסתיר - תחושות אשמה כבדות, חבר קרוב שנמצא בסכנת חיים מתמדת, עבר של התעללות, המחשבה שהם לא אהובים, משפחה שדחתה אותם ועוד. הידיעה שרק חמישה מהם יזכו להתקבל, ומי שלא יעבור את הסינון יומת - הופכת את כולם לזהירים ולחשדנים אפילו יותר.
***
"שישיית אטלס", שפורסם לראשונה באופן עצמאי באמזון, התגלה ברשתות החברתיות, הפך להצלחה ענקית ואז נרכש על ידי הוצאה גדולה (ובימים אלו מעובד לסדרה באמזון פריים) - הוא סיפור הסינדרלה שכל סופר וסופרת עצמאיים מייחלים לו.
אלקסין פארול פולמות', שכותבת תחת שם העט אוליבי בלייק, היא אמריקנית ממוצא פיליפיני, שהוריה לא ראו בקריירה ספרותית משהו לבנות עליו, ולכן שלחו אותה ללמוד משפטים. במהלך הלימודים היא אובחנה עם הפרעה דו־קוטבית, פרשה, מצאה עבודה בשוק הנדל"ן והתנחמה בכתיבה. היא התחילה לכתוב בפורומים ובאתרי ספרות מעריצים, ואמרה בראיון ש"בזכות הכתיבה הזו התחלתי להבין איך לגרום לקוראים להיות מעורבים רגשית".
ובאמת, אם יש משהו שאין בו ספק, הוא שהקוראים של "שישיית אטלס" מעורבים רגשית ועוד איך, רק שזה לא בהכרח חיובי. שיטוט בעשרות אלפי הסרטונים וחוות הדעת על ספרי הסדרה ממחיש שהעובדה שספר הופך ויראלי ונמכר - אין פירושה שהוא אהוב על הכל. למעשה, ייתכן שאחת הסיבות לכך שהספרים הפכו לרבי־מכר מהירים היא המחלוקת שהסדרה הצליחה לעורר בקרב קהל הקוראים, כשהקהילות בטיקטוק ובטוויטר רצו לקרוא, להבין על מה המהומה ולבחור צד.
מבקריו המחמירים של "שישיית אטלס" מדברים על מערכת קסם שבנויה בצורה רופפת ולא משכנעת, דמויות סטריאוטיפיות שקשה להתחבר אליהן ודיאלוגים פומפוזיים, משתפכים ויומרניים. החובבים, לעומת זאת, אוהבים את מערכות היחסים שנרקמות בין הדמויות, את אווירת המסתורין, את הדינמיקות, האינטריגות והפוליטיקה הפנימית, ואת הבחינה של רעיונות ותמות בקשת רחבה של נושאים, מפיזיקה ועד הספרות הקלאסית - מזווית חדשה ומעניינת.
דבר נוסף שעורר מחלוקת הוא העובדה שהגיבורים לא מאוד "אהיבים". אלה לא דמויות של "אנשים טובים", או גיבורים גדולים מהחיים שליבם הטהור מאפשר להם לתעל את כוחן החיובי של האהבה וחברות האמת כדי ליצור קסם. מדובר בדמויות לא נעימות, שקשה למצוא בהן אנושיות, או חום. כך למשל, ריינה, קוסמת הטבע, היא לא חובבת טבע גדולה, והצמחים שמדברים אליה ומבקשים את קרבתה נתפסים בעיניה כמטרד מרגיז. ובאופן כללי, הקוראים לא מוצאים כאן את האמפתיה, טוב הלב והחמלה שהם מחפשים ומוצאים לעיתים קרובות כל כך אצל גיבורי פנטזיה אחרים. במובן זה "שישיית אטלס" עושה ל"משחקי הרעב" את מה ש"משחקי הכס" עשה ל"שר הטבעות", ומציע לנו גרסה אפלה וריאליסטית יותר של הדמויות שנבחרו להציל את העולם.
ועדיין, אוליבי בלייק מיטיבה להיכנס לעומק החוויה האנושית. היא לא מתאמצת לבדר, ולא מפחדת להיכנס לעומק הדמויות ולהוציא החוצה גם את הצדדים הפחות יפים שמרכיבים אותן. היא מפליגה בתיאורי הלך הרוח של הדמויות, בהרהורים שלהן ובעולמן הפנימי, בסגנון שמזכיר את הפסקאות הארוכות שבהן סופרי המאה ה־19 השתפכו על טבע העולם והאדם דרך עיניהן של הדמויות - כמו בפסקה שבה ג'יין אייר משקיפה מחלון הקומה השלישית וחושבת על כמה לא הוגן העולם כלפי נשים, כשהוא כולא אותן בתפקידיהן המגדריים בבית.
שלא תטעו, אני לא אומרת שבלייק היא גלגול מודרני של שרלוט ברונטה, אבל אני בהחלט אוהבת את התעוזה לצלול אל מחשבות הדמויות ולתת צוהר לנשמתן, לספר לנו בנחת על העולם הפנימי, דווקא בז'אנר שמאופיין בניסיון לרגש את הקורא בפיתולי עלילה כמעט בכל עמוד. ומה שאפילו יותר מופלא בעיניי הוא העובדה שדווקא הדור הצעיר של היום, דור הטיקטוק, כמאמר הקלישאה, קורא את סדרת הספרים הזו בהתלהבות, למרות, ואולי בגלל, הקצב האיטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו