לאורך שנות יצירתה כתבה לאה גולדברג כמה משירי האהבה והתשוקה היפים ביותר בספרות העברית החדשה. המיומנות הפואטית יוצאת הדופן שלה, עושר הדימויים ועוצמתם, וגם ההלחם הייחודי שיצרה בין השירה האירוטית נוסח פטררקה ושייקספיר ובין מסורת הספרות העברית, מהמקרא ואילך - כל אלה הפכו את שירת האהבה שלה לכזו שמוסיפה להניע את לבבות הקוראים גם ממרחק השנים.
אבל האם שירת האהבה של לאה גולדברג נוצרה מתוך אהבותיה שלה? הניסיון להשליך מן החיים אל השירה הוא תמיד מורכב, ובמקרה של גולדברג קשה להכחיש שהדברים קשורים. ביומניה היא עצמה העידה ש"אהבה בשבילי המנוף החשוב ביותר בכל המנגנון היצירתי שלי".
האהבה הראשונה
גולדברג ידעה אהבות רבות לאורך חייה, וכמעט כולן אהבות נכזבות, חד־צדדיות. שרה בן־ראובן, שספרה "כעץ באפלת היער" מוקדש לאהבותיה של לאה גולדברג ולהשתקפותן בשירתה, טוענת כי "חומרי הגלם שמהם יצרה המשוררת את שיריה הם סיפורי האהבה האישיים שלה[...] הכאב והאכזבה חברו לכישרון הפיוט שהפך את החול לזהב".
"היא היתה זקוקה לאהבות הבלתי אפשריות האלה", אומר פרופ' גדעון טיקוצקי, מחוקריה החשובים של שירת לאה גולדברג, "כי מהרעלנים האלה צמחו פרחי השירה". יומניה של גולדברג, שבהם כתבה לסירוגין מגיל 10 ועד כמה שנים לפני מותה ב־1970, מאפשרים לנו להביט על אותן אהבות שמהן נחלה את שיריה - מסופרות בלשונה הייחודית של המשוררת הגדולה.
גולדברג, שנולדה ב־1911, למדה לראשונה על טעם האהבה בגיל 11, כשהתאהבה בנחום לוין - נער שהיה מבוגר ממנה בשש שנים. ביומנה כתבה: "בלילות אני חולמת עליו, בימים חושבת עליו[...] לי כל העת רע וקשה. הוא הכל בשבילי". כעבור זמן כתבה בפרק נוסף ביומן: "האלוהים רואה שאני אוהבת כבר שנה וחצי, ומיום ליום יותר סובלת. לו היה זה רק ילדותי קל, הייתי חדלה לאהוב אותו[...] לא הייתי רועדת כשראיתי אותו ברחוב".
"הכל היה כל־כך פשוט וכל־כך קל היה להביט על פניו שהיו כל־כך קרובים אל פני. להסתכל ישר בעיניו ולחשוב 'אני אוהבת אותך. אני רוצה שתאמצני אל ליבך'[...] ושידיך תלטפנה את ראשי. ואולם יודעת אני שזה אי־אפשרי ואם אי־אפשרי הדבר הנני נכנעת"
כטיבן של אהבות נעורים רבות, היכרותה עם לוין הסתכמה בשיחות ובפגישות מעטות, והוא כנראה לא ידע דבר על רגשותיה כלפיו. "הוא אוהב אותי בתור ילדה מתפתחת... ילדה", כתבה. פעם אחת, מספרת גולדברג, "הוא אמר לי שורות אחדות משיר, שנגמרות 'ושפתיי לוחשות לשווא'. הוא אמר לי: את עוד את זה לא תביני... אני לא עניתי דבר. אני לא ארגיש מה זה ללחוש לשווא? ודווקא הוא אומר את זה?"
לצד התפרצויות של רגש, גולדברג הנערה מפגינה יכולת מרשימה לבחון את הסיטואציה כביכול מהצד. "לו בעבור הרבה שנים הוא היה קורא את המילים האלו", היא תוהה לעצמה, "מה היה אומר? מה היה עושה? האם היה צוחק על אהבתי, קורא אותה נאיבית, או היה בוכה ומזכיר את אהבתי הראשונה... או אולי מצטער שלא אמרתי לו, היה אומר לי שאהב אותי ואז אפשר היה לתקן?"
כעבור כמה שנים אהבתה העזה של גולדברג כלפי לוין נעלמה בפתאומיות כפי שבאה. "הוא נסע", כתבה, "ואני איני מרגישה דבר. לפני ימים אחדים בערב, בשוכבי במיטה, אני פתאום הרגשתי כי הוא זר לי, כי אני יותר לא אוהבת. וצדקתי - אין יותר דבר. לי לא חבל[...] אבל עתה בלבי ריקות... ואין לי נדמה עתה שום אדם שני שאוהב אותו ככה כמו אהבתי קודם".
קצת פחות המורה שלי
תחושת ה"ריקות" לא התמידה זמן רב. ב־1926, בהיותה בת 15, כתבה גולדברג ביומנה: "נדמה לי שאני עשיתי שוב שטות גדולה, ז.א. שוב התאהבתי, ועוד יותר טיפשי משקודם. אני אוהבת אדם לא צעיר, בן 30 שנה, אדם כנראה לא יפה".
אדם זה היה משה פרנק, מורה להיסטוריה בגימנסיון שבו למדה גולדברג, ושהתאהבותה בו נמשכה שש שנים תמימות. גם כאן, מטבע הדברים, היה מדובר באהבה חד־צדדית לגמרי.
הארוס והספרות חברו יחד בהתאהבות הזו: פרנק הקים חטיבה של לימודי ספרות עברית אשר בה הכירה גולדברג - שעשתה כבר את ניסיונותיה הספרותיים הראשונים - את יצירותיהם של ברנר, גנסין ועגנון. הלימודים זימנו לגולדברג סיטואציות רבות של קרבה למושא אהבתה.
"היום בשיעור הוא החזיק בידיו את ספר התנ"ך שלי. הספר נפל. הוא הרים אותו וצחק: 'כאילו נשקתי'. אני חשבתי, אני אנשק במקומך, ולא 'כאילו'".
במקרה אחר נפגשו השניים במקרה בתיאטרון בשעת ערב. "הכול היה כל־כך פשוט", כתבה גולדברג לאחר מכן, "וכל־כך קל היה להביט על פניו שהיו כל־כך קרובים אל פני. להסתכל ישר בעיניו ולחשוב 'אני אוהבת אותך. אני רוצה שתאמצני אל ליבך, כמו שמחבקים ילדה קטנה, יפה, ושידיך תלטפנה את ראשי. ואולם יודעת אני שזה אי־אפשרי ואם אי־אפשרי הדבר הנני נכנעת. גם לא אבכה ולא אצעק. שזהו גורלי. ואתה נפלא מאוד. אמנם כואב הדבר, כואב מאוד, אבל גם עצם הכאב שקט הנהו".
"הכל התרכז מסביב לשם אחד, אחד ומיוחד. כל התקוות, כל המאוויים, כל הכספונות והרצונות מכוונים לנקודה אחת, לנקודה אשר מזהרת מרחוק, קוראת, רומזת, ואשר אי־אפשר לגשת אליה. זה אתה"
גולדברג ביקשה להרשים את פרנק בידיעותיה, ואף העזה להראות לו את שיריה שלה, אך נתקלה במה שנראה לה כתגובה קרירה. בהמשך הגיעה למסקנה שהוא מודע לאהבתה ו"מכאן הקורקטיות, אותה הקרירות המיוחדה ביחס אלי". מלאת בושה היא גזרה על עצמה: "אנוכי כבר לא אגש אליו מעולם בלי צורך מיוחד. מעולם לא אפנה אליו פעם מיותרת".
אהבתה של גולדברג לפרנק התמידה עוד כמה שנים לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים. השניים מיעטו להתראות, ועדיין כתבה גולדברג כי "ימים שלמים אני אוהבת. אני רוצה בך, רק בך, יותר אינו נחוץ לי דבר".
האהבה חילצה מגולדברג כמה קטעי יומן יוצאי דופן בלהט שלהם: "הכל התרכז מסביב לשם אחד, אחד ומיוחד. כל התקוות, כל המאוויים, כל הכספונות והרצונות מכוונים לנקודה אחת, לנקודה אשר מזהרת מרחוק, קוראת, רומזת, ואשר אי־אפשר לגשת אליה. זה אתה. אתה האהוב שלי. שלוש שנים ארוכות, שנות ייסורים, שנות שממה וייאוש, שנות אהבה, ודבר לא נשתנה. שום דבר. רק החומה הגבוהה, הבצורה והחזקה, איך לגשת? מה לעשות? לאה, אל תדברי שטויות. הלא את יודעת כי איש עוד לא עלה על כותלי זכוכית חלקים. את לא גיבורה. כבר מזמן צריך היה לחדול מרעיון זה ולדעת שמלפניך אין דבר. הוא חלום נפלא, אשר תמיד איתך. אפשר לאהוב ולכתוב ולהיות בודדה. לא יותר". ובמקום אחר: "משה פרנק, אני אוהבת אותך, אני נשרפת על מדורתך[...] אני סיפרתי באחת מאגדותיי שקמתי לתחייה כאשר דפקת לדלת חדרי. לו היית דורש כי אקום לתחייה למענך!"
אהבתה של גולדברג נגדעה רק עם עלייתו של פרנק לארץ, ב־1932. באותה שנה נסעה גולדברג ללימודי דוקטורט בעיר בון שבגרמניה. עם עלייתה ארצה ב־1935 פגשה שוב בפרנק, אך הוא לא עורר בה עוד שום רגש מיוחד.
את עיניי לפקוח
יומניה של גולדברג נקטעים בין 1932 ל־1937, ולכן אנו יודעים פחות על חיי הנפש שלה בתקופה זו. שרה בן־ראובן טוענת, על בסיס רמזים ביומנים ובמקורות נוספים, כי בזמן לימודיה בבון ניהלה גולדברג קשר רומנטי עם דטאטריה פדקה, סטודנט הודי למתמטיקה, וייתכן שהד של חוויה זו בא לביטוי בשירה הידוע "סליחות" ("באת אלי את עיניי לפקוח/ וגופך לי מבט וחלון וראי/ באת כלילה הבא אל האוח/ להראות לו בחושך את כל הדברים[...]").
חלופת מכתבים שמצאה בן־ראובן עם יוסף אופין, ממייסדי קיבוץ אפיקים, מעידה על אהבתה של גולדברג כלפיו לאחר עלייתה ארצה - אהבה שהגיעה לכדי מימוש לתקופה קצרה, אך לאחר מכן נותרה בגדר קשר ידידותי בלבד.
"אין לי שום טענות ואין לי שום בקשות", כתבה גולדברג לאופין במכתב שאיננו מתוארך, "רק דרישה אחת ויחידה: כתוב לי, בלי שום ליריקה, שאתה רוצה ביחסי חברות בינינו, ורק ביחסי חברות. ואני אחזור ואהיה לך ידידה כאשר הייתי, ואתגבר (אני יודעת להתגבר) על כל הדברים שלא היו בינינו".
לאחר עלייתה לארץ גולדברג פרסמה בין היתר שירים וסיפורים לילדים בעיתון "דבר לילדים". במסגרת זו פגשה במאייר והקריקטוריסט אריה נבון, שאייר את שיריה. נבון שבה את ליבה של גולדברג, אך ליבו שלו היה נתון לאחרות.
כשיצאה לחופשה באיטליה, כתבה גולדברג בת ה־26 ביומנה על ההפלגה מנמל חיפה: "היה לא רע - אפשר היה שלא לחשוב עם מי שוכב כרגע האדם שאת אוהבת אותו. זה לא מעט".
ברגע של ישירות יוצאת דופן כתבה גולדברג: "אצלי חוסר סיפוק מיני. כל־כך פשוט! אבל כל אדם חוץ מאריה [נבון] מעורר בי בחילה אפילו מרחוק. אני עשויה כך - אני מסוגלת לאהוב רק את מי שאני אוהבת. לא יותר".
בת טיפש־עשרה
האדם שגולדברג אהבה במשך הזמן הארוך ביותר, ואולי גם בעוז הרב ביותר, היה המשורר המודרניסטי הנשכח אברהם בן יצחק (סונה). סונה, שהיה מבוגר מגולדברג ב־28 שנים, פרסם 12 שירים בסך הכל, האחרון שבהם ב־1928.
גולדברג וסונה הכירו לראשונה עם עלייתו לארץ ב־1938. באחת מפגישותיהם הראשונות, סיפרה גולדברג ביומנה, היא התנהגה כ־"Bakfisch (בגרמנית: בת טיפש־עשרה) מטורפת". "סך הכל מגוחך עד אין סוף", סיכמה, "כמעט גרוטסקי. הייתי יכולה לצחוק עלי כל היום אלמלא רציתי לבכות עלי".
גולדברג העריצה את סונה בשל חוכמתו ורוחב ידיעותיו. "נכונה אני להיות על ידו קטנה עד מאוד", כתבה, "לא רק משום שאני מתייחסת אליו אחרת, לא משום שאני אישה ויש כאן משהו הדומה להתאהבות, אבל פשוט משום שאני יודעת תמיד כי יש גדולים הרבה ממני, ונכונה להרכין ראש בפניהם, אם מזדמנת לי הזכות להיות על ידם".
מאוחר יותר כתבה גולדברג: "מה שאינני יכולה לסלוח לו הוא שנטל ממני את כל הטעם לפגישות עם בני אדם אחרים. כי כולם נראים טיפשים לעומתו. ומה שמוזר ביותר, לא חסרי־מוח בלבד, אלא גם חסרי־לב".
סונה חי בעוני, נזקק לתמיכתם של ידידים וסבל ממחלת השחפת. גולדברג אהבה אותו עד מותו, ב־1950, ואף סעדה אותו בימיו האחרונים - אף שהאהבה נותרה בלתי מוצהרת וכמובן גם בלתי ממומשת. "ביום הולדתי, ב־29 במאי, מת סונה", כתבה ביומנה. "מאז, בעצם, אין חשיבות לכל דבר זולת העובדה הזאת". גולדברג היתה אז בת 39, וסונה בן 66.
שנתיים לאחר פטירתו, ב־1952, פרסמה גולדברג את הספר "פגישה עם משורר", ממואר שתיאר את סיפור היכרותם ושכלל גם מסה על שירתו. אך אהבתה של גולדברג לסונה לא חלפה לאחר שנפטר. שנים לאחר מכן כתבה ביומנה: "חשבתי על סונה[...] ונדמה לי פתאום שלפני מותי שלי אדע כי הוא היה אהבתי הגדולה, היחידה, שלא חלפה ולא תחלוף, היחידה שערכה היה מלא, ושעם כל הייסורים והפחד... ועל אף העובדה שאחרת אהבתי באותו זמן אנשים אחרים, היתה זו האהבה האמיתית שנתנה לי כל מה שאהבה ללא כל מגע ותשוקה יכולה לתת".
נשארו המילים
ואולי המקרה המובהק ביותר של חיבור בין אהבותיה של לאה גולדברג ובין שירתה הוא זה של ז'אק אדו. אדו, יליד שווייץ, עלה לישראל ב־1950 ועבד תחילה כשדרן רדיו ולאחר מכן כמורה בבית הספר אליאנס בחיפה. גולדברג פגשה בו לראשונה ב־1951, כשראיין אותה לתוכנית רדיו. השניים נותרו בקשר, וגולדברג פיתחה כלפיו רגשות עזים.
ביומנה סיפרה כך על אחת מפגישותיהם: "אותו יום יחיד בירושלים, האור הזהוב על הבתים, הסלעים, השדות. אושר זה ללא תקווה, אושר כמו לפני תמונה נהדרת, כמו מול יצירת אמנות, הקסם של א. [ז'אק אדו], שהיה לי כהתגלות נוספת ועשאני מאושרת כל־כך, בדעתי שאין הוא מכוון אלי כל עיקר".
גולדברג עצמה העידה בדיעבד שהיתה זקוקה לעצם ההתאהבות יותר משהיתה זקוקה לאדו עצמו. "הוא היה בשבילי אכזבה גמורה", כתבה בתום אחת מפגישותיהם. "ברור שרוב הדברים שראיתי בו הם פרי רוחי ודמיוני. אין ספק שהוא נער חביב והגון ומשכיל. אבל כל זה איננו דומה כל עיקר לאותה דמות שצירפתי לי מתוך הצורך לאהוב מישהו".
על אף שהיה ביניהם הפרש של שלוש שנים בלבד, התייחסה אל אדו כ"נער" ואל עצמה כאישה זקנה (גולדברג היתה אז כבת 40). "אני יודעת היטב מאוד", כתבה בהזדמנות אחרת, "כי הנער הזה איננו יכול כלל לראות בי שום דבר חוץ מידידה הגדולה ממנו בשנים ובניסיון־חיים... אישה מזדקנת, שלא מתפקידה כלל להוסיף ולחשוב עצמה למי שיכולה לזכות לאהבה[...] אולי משום כך אני באופן יחסי די מאושרת בהתאהבותי זו, מאושרת כמעט בכל פגישה[...]".
על פי דבריה של גולדברג עצמה, אהבתה לאדו היתה ההשראה ל"אהבתה של תרזה די מון", מחזור הסונטות היפהפה שחיברה ושהציגה תחילה כתרגום ממקור צרפתי מהמאה ה־16. "ובכן, 'מה יישאר - מילים, מילים'", כתבה, בציטוט מתוך אחת הסונטות מן המחזור, "'תרז די מון' ו'פצעי אוהב'. תוצאות ממשיות למדי של אהבה מדומה". וביתר חריפות, לאחר פרידתה מאדו שעזב את הארץ ב־1954: "האיש הזה מילא את הפונקציה שלו, עכשיו הוא יכול ללכת. שלוש שנים ומחצה היה כאן. במשך הזמן הזה עשה מה שהיה צורך לעשות: עורר אותי לחיים, 'עשה משהו בשביל הספרות העברית' - עכשיו הוא הולך, ואיננו יודע כלום".
הזכות לאהוב
למעט התאהבות קצרה בד"ר רודי ורט, רופא שניתח את אוזנה, השנים הבאות עברו על גולדברג בשלווה יחסית מבחינה רומנטית. ב־1961, והיא בת 50, כתבה ביומנה: "הייתי רוצה שוב לאהוב מישהו באמת. לא להתאהב - זה חלף ועבר, אבל לאהוב כך שאתגעגע מאוד לבואו של אותו איש, שארגיש בצורך המיוחד לראות את האיש המיוחד הזה. שיהיה לי עצוב בלעדיו, שאחכה באמת. כל זה עבר".
אך גולדברג הקדימה להספיד את אהבתה, שהתפרצה בעוז זמן קצר לאחר מכן - הפעם כלפי פאולו ויוואנטה, מרצה ללימודים קלאסיים הצעיר ממנה בעשור. השניים נפגשו כשוויוואנטה קיבל משרת מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם הרצתה גם גולדברג. היא התאהבה בו בניגוד לרצונה, ותיארה את רגשותיה במונחים של טירוף: "אינני חושבת שאפילו בנעוריי[...] הייתי כל כך קרובה לטירוף דעת גמור", כתבה. "אם זה יימשך - סופי בבית משוגעים. זה דומה לדרמטיזציה של מצבי. אבל זו האמת. אני מפחדת מעצמי".
בהדרגה השלימה גולדברג עם המצב. כשוויוואנטי נאלץ לעזוב את האוניברסיטה, היא השתדלה למענו וניסתה להאריך את מינויו כדי שיישאר בארץ - ללא הצלחה. "משום־מה אין בי עוד בוז לאהבתי", כתבה. "אינני חוששת עוד לכתוב את המילה אהבה. מה אכפת לי אותו עניין של זכות 'אובייקטיבית' לאהוב! אני אוהבת את פ. זה שנתיים. שיהיה שיגעון. אבל אני אוהבת אותו. הייתי עכשיו יכולה לעמוד בראש חוצות, כמדומה, ולצעוק זאת[...]"
לאה גולדברג היתה משוררת אהבה גדולה, ואישה שאהבה בעוז בחייה הפרטיים. ויחד עם זאת, שיריה מתעלים על האירועים הקונקרטיים של חייה - לא רק ביופיים אלא גם בקשת הנושאים שעולה מהם. "אהבה היא כלי הרכב שעליו היא משיטה את הנושאים השיריים שלה", אומר פרופ' טיקוצקי, "בין אם זו עירוניות, הבדידות של האחת במטרופולין, או השאלה - סביב מלחמת העולם השנייה - איך אפשר לאהוב כשהעולם קרוב לסופו. גולדברג היא טיפוס רציונלי ואנליטי ביסודו: כבר בשירי האהבה המוקדמים היא מסוגלת להשקיף על עצמה מבחוץ, כאילו יש בה צד שאומר: 'שוב את מתאהבת?'. זו אמנם חוויה ביוגרפית, אבל גולדברג גם משחקת באהבה, וזה מה שמבדיל אותה משירה סנטימנטלית".
האהבה ושברון הלב היו חומרי יצירתה של גולדברג. "כמשוררת הגיעה למסקנה הפילוסופית כי 'האור איננו באי ידיעת החושך אלא בכישרון לברך עליהם אותה ברכה עתיקה, יוצר אור ובורא חושך'", כותבת בן־ראובן. "החושך הוא הייסורים, וגם עליהם יש לברך, כיוון שבלעדיהם, סברה, אין אור ואין אהבה שלמה".
