לכאורה, אין זמן מתאים פחות לספר כמו "הפועלות", הרומן החדש של נילי לנדסמן, מאשר הימים המיוסרים האלה שאנחנו שקועים בהם עכשיו עד צוואר. למי יש ראש כיום לקרוא רומן היסטורי שהגיבורה שלו היא רחל כצנלסון־שז"ר, ושכל הדמויות המוזכרות בו הן מתקופת העלייה השנייה?
אבל מה שקורה עם "הפועלות" הוא ההפך הגמור: הוא נקרא בהתרגשות, בחיוך, בדמעות ובנשימה עצורה. לנדסמן מצליחה לגעת בשורשים העמוקים ביותר של הווייתנו וחושפת אותם במלוא הכאב והצער, היופי והאירוניה, הצחוק והחיבה. בין לבין היא מעלה באוב שאלות יסוד שאולי כבר שכחנו, ופתאום, דווקא עכשיו, הן משמעותיות יותר מתמיד. ואילו הכותרת הצנועה של הספר, שכאילו נלקחה מזמנים אחרים, הזכירה לי את השם הערמומי שהדביק ש"י עגנון לרומן שלו, "סיפור פשוט". הוא ידע היטב כי מדובר ברומן לגמרי לא פשוט, משום בחינה.
"כדי לבנות את העתיד, צריך לדעת את העבר", אמר פעם יגאל אלון. מילא העתיד, הלא זה נראה עתה מעורפל מאי־פעם. אבל איך נבין משהו על ההווה, אם נמחק - או גרוע מזה, נעוות - כל מה שהיה? והנה, בשעה שכותבים רבים מתעקשים להעלות על הכתב מילים אינספור על האירועים הכי קרובים במקום ובזמן, בלי הריחוק שהספרות זקוקה לו כאוויר לנשימה - מציע הספר הלא עבה הזה מבט אחר, חכם מאין כמוהו, על חיינו כאן, באמצעות מסע מרתק שמתחיל לפני יותר מ־100 שנה.
***
"הפועלות" מגולל את סיפור חייה של רחל כצנלסון־שז"ר, אישה לא אלמונית, שאפילו זכתה בפרס ישראל על פועלה התרבותי והחברתי העצום. כבר נכתב עליה לא מעט, והיא עצמה השאירה אחריה יומן ומאמרים וכתבים רבים, אבל קשה להבחין מכל אלה באדם האמיתי, ועוד יותר קשה לדעת מי היתה האישה הזאת, מעבר למילים.
לנדסמן מפענחת את הקושי הזה בסיפא של הספר. תחת הכותרת "שום דבר אישי" היא מספרת איך סבה, הלל לנדסמן, איש העלייה השנייה וממייסדי איילת השחר, שהתבקש להעלות על הכתב את קורות חייו, סיפר על כל האירועים וכל המעשים שהיה מעורב בהם, אבל הזכיר רק במילים מעטות את רעייתו, שמתה בגיל צעיר. גם על עצמו כמעט לא אמר מילה.
אלא שההסבר הזה אינו מספיק. אחת הסיבות לכך שכל האנשים האלה זכורים, אם בכלל, בתור אגדות ולא בתור בני אדם, היא שהדור ההוא יצר את עצמו ואת דימויו במונחים הרואיים, לעיתים רומנטיים מאוד, והדורות הבאים ניפחו את הדימוי הזה בהגזמה.
משום כך גדלו דורות שלמים על דימויים כוזבים ורדודים. הנשים תוארו בצבעים ורודים במיוחד: את רחל המשוררת תיאר בפאתוס נרגש זלמן שז"ר בתור "רועת אווזים תימורה בגלימה לבנה, שגלשה מההר אל הכנרת". אחרים, מוכשרים פחות ממנו, חרטו אותה בזיכרון הקולקטיבי בתור גיבורה טרגית כמהה לאהבה, שגוועה משחפת כשהיא נטושה ובודדה.
מאוחר יותר צנזרו עסקנים זריזים את הסיפור האמיתי של חנה סנש, משוררת בעלת אינטלקט חריף, והפכו אותה לגיבורה פלקטית קורבנית. בשנים האחרונות השתנה משהו, ולאט־לאט חוזרות הדמויות האלה לחיים בסרטים תיעודיים, במחקר ובכתיבה ספרותית.
***
ציינתי שהספר מגולל את סיפור חייה של כצנלסון, אבל זה לא מדויק. מתוך שפע החומרים שניכר כי לנדסמן חפרה בהם לעומק, היא בחרה כמה תחנות בזמן שמצטיירות כמו סצנות בסרט מהגל החדש הצרפתי, או כמו הבזקים שחולפים מול עיניו של אדם בערוב ימיו. מכל סיפור שהיא נוגעת בו אפשר היה להתחיל רומן נפרד - למשל על הרומנים הסודיים שנחשפים כאן, במיוחד אלה של ברל כצנלסון, ששבר את ליבה של רחל, ולא רק את שלה.
הפרק האהוב עלי מספר על מפגש בין הגיבורה כצנלסון לבין רחל בלובשטיין־סלע, המשוררת שקשרו לראשה כתר רומנטי וקיטשי לעייפה. גיבורת התהילה הגוועת נשקפת כאן דרך עיניה הביקורתיות, מלאות ההומור המושחז והאירוניה של כצנלסון. היחסים בין השתיים מורכבים, חשדניים ורוויי קנאה, אך גם שופעי חיבה והערכה הדדית.
ככל שהשיחה ביניהן מתמשכת, כך נושרות העמדות הפנים, הרגשות האמיתיים נחשפים, הכעס גלוי, ואחריו הצחוק המשותף, ועל כל אלה הולכת ומתבהרת התלות, אפילו ההזדקקות, ההדדית. אחרי הכל, שתי הרחלות האלה היו חכמות, מוכשרות ומשכילות פי כמה מרוב הגברים המהוללים ששתיהן נאלצו לצקת מים על ידיהם ולספוג מהם עלבונות ושיברון לב. וכל אחת מהן, אף שהצליחה להגשים קריירה מרשימה, להטביע חותם ולעורר הערצה, חוותה בדידות נוראה.
כשם שלנדסמן הקפידה לברור מהערימה העצומה של חומרי העבר את הרגעים הדרמטיים, המורכבים והפיוטיים ביותר וטוותה מהם דמות רבת פנים, כך היא גם בוחרת לשרטט את המציאות בדייקנות נדירה ובמכחול דק מן הדק.
עם זאת, היא לא מדלגת על אף פרט: ריח המרק, טעם העוגה הדלה, המרצפות המוכתמות בחדר העלוב בבוגרשוב, סיר הלילה הדביק, הצחוק המתגלגל, הדמעות. אפשר כמעט להרגיש את משב רוח הים המלוח ואת המתיקות המרירה של התה שרחל מגישה לחברתה.
כך גם אפשר לחוש את ההתכווצות בבטנה של רחל כצנלסון כשהיא מביטה בבתה בת ה־30, שנשארה לנצח ילדה קטנה עם תסמונת דאון, ובבעלה, זלמן שז"ר, שמנסה להצהיל את הבת בהתלהבות מופרזת, מעוררת סלידה. ואי אפשר שלא לחייך כשרחל המשוררת מלגלגת על התיאור מלא הפאתוס שכתב עליה שז"ר. על אילו אווזים צחורים הוא דיבר? היא אומרת. "עדר אווזים, מלגלגת המשוררת בטוב לב, אקזאקטמאן, שֶרי, היו שם כמה ברווזים כחושים, הלומי רעב ושרב, כמו שהיינו כולנו בכנרת בשנים ההן. ואווז אחד".
***
כל זה מתאפשר הודות לבחירה של לנדסמן לשלב בין הלשון האותנטית של העלייה השנייה - עם אוצר המילים המוגבל והגבוה מדי לעיתים והשרבוב של הרוסית והיידיש, ופה ושם איזה גנדור צרפתי שרומז על ההשכלה האירופית של הגיבורות - לבין העברית העכשווית הכי לא מתייפייפת, הכי פשוטה, במובן הטוב ביותר של המילה. זוהי בחירה מושכלת ומכוונת, ששתי הרחלות בוודאי היו סומכות עליה את ידיהן. "גובה תרבותי מוחלט", הן היו כותבות לה, כפי שכתבה המשוררת על ספרה של כצנלסון, "אין אף מלה אחת מחוסרת טעם".
התוצאה היא יצירה רבת עוצמה שנובעת מסיפור אישי, אבל משקפת היטב את רוח התקופה, לרבות האירועים הפוליטיים והחברתיים האינטנסיביים שהתחוללו בה. אבל זוהי עוצמה עצורה. בקושי רב אני מתאפקת לא לקרוא לה כוח נשי, מחשש שמא אחטא בקלישאה, אבל מה שלנדסמן מציעה כאן הוא אנטיתזה משובחת לעיסוק הגברי באותם חומרים.
למשל, מאיר שלו. בלשון מצוחצחת ולמדנית, להטוטנית ומתחכמת לעיתים, מתובלת בהומור מושחז ונמסרת מנקודת מבט גברית (שלא לומר שוביניסטית מובהקת), הוא הציג את אנשי העמק בהערצה ובלגלוג שרק חיזקו את דימוים המיתולוגי. אסף ענברי, לעומתו, סיפר עליהם ("הספר האדום") במרירות צינית, בריחוק, כאילו גמר בדעתו לכפוף את קומתם ולהלעיג על ערוותם.
אפשר להניח שלנדסמן לא התכוונה לחטוף לעצמה חתיכה מהשטח שהגברים כבשו, אבל הבחירה שלה ברחל כצנלסון היא תשובה ניצחת לעמדתם. נאמנה לגיבורות שלה, היא מוסרת את נקודת התצפית שלהן בקול הכי צלול ואינטליגנטי שנשמע כאן מאז כתבו אלה את רשימותיהן המבריקות והמרדניות. וכשמסיימים לקרוא את הספר - מובנת גם הבחירה בשמו.
כי כצנלסון, שייסדה את "דבר הפועלת" ככלי ביטוי פמיניסטי הרבה לפני שמישהו כאן שמע את המושג הזה, לא ראתה את עצמה בתור חלוצה רומנטית ורבת תהילה, אלא כאישה שעובדת בפרך כדי להגשים את החזון העקשני שלה. וכמוה ממש, וכמו המורשת שהיא השאירה אחריה, כך גם הספר הזה: פרי עמלה המרנין של פועלת ספרות, שניחנה בכישרון נפלא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו