לסופר המצרי עלאא אל־אסוואני יש חיבה לנדודים בזמן. ב"בית יעקוביאן" הוא חזר לבניין קולוניאלי ישן בשנות ה־90 ולפערי המעמדות שמהם נברא האביב הערבי. ב"מועדון המכוניות", שיצא אחרי הדחת מובארק, הוא קפץ לדמדומי המשולש השלטוני של המלוכה, המנדט הבריטי ומפלגת אל־ופד של שנות ה־40. ברומן "רפובליקת כאילו", שתורגם לאחרונה לעברית, שב הסופר לתקווה הגדולה שבהדחת מובארק בתחילת העשור הקודם, למחאה שהוא עצמו לקח בה חלק פעיל.
מאחורי המסיכה של העבר, נהנה אל־אסוואני מאשליה של חסינות מהשלטון. קשה לומר זאת על שוחרי דמוקרטיה אחרים במדינה, שלא נהנים מהילת ברזל של יוקרה בינלאומית. בדיווחים ערביים פורסם לאחרונה שעשרות אזרחים שתכננו לקיים הפגנה ב־11 בנובמבר נעצרו על ידי הרשויות. ספק אם גורלם יהפוך למבוכה שתעיב על יחסי קהיר עם המערב.
בדומה לספריו הקודמים, היחסים האינטימיים בין הדמויות הם המטפורה הגדולה של אל־אסוואני למאבקי הכוחות בארץ הנילוס. ב"בית יעקוביאן", העיתונאי העשיר שמתחזה ל"שוגר דדי" של שומר עני, לימד כיצד הסוציאליזם הערבי מסרס דווקא את המוחלשים בחברה. הסובסידיות ללחם ולמוצרי יסוד מכבידות זה שנים על תקציב המדינה, אך גם חוסמות התפתחות אישית דרך צמיחה של עסקים קטנים ועצמאיים.
ב"מועדון המכוניות", הרומן בין מחמוד המאם הצעיר והשרירי לרוזה, אישה אנגלייה בשנות ה־60 לחייה, חושף טפח מהתלות ההדדית בין מצרים למערב. האחת, למרות אוכלוסייתה הצעירה, מוכנה למכור את זכויותיה לכל המרבה במחיר. השני - זקן וחופשי, אך זקוק למשאבים ולידיים עובדות כדי לשמן את גלגלי המשק. תלות שהיתה קרקע פורייה לדיקטטורה שעלתה לשלטון בחסות המאבק בקולוניאליזם.
תקווה וייאוש
אם בספריו הקודמים התחפר אל־אסוואני בשורשי המהפכה, בספרו החדש הוא מנסה להבין מה השתבש. בשתי מערכות היחסים המרכזיות ב"רפובליקת כאילו" טמון הסבר של תקווה וייאוש. יחסיו של אשרף הקופטי עם המשרתת המוסלמית צומחים לסיפור אהבה נגד כל הסיכויים. היא הופכת לבת זוג שעבורה הוא מוכן להתעמת עם אשתו, משל לשינוי שבכל זאת חל במצרים: יחסי הכוחות עדיין לא שווים, אך כמו המשרתת - האזרח זנח את בגדיו המסורתיים, והצליח לטפס שלב נוסף במעלה הפירמידה.
מנגד, ניצב הרומן בין המורה המבטיחה אסמאא לעובד במפעל. הקשר קורם עור וגידים דרך חלופת מיילים, כיאה לדור הדיגיטלי, אך גם במהלך ההפגנות בכיכר תחריר. על גבי סיפורם, יוצא אל־אסוואני נגד מי שנטשו את המחאה. לזכותו ייאמר שהוא יוצק אמפתיה לבחירות של הגיבורים שנרמסים עד עפר, ומשאיר מקום לגחלת ההתנגדות - עד לפיצוץ הבא בקהיר.
האמונה כעסק
אך אולי ההסבר המעניין ביותר לכישלון המחאה הוא הקשר הסימביוטי בין האסלאם הפוליטי במצרים לממסד הצבאי. בעוד הצבא מנסה להצדיק את קיומו כמחסום האחרון בפני תנועת האחים המוסלמים, מתאר הסופר מערכת יחסים של "תן וקח" בין הניצים. דמות הגנרל עלוואני, הצמא ללגיטימציה דתית, מציירת את הצבא ואת האחים המוסלמים כשני הצדדים של אותו סד עינויים: הדיכוי הפוליטי והדיכוי החברתי שמוחצים את האזרח הקטן. אלה ואלה מנצלים בציניות את האמונה, בתור עסק לכל דבר.
מרתקת לא פחות היא אשת התקשורת היפהפייה נורהאן. דרכה מוטח כתב אישום חריף נגד המהות הבוגדנית של המדיה, והאשליה שנמכרה למנהיגי המהפכה במצרים, כאילו הרשתות החברתיות יכולות להפוך לנשק יום הדין. נורהאן הופכת למגישת טלוויזיה ולמנהלת בכירה, זו שמנאצת את מנהיגי המהפכה מדי ערב ומציירת אותם כ"בוגדים ומשתפי פעולה עם ישראל". בה־בעת, היא מתחתנת ומתגרשת לסירוגין, כביכול כדי לשמור על תואר מידותיה.
אלא שאל־אסוואני מסיר ממנה את רעלות ההיתממות, וחושף את מה שהיא באמת: חיה מפוחדת במלחמת הישרדות. שבריריותה ניכרת לעיני הקורא כשמגישה צעירה יותר מגיעה לערוץ, ומנסה להיפגש עם בעלה החדש (בעלי הרשת). שמלתה הקצרה מצלצלת בפעמוני החרדה של נורהאן, שמבינה כי בכל רגע עלולים להחליפה באישה צעירה יותר - ממש כמו הטלוויזיה, המזיעה ממאמץ מול הרשתות.
נדמה שהקלות הבלתי נסבלת שבה אמצעי תקשורת מסיתים אזרחים אלו נגד אלו, היא התשובה המרכזית של אל־אסוואני לכישלונות האביב הערבי, שבשנה האחרונה איבד את ההישגים שרשם בתוניסיה ובסודאן. אך מצבה העגום של התקשורת במצרים הוא גם זה שמוביל את הסופר לתעל את ביקורתו לדמויות בדיוניות, לבריחה אל העבר של מצרים ולרומנטיקה מהפנטת. כשאין דמוקרטיה ואין כלב שמירה - נשארת הספרות.
עלאא אל־אסוואני / רפובליקת כאילו; מערבית: ברוריה הורביץ, הוצאת כנרת זמורה דביר, 416 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו