הרומן הגרפי יומני י"ב (הוצאת טל-מאי) הוא תשובה מתוחכמת וביקורתית לספרים בנוסח "יומנו של חנון", שמציגים ילדים באופן שנוטה לפשטנות ולהתמקדות אך ורק במרחב הבית ספרי. איה טלשיר יצרה את אחד הרומנים החשובים לבני הנוער בישראל, כשהיא משתמשת בממד הגרפי כדי להמחיש מה כוללים חיים של בני נוער.
ההיבט המעניין ברומן הוא עיצובה של הגיבורה, גאיה. בהופעותיה מחוץ לבית היא מחוספסת, פרובוקטיבית, נראית מבוגרת מגילה. ואילו בבית, לבדה, כשהיא כותבת ביומן, היא חוזרת להיות ילדה בפיג'מה ומשתחררת מהמסכות.
אצל טלשיר כל העולם במה, ובני נוער נקרעים בין מהותם הפנימית לבין הצורך לגלם תפקיד מסוים, שיאפשר להם לשרוד בקרב חבריהם ועולם המבוגרים. התוצר הוא רומן סוחף, ביקורתי, שמתרחק מאוניברסליות לטובת הצגה של התבגרות בישראל – מהמסע לפולין, דרך הביקור בכנסת והמבדקים לצבא ועד אהבה ראשונה.
הסיפור נפתח בביקור בכנסת, שמתכנס לאירוע שבו מתרחשת "תקלת צניעות" מול המאבטח, שלא אוהב את הלבוש שלה. לא מה שציפינו מתיאור של הכנסת.
"רציתי לחוות את זה דרך עיניים של ילדה בת 17 כשזה קורה לה, גיבורה שלא מתעניינת בתהליכים המדיניים. היא ילדה שבאה באוגוסט, בחופש הגדול, לסיור בכנסת וגרמו לה להרגיש כאילו היא עשתה משהו איום ונורא. הספר עבר אבולוציה תוך כדי הכתיבה ואני חושבת שהיה לי חשוב להאיר כל מיני מקומות אפורים. ברור שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל יש הרבה הליכות שכאלה על קווים דקים ומסוכנים. זה די מסכם את רוב האינטראקציות שלה עם גברים בספר. למשל, הזיכרון מהטיול באיה נאפה".
זה מאוד מורגש בקריאה - הפחד מאלימות מינית.
"זה פחד שבתור אישה הוא לא עוזב אותך מרגע שאת מסגלת לעצמך מודעות, וזה גם חלק מהחינוך. מלמדים אותך להיזהר. רציתי להעביר חוויה שמלאה בקסם וברגעים מפחידים. הכל יותר מסוכן כשאת טינאייג'רית".
ברומן את עוקבת אחרי תחנות ההתבגרות של הנוער הישראלי. מרבית ספרי הנוער מכוונים להתבגרות אוניברסלית, ואצלך הישראליות נוכחת וממסגרת את מבטה של הגיבורה. זו החלטה מודעת?
"אני חושבת שמאז ומתמיד עניין אותי להפוך את האישי לאוניברסלי. חשבתי על מה אני יכולה לספר שהוא ייחודי לי. הגיבורה, העיר מחוסרת השם היא גנרית, אבל גם ספציפית. כשאתה כותב ספציפי יש סיכוי שייווצר קשר עמוק עם מי שזאת היא החוויה שלו".
אנחנו חיים במציאות שכופה לא אחת על ספרי ילדים להיות "חינוכיים". הספר שלך לעולם לא יילמד בבתי ספר. לראשונה בספרות הנוער הישראלית שותים בו משקאות חריפים, מעשנים בו וויד, אוכלים בייקון.
"אני לא כותבת בשביל משרד החינוך, הם לא קהל היעד שלי. זה הדבר הראשון שאמרתי לעורך שלי, יותם שווימר. לפני שאמרתי כן, אמרתי לו שזה לא יהיה 'פמילי פרנדלי', אני לא מוכנה לכסות לה את השרוולים ושהיא לא תשתה, למשל. אותי לא מעניין לחטא תוכן. באיור לילדים נוטים לעתים להיזהר על הילדים יתר על המידה ולדעתי יש מקום לאיזון בין תוכן רעיל מדי לבין החיטוי עד רמה שבה נשאר רק תוכן גנרי".
זה גם סיפור על אהבה ראשונה, רק בלי הכינורות והגישה ההוליוודית.
"בעיניי יש פה סיפור על אהבה ראשונה. עם זאת, אני מרגישה שהספר הוא על גאיה והילה יותר מהכל. החברות עם האנשים שקרובים אליה, בעיקר הילה, זה הקשר שהכי השפיע על ההתבגרות שלה. ולכן הכאב בסכסוך ביניהן היה הרגע הכואב ביותר.
"לגבי הקשר שלה עם יוני, צריך לזכור: איך תגיע להיות מבוגר, שמבין שמערכת יחסים היא בעייתית? מניסיון. מלדעת שפעם הייתי מוכנה לקבל את זה והיום לא. איך תדעי איפה הגבולות שלך? צריך לחוות כדי לדעת. הקשרים האלה משנים לא כי הם יימשכו לנצח. כל מערכת יחסים כזאת בשנים הקריטיות האלה משאירה בך משהו.
"גם דברים טובים וגם דברים רעים. המיתוסים של האהבה הראשונה – כבר די ברור שהם מיתוסים. אם עדיין מסתובבים בינינו אנשים שחושבים שזה חייב להיות מושלם וישירו הפרפרים – אתם יכולים לראות בסיפור שיש גם מקרים שלא, וששום דבר רע לא קרה אם הציפורים לא התחילו לצייץ אחרי הפעם הראשונה.
"כן יש רגעים של קסם בסיפור, כמו הבילויים משולחי הרסן. למשל, כשהן פורצות לבית הספר. אלו רגעים שזוכרים אחרי זה כל החיים ויש לזה קסם של נעורים שאי אפשר לשחזר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו