את החדש של בועז יזרעאלי היה עדיף לקצר

בועז יזרעאלי הוא אמן הסיפור הקצר, שאינו מספיק מוכר מעבר לגבולות המיליֶה. קובצי סיפוריו, שהתחילו להתפרסם באמצע שנות ה־90, היו איכותיים ביותר. הוא שייך לדורו של אתגר קרת, דור שהאמין בתבניות של הקטנה ובמה שגדי טאוב, האידיאולוג הפואטי של אותו הדור, כינה "מרד שפוף". כדי להגיע אל האמת צריך לספר על ההוויה במין אקסטרים קלוזאפ שכזה, בלשון דיבור, תוך קריצה לקונית וביובש דיווחי, ותמיד לאחוז בדמויות של אנטי־גיבורים, כי מה לנו ולגיבורים. אין באמת במציאות כאלה.

הפרוזה הקצרה של יזרעאלי הושפעה בעיקר מהאווירה באותה התקופה, שיָנקה מהספרות האמריקנית של שנות ה־80. ריימונד קארבר היה הכוהן הגדול שלה, שהשפיע על יזרעאלי ועל סופרים נוספים כמו טאוב ועוזי וייל. ליזרעאלי היה יתרון גדול, כי היה תמיד משהו קפקאי בסיפורים שלו, מעין גיבור שנקלע למצב סוריאליסטי וסבוך, שאין הוא יכול לצאת ממנו, שסוגר עליו, והוא הופך פסיבי יותר ויותר בזירת התרחשות מבוצרת. האקסטרימיות הקפקאית הזאת הועילה לסיפוריו המקוריים של יזרעאלי, ואתגרה אותי, כקורא נאמן של פרוזה ישראלית.

יזרעאלי הבין די מהר כי בסיפור הקצר כוחו וזה אורך נשימתו. אומנם בתחילת דרכו ניסה גם נובלות ואף התחיל איזה רומן, אך לא יסף. לא נורא. בדרך כלל התפתחות של יוצר היא מטקסט קצר לטקסט ארוך יותר, אך אין זו חובה. בורחס, למשל, היה כל חייו הפואטיים אמן הסיפור הקצר, וכמובן גם קארבר, האב הגדול.

כעת יזרעאלי, אחרי עשרות שנים כסופר, מפרסם רומן קאמרי ראשון תחת השם הקלאסי כל כך בעבורו, "פרזיט". זהו סיפורו של מטי, הפסיבי הבודד, כדרכו של יזרעאלי בקודש, תלוי אמו ותלוי מצבו הכלכלי הרעוע, ספק מבחירה ספק בשל אופי, רווק בשנות ה־40 לחייו, שמאבד את מקום עבודתו, ובשל לחצים כלכליים עובר לגור באופן זמני בהחלט ביחידת דיור של חברים במצפה בגליל, לצד אנשי אמא אדמה שכאלה, וזאת כבר סיבה למטי, וליזרעאלי מאחוריו (כאקזיסטנציאליסט עירוני וציני), ללעוג לכל הניו אייג' והחזרה בתשובה הפנימית, ולהביא לידי ביטוי את ההומור ואת שפתו הייחודית והחדה של יזרעאלי כמספר.

אלא שלצערי לא די בזה כדי שייוולד כאן רומן טוב. השהות הזמנית של מטי ביחידת הדיור מתארכת, הוא מתנחל אצל זוג חברים רוחניים, הם מנסים להפעילו, אך הוא דבק בחיי הבטלה. מטי הוא לא רק פרזיט אלא גם אנטיפת. כך, גם כשהוא יורש מדוֹדו הרשע דירה בחיפה - הוא ממשיך להציק לזוג שנתן לו בטובו בחינם את יחידת הדיור באופן זמני. הדוד היקה המרושע, אגב, מתחרט לבסוף ולא מעניק את הדירה למטי האדיש.

רק שמטי, שזה רומן סולו שלו, לא מספיק מעניין כדמות כשלעצמה, ולכן לפנינו (ועל אף הלשון הייחודית של יזרעאלי, המידתיות וההומור), לא יותר מאשר סיפור קצר שהורחב (אוהו, הורחב!), שלא לצורך.

יזרעאלי נשאר יזרעאלי, הוא לא מוכן לקחת סיכון בפרוזה שלו. אלא שבסיפור קצר, אין צורך יתר על המידה לפתח עלילה חיצונית או פנימית לגיבור, מספיק מצב חזק בשיא כדי להחזיק את הסיפור, ההבזק האבסולוטי, הרעיון המנוסח היטב. כאן, ברומן, התפתחותו של הגיבור ומגעו עם העולם הם לא אחת איטיים, הססניים ומשעממים, וזה כבר לא עובד. למעשה, נראה כאילו מטי, כדמות הוא לא רק פרזיט על חשבון קרוביו - אלא גם פרזיט על חשבון קוראיו של יזרעאלי, כשהניעה האיטית שלו כגיבור באה על חשבון זמנו של הקורא.

יש איזושהי תחושה שהסופֶּר אנטי־גיבור הפסיבי הזה מהדהד את המחזאי הגרוטסקי חנוך לוין, וממילא מיצה את עצמו ונשחק לעייפה. זה עוד מאותו הדבר שכבר חזינו וקראנו, בתיאטרון ובספרות.

פעם באתי בלוויית איש הספרות פרופ' אורציון ברתנא לבקר ולראיין את הסופר הגדול משה שמיר, שהיה כבר בא בימים, שכתיבתו מצויה 180 מעלות מהפרוזה של יזרעאלי. הוא הלין באוזנינו כי הוא אינו אוהב אנטי־גיבורים, על אחת כמה וכמה אם הם פסיביים, כי הם משעממים אותו. מעניינות אותו דמויות כמו אורי ואליק, אחִיו של שמיר, הלוחמים המורכבים; המלך ינאי והמלך דוד העומדים בצומתי ההיסטוריה; לאה ברמן, החלוצה האמיצה שהזקינה; אברהם שטרן (יאיר), מנהיג המחתרת שנרצח צעיר. אנשים שעושים משהו עם החיים בעולם הזה, ולא רק מתבוננים בהם מן הצד בביקורתיות יתר. שמיר אמר: "החיים קצרים מכדי שנהיה אנטי־גיבורים". יוצא אפוא שאני נשאר עם הסיפורים הקצרים של יזרעאלי, למרות הניסיון האמיץ שלו לפסוע לעבר הרומן.