לטשטש את המאחד

הביקורת הדתית־לאומית נגד ההשתמטות ומימונה מזכירה שהחברה הישראלית לא נחלקת רק לקואליציה ואופוזיציה. יצירת "ברית משרתים" תצריך השהיה של מימוש השקפות בשורת סוגיות, אך תאפשר הסכמות בתחומים יסודיים ודחופים. זהו סוג ההכרעה שאפשר את הקמת המדינה, ובו תלוי המשך דרכה. "ברית משרתים" תחליף את הברית של הציונות הדתית ושל הימין החילוני־מסורתי עם החרדים - שהחליפה את "הברית ההיסטורית" של מפא"י והמפד"ל. בכל אחת מהבריתות יש מכנה משותף טבעי וצפרדעים לבליעה.

במציאות החדשה נדרש חיזוק של הקומות הבסיסיות במדרג הצרכים. קואליציית המשרתים תתמקד בעתיד הביטחוני, התלוי גם בכלכלה. ברית כזו תקדם סוגיות כמו שירות צבאי או לאומי־אזרחי, לימודי ליבה, תעסוקה ותקצוב ממשלתי לתורמים למאמץ הכלכלי והביטחוני. במקביל, היא תידרש להשהות הכרעות בתחומים נעדרי הסכמה כמו עתיד יו"ש, מבנה המשפחה, אופי היהדות במרחב הציבורי, יחסים מדויקים בין רשויות השלטון ועוד.

התנועה הציונית הצליחה כי מפלגות בעלות תפיסות שונות הצליחו להתמקד במכנה המשותף. בדחיית סיפוקים ישראל הוקמה - ובהיעדרם ישראל עלולה חלילה ליפול. בקונגרס הציוני הראשון השתתפו סירקין ואחד העם, והושמעו דברי נורדאו והרב מוהליבר. היו להם חזונות שונים בתכלית לגבי דמותה של מדינת היהודים העתידית. על נוסח ההחלטה "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל" הם הסכימו רק מתוך עמימות באשר למשמעויות המונחים. את ההחלטה הם בחרו להדפיס בלא נימוקים ופירושים. הרב שאפר מבולטימור אמר: "מוטב שכל ציר יפרש את הפרוגרמה לפי הפירוש הקרוב לליבו", והרצל העיר: "בעצם לא ייתכן לעשות פירושים מוסמכים".

כעבור ארבעה עשורים, בשיא עימותי הפועלים והרוויזיוניסטים, ז'בוטינסקי כתב לבן־גוריון שאם ישתכנע שהדרך היחידה להקים מדינה, או אף להחיש את הקמתה, היא אימוץ הסוציאליזם, או "מדינת אדוקים שבה יכריחוני לאכול געפיטלע פיש" - הוא יסכים לכך, אך הוסיף: "אשאיר צוואה לבניי שיעשו מהפכה; אך על המעטפה אכתוב: 'לפתוח חמש שנים אחרי חנוכת המדינה העברית'" (פריז, 2 במאי 1935).

באותן השנים פעל גם ברל כצנלסון בגישת "אחדות המעשה, חירות המחשבה". מנגנון זה פתר גם את הוויכוח אם לכלול במגילת העצמאות התייחסות לקב"ה. על הניסוח העמום במכוון "מתוך ביטחון בצור ישראל" אמר בן־גוריון: "אני יודע מהו צור ישראל שהנני בוטח בו. בטוחני שחברי מימין יודע היטב במי הוא בוטח, ואני גם יודע כיצד חברי מהצד השני בוטח בו", והזהיר: "בעמדנו על סף העצמאות, אנו צריכים להיזהר מאוד מלחדד ויכוחים אלה". יש שיראו בכך "ישראבלוף", אך זוהי מלאכת מחשבת של יצירת שיתוף פעולה ומניעת פירוק השותפות במפעל.

בשנים האחרונות למדנו שחתירה להכרעות השקפתיות עדיין מאיימת על שלמותה של החברה. עלינו לשוב למה שכינה הרב נריה "הטשטוש המאחד", לאחדות הפעולה ולחירות המחשבה, ולזהירות מחידוד הוויכוחים.

הכותב הוא חוקר במכון שלום הרטמן, דוקטורנט להגות ציונית באוניברסיטת תל אביב