אמת ידועה לכל היא שהמרחב הציבורי הוא מרחב לגנבה ברישיון - בטח למי שעוסקים במקצועות הכתיבה. וכך, כותבת טובה שאוזנה כרויה למילים ולשיחות של זרים, תצליח לזקק משיחה אקראית בבית הקפה דמות שהיא עולם ומלואו. ומכיוון שאנחנו חיות בעולם שמשתנה ללא הרף (יש שיאמרו "דמוקרטיה תוססת"), מי שתצליח לזקק את אופיו של השיח הנוכחי - יכולה בקלות לקרוא לעצמה ״קולו של דור״. טל בדיחי, שכתבה את "כמעט טוב מאוד", היא אחת כזאת.
״כמעט טוב מאוד״ עוסק בבעיה שמדירה שינה מעיני שר האוצר הנוכחי: רווקות מאוחרת במגזר הדתי־לאומי. מירב היא דתייה בשנות ה־30 המאוחרות לחייה, מתגוררת בתל אביב, מצטיינת בעבודה, ואעפס - גם רווקה. כמה רווקה? האירוע המחולל בספר נוגע בחתונה הקרבה של אחותה הצעירה והפחות מוצלחת, אבל - זו שהשיגה בעל.
מירב, לעומתה, מתנהגת כמו רווקה תל־אביבית טיפוסית - רק עם רגשות אשם של גבעת שמואל. היא שוכבת עם זרים מהאפליקציות ומתחרטת בבוקר, רוצה להתחתן אבל לא נותנת סיכוי לאהבה - וברקע של כל אלו מהדהדים סיפור נטישה של דוש מצוי שריסק לה את הביטחון העצמי ובעיות פוריות מהסוג של ״תתעוררי, חברה. הביציות שלך מאותתות על נטישה והתרסקות. מיידיי, מיידיי!״
מצידו השני של המתרס ניצב איתמר, בן לאם חד־הורית ונכד לסבא שמתפקד על תקן ההפוגה הקומית. גם הוא בא מבית דתי, אבל בניגוד למירב - הוא הוריד את הכיפה מזמן. גם לו יש סיפור רקע על אב שנטש, גם הוא מחפש את עצמו, וחבורת החברים שמקיפה אותו לא מפסיקה להרים לו, באופן שגורם לקוראת הסבירה להרגיש שמדובר באחד מהאנשים הכי מדהימים שהתקיימו אי־פעם על הפלנטה.
בעידודה של אותה החבורה, איתמר מחליט לעזוב את העבודה הבטוחה והשוחקת שלו כדי להקים מיזם, כמה נוח. לא יכולתי לא לחשוב במהלך הקריאה איזה כיף זה להיות גבר שמאמין שהוא יכול לעשות הכל רק כי אומרים לו שהוא יכול, ולהקים מיזם בלי שום רקע ביזמות, מחקר מקדים או לפחות איזה ידע בסיסי על הסביבה העסקית.
במקביל, איתמר מחפש ולא מוצא זוגיות, ומאבד עניין במהירות בכל מי שמספרת לו שהוא מוצא חן בעיניה. במילים אחרות, איתמר הוא קלישאה. ועדיין, כשעינו נופלת על מירב - הוא מתקבע עליה, ומתחיל לשכנע את עצמו שהיא־היא הבחורה הנכונה בשבילו. כעת, כל שנותר לו הוא לשכנע אותה. מכאן שניהם יוצאים למסע, שעובר בין הורים לא מרוצים, התקפי חרדה, שעון ביולוגי דוחק ואקסים שעדיין נמצאים בתמונה.
ב"כמעט טוב מאוד" המהודק, בדיחי מצליחה לשמור על קצב גבוה שדוחף את העלילה קדימה. עם זאת, הכימיה בין מירב לאיתמר, הגיבורים הרומנטיים, לא תמיד עובדת. לפרקים זה הרגיש כאילו בדיחי מטיחה את שניהם במעין משחק כיסאות מוזיקליים לרווקים בלבד: הם היחידים שנותרו עומדים בחדר, יש כימיה בסיסית ורצון, ומכאן שזה חייב להצליח. רק שהסיבה לכך שהדמויות הללו ירצו לצעוד יחד כל הדרך אל הסוף הטוב - לא לגמרי ברורה. האם העובדה ששניהם בגיל המתאים, מהמגזר הנכון ומסוגלים להסכים על הסרט שיצפו בו בנטפליקס מספיקה כדי לחבר בין שניהם? ואם לא - איפה כל מה שאמור להיות מעבר?
לא רק הכימיה ביניהם לא תמיד עובדת, אלא גם הרעיון הבסיסי של הסיפור. הרי הנרטיב הבסיסי של ״אני רוצה אהבה אבל לא מצליחה״ כבר סופר אלפי פעמים. למעשה, בימים אלו ממש אנחנו נחשפים אליו מדי שבוע בפריים־טיים, בתוכניות כמו "חתונה ממבט ראשון". וכאן אני מודה: אם שני הגיבורים היו חילונים, העלילה כולה היתה יכולה להסתכם מבחינתי בפוסט פייסבוק בקבוצת "Secret Tel Aviv" או ״רווקות חולקות - האם הוא דוש או על אמת?״ (קבוצה שהומצאה זה עתה, לצורך העברת הנקודה).
אבל כאן גם טמון ההבדל בין הספר שלפנינו לבין אלפי פיסות תוכן אחרות שכבר קראנו, ראינו ועשינו להן לייק: ניכר שבדיחי רקחה את דמויות הגיבורים מעולמה האישי, ואת הספר היא מנקדת בניואנסים של ציבור שכמעט לא מיוצג בסיפורת העברית העכשווית. בזכות נקודת המבט הזו אנחנו נחשפים לסיפור שלא נשחק עד דק, שמאפשר גם לחילונים גמורים להציץ מעבר לגדר ואפילו להזדהות עם אנשי המגזר הדתי־לאומי. תוסיפו לכך את השפה הזורמת ואת היכולת של בדיחי לאפיין דמויות באמצעות דיאלוגים מהירים - וקיבלתם ספר שמרגיש קצת אחר, אף שהוא מספר את הסיפור הכי ישן בעולם.
"כמעט טוב מאוד", מאת: טל בדיחי, שתיים הוצאה לאור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו