השליחים של נאפו

כשאנחנו נפגשים בסטודיו שלהם בעפרה, הם מסדרים שבעה כיסאות במעגל: אחד ריק, בשביל נאפו. הליצן העצוב - דמות בפנטומימה, בקומדיה דל ארטה, בשירה - נוכח מאוד בחדר החזרות: לב שבור, כאב גדול, וחיוך. "גדולים מהחיים?" שואל אושרי מימון כשאני צוחקת מהבדיחות המאוד מצחיקות שלהם, "גדולים מהמוות". לפני חמישה שבועות, ב־30 באפריל, נרצח חברם אביתר בורובסקי, "נאפו", כשעמד בתחנת האוטובוס בצומת תפוח בדרכו לחזרות. באותו יום תיכננו גם למצוא שם לאנסמבל - "נאפולופו" הוא השם שנבחר עוד בימי השבעה. נאפו־לא־פֹּה.

הפיגוע בצומת תפוח בו נרצח אביתר בורובסקי

חבריו לקבוצת התיאטרון בחרו להנציח אותו בדרכים לא שגרתיות: ביום השבעה לרצח, על גבעה סמוך למקום הפיגוע, הם ביצעו כוריאוגרפיה לשיר "מישהו כמוני" שהקליט נאפו, על רקע קולו העדין שבקע מרמקולים ענקיים; הם מפיצים את בובות העיניים שאיתן נהג נאפו להסתובב, מחלקים אותן בבתי חולים ומשכנעים אנשי מקצוע להשתמש בהן ככלי טיפולי; בכוונתם לפתוח קורס לליצנות רפואית יהודית כדי להכניס את התחום גם לבתי החולים החרדיים; הם מנסים להקים קרן לקידום תרבות יהודית; וחולמים על הכנסת לימודי פסיכודרמה לישיבות. "העבודה היא על הנפש", הם מדגישים, "התיאטרון הוא לא כלי מיסיונרי".

בורובסקי, בן 32 בהירצחו, נולד וגדל במושב כפר חסידים הסמוך לקריות. ילד שמח ושקט, שכישרון המשחק שלו יצא החוצה רק בהצגת פורים בישיבה התיכונית בחיספין. הכינוי "נאפו" (דמות מסידרת הטלוויזיה הישנה "הקטקטים") דבק בו מאז גיל 18, בישיבת ההסדר בצפת. 

בישיבה היה בקבוצת השחקנים הראשונה של תיאטרון צפת, שעבדה בשיתוף פעולה עם תיאטרון עכו. חאלד, במאי ערבי מהגליל, היה המורה שלו למשחק. בעבודה הראשונה שלו השתתף בסידרת סרטונים איכותיים לילדים בשם "חגים וצוחקים", מערכונים בהשראת הגשש, שקשורים לחגי ישראל.

אחרי השירות הצבאי בחיל התותחנים נישא לצופיה, בת אשדוד, ולאחר תקופה של מגורים במושב ילדותו עברו ליצהר שבשומרון, למרות הסתייגותם של הוריו. הוא עבד במכולת ובאבטחה, למד תורה בכולל של חסידות ברסלב, ובין לבין הקדיש זמן לאהבתו הגדולה, התיאטרון: מופעי רחוב, חזרות, סדנאות. נוסף על כך, היה בעיצומם של לימודי ליצנות רפואית. 

המחבל, שדקר אותו למוות בסכין, קטע את כל החלומות. חמישה יתומים נותרו: טוב רואי (7), גור אריה יהודה (6), טוהר יוסף (4 וחצי), מלכות הדסה (שנתיים וחצי), יהל אור (שנה ורבע). 

"הוא היה בעל מדהים ואבא מדהים", מספרת צופיה, "הילדים היו קשורים אליו מאוד. כשהיינו הולכים כולנו לגן השעשועים, הנשים היו אומרות לי שהן מקנאות בי. אביתר רצה להיות איתם כמה שיותר. הוא דאג מאוד לחינוך שלהם. הבית היה מלא שמחה. אביתר עשה לילדים הצגות, סיפר סיפורים, הצחיק אותם. מחוץ לבית הוא היה ביישן ומופנם. לא היתה בו טיפת גאווה שמוצאים לפעמים אצל שחקנים, אבל על הבמה הוא היה משהו אחר". 

משך אותם ב"אף"

נחזור אל חדר החזרות. חמשת השחקנים והמנהל, לבושים בבגדים שחורים, נזכרים שנאפו שיחק דמות של מת יותר מפעם אחת. הם למדו משחק במסגרות דתיות כגון "אספקלריא" ו"תורת החיים", ועוסקים במשחק ובטיפול בדרמה כבר שנים. 

אסף פני־אל (33) משילה, מלמד משחק, מנחה קבוצות פסיכודרמה ועבד עם מבוגרים עם פיגור במרפאה לבריאות הנפש ועם נוער שוליים; מתן צרור (33) מאיתמר, מלבד התיאטרון, עוסק בזהות יהודית במרחב הישראלי; חיים רוטשטיין (25) ממעלה מכמש, מעביר סדנאות אימפרוביזציה; אושרי מימון (32) מכפר תפוח, משמש יועץ ומאמן אישי, ומנהל את קבוצת התיאטרון; אביחי שילה (34) משילה, משלב הוראת דרמה ותורה לילדי גן ובית ספר; מאיר דרליך (31), תושב המאחז רוג'ום שליד סוסיא, מטפל בדרמה בכפר לנוער בסיכון ובמוסד לילדים הסובלים מאוטיזם. כבר כמה שנים שהם משיקים זה אל זה בהפקות משותפות, נפגשים בפרויקטים שונים, ולפני כשנה החליטו להקים אנסמבל משלהם. 

הם מחזיקים בידיים את "אף", בובת עיניים שנאפו היה מרכיב על אצבעו האמצעית ומשתמש בה כדי לדבר במקומו. כאשר הבובה עולה על האצבע, לכל אחד מהם יש תפקיד קבוע, עם קול ואופי שונים: הבובה של מתן היא "הומו שמאלני", חיים מחזיק ביד "עובדת סוציאלית שמתמודדת עם בעיית השמנה", על היד של מאיר נמצא "זקן זועף וטרחן". נאפו הלך עם הבובה בכיס, נשא אותה לכל מקום. במסע ההלוויה שלו חולקו הבובות הצבעוניות למלווים, והם ענדו אותן על ידיהם. 

"זה היה האגו המסייע שלו", מסביר אסף, "הדרך שלו לבטא דברים שרק האמנות יכולה להגיד. הלוואי שזה יהיה בכיס של כולם, שלאנשים יהיה פתח לתקשורת רגשית ואמיתית". לאחרונה אף סיימו חברי הקבוצה עוד אפיק הנצחה לא שגרתי: סידרת סרטוני פרינג' ביו־טיוב, שבהם מככבים "האפים של נאפו". אסף היה קרוב אליו במיוחד, "סוג של נפשות תאומות. הילדים שלנו באותם גילים ובאותו סדר. לכמה מהם, בלי שתיאמנו מראש, יש אותם שמות. צופיה היתה אומרת שכשנשבר אצלם חלון צריך להודיע לנו, כי תכף יישבר גם אצלנו".

הם נזכרים איך היה נותן ל"אף" לשבור את הקרח. בלעדיו היה עניו מאוד, כמעט לא דיבר; איך היה עונה "איזה קקי" כששאלו לשלומו, ופירט את כל הצרות הקטנות של החיים בטון משעשע. "ביום של הפיגוע היינו בטוחים שהוא תכף ייכנס לסטודיו ויגיד, 'איזה קקי, אל תשאלו, נרצחתי היום. עמדתי בצומת תפוח ומישהו פשוט הרג אותי'".  

בנימה רצינית יותר, מוסיפים החברים, "הוא היה צדיק". תפילות ארוכות, ברכות שבהן הדגיש כל מילה. "היה לו עולם משלו, הוא היה יכול לעשות הצגות לעצמו כאילו יש מולו קהל", מספר אושרי. "כשעשינו הופעה בתל שילה הוא נעצר באיזו כנסייה ביזנטית והתחיל לשיר שירים כי ראה פירורים של קרקרים וטונה על הרצפה - זה הזכיר לו סעודת שבת".

"באחת החזרות היה תרגיל שבו כל אחד היה צריך להביע מלוכה", נזכר אביחי, "כל אחד ביצע משהו פומפוזי, מלא רוח וצלצולים, ורק נאפו עמד זקוף וגאה, ונופף לשלום בדממה. זה ביצוע מדויק, תיאטרלי מאוד, של מלך. 

"בניגוד למה שקורה בתיאטרון הדתי, שהוא לפעמים פרימיטיבי  - נאפו היה שחקן גדול באמת". ואושרי מדגיש: "הוא היה מצוין בליצנות רפואית כי שם אין מקום לאגו של השחקן".

ג'ל על הזקן והפאות

הם גדלו בפתח תקווה, בקריית אונו, ברחובות ובאשקלון, ועברו להתנחלויות רק לאחר נישואיהם. הם לא נראים כמו סטריאוטיפ השחקן: כיפות,

זקנים, ציציות משתלשלות וארבעה או חמישה ילדים בבית. "יש הרמת גבה כשאנחנו מסתובבים בתעשייה", מהנהן חיים. "בניגוד לטייפ קאסט של השחקן הרזה, המטרו־סקסואל, אנחנו שמנים, מוזנחים, מהחיים", מוסיף אושרי, "תחברי את המשקל של כולנו ותגיעי לחצי טונה". 

באחת ההצגות בפסטיבל עכו שיחק נאפו אישה. "כשאנשי הבוהמה ראו גבר עם זקן שמשחק אישה הם לא חשבו שיכול להיות שהזקן מקורי, שהשחקן אשכרה מסתובב איתו ביומיום. הפידבק לבמאי היה שזו בחירה גאונית להוסיף לגיבורת ההצגה זקן כאמירה מתוחכמת". 

ב־2011 ביצעו פרויקט גדול עם משטרת ישראל: סבב סדנאות תיאטרון ביותר מ־100 תחנות. המטרה שהציבו במטה הארצי היתה להטמיע את ערכי המשטרה בקרב השוטרים, להעלות סיטואציות מחיי השוטר ולהתמודד עם דילמות. 

"יש לנו תעודת יושר, מעולם לא הסתבכנו עם החוק, אבל לא יעזור - תמיד כשהגענו למשטרה, פחדנו שנגמור בזינזנה", מספר חיים בחיוך, "היינו מדביקים ג'ל על הזקן והפאות, שלא יבלטו". 

אושרי: "נאפו פחד משוטרים, פחד שיעצרו אותו. היה לו מראה של נרקומן, עם הלחיים השקועות והעיניים הבולטות, אבל השוטרים מתו עליו". אסף ממשיך: "במשטרה הוא פחד להגיד שהוא גר ביצהר, וביצהר הוא פחד שיידעו שהוא עובד במשטרה, אבל מעבר לכל ההגדרות החיצוניות, מי שמצליח לעשות תיאטרון טוב, הוא מי שיש לו זעקה פנימית ויש לו כלים להוציא אותה החוצה".

יותר מ־30 קבוצות תיאטרון פועלות כיום מעבר לקו הירוק, שלוש מהן ביצהר - רנסנס של עשייה ושל יצירה בתחומי התרבות, ששוטף את הרי יהודה ושומרון: קבוצות שמעלות הצגות לקהל הרחב, קורסים למשחק, קבוצות פלייבק, תיאטרון בובות למבוגרים, מופעי סטנד־אפ ועוד. 

בין הקבוצות אפשר להזכיר את תיאטרון מקסם, תיאטרון לב השמיים, תיאטרון גלעד, תיאטרון אדרת, אספקלריא, בנוסף גם אנסמבלים של נשים כגון "לחישה", "פפריקה", "תיאטרונ(א)ישה", "רוממות", "שח־נשים", "הדרן עלך", "קצ'קעס" ועוד רבים וטובים. 

"אני מוכן להודות שיש כאן גם אמנות, אבל גם מאבק פוליטי", אומר אושרי, "אחרי מלחמת ששת הימים היה מבול הצגות של השמאל שנועדו לחנך את העם. אנחנו נותנים תשובה מהצד השני. בהתנחלויות לא תמיד יודעים לאכול אותנו בגלל הנטייה שלנו לעשות משהו אלטרנטיבי, שלא קל לעיכול. יש פה המון עשייה אמנותית אבל אין אוונגרד, אין סינמטקים". 

חיים מהנהן ומוסיף: "המתנחלים משקיעים כסף רב בעמותות כגון רגבים (עמותה לשמירה על אדמות הלאום; א"ע), בגרעיני התיישבות, בקרוואנים. אתה רואה את המפה של ארץ ישראל, וברור 

שהתוצאה ניכרת. באמנות לעומת זאת, הרווח הוא לא משהו מדיד".

"יש ארכיטיפ של מי יכול לעשות תיאטרון בישראל: שמאלני, רווק, צעיר, הומו", אומר מאיר, מצית סיגריה תוצרת בית. "יש בזה משהו כי שחקן חייב להיות 'לבן', הוא חייב לקבל עליו כל צבע: אם הוא משחק סרסור או איש מאפיה, הוא חייב להיות כל כולו בתוך זה. כשבנאדם נמצא בתוך מערכת נורמטיבית עם אישה וילדים, זה לא עובד. גם ההתקבצות בתל אביב מגיעה ממקום הגיוני: שם התעשייה, שם הכסף. כל היצירות הולכות לשם, ואנחנו אוכלים אותה". 

אביחי: "העובדה ששחקנים מגיעים היום ממאגר די קבוע, של זהות ידועה מראש, זה פספוס של עולם התיאטרון. שחקן צריך לבטא רגשות. צריך שיהיה לו עולם פנימי עשיר. דווקא אנחנו, אבות לילדים, שעברו משהו בחיים, שמתעסקים גם בדילמות של שמירת מצוות, וגם בְּקיא של ילדים ובקונפליקטים פוליטיים, דווקא אנחנו יכולים לבטא משהו יותר עמוק מאשר רווקים בני 20 שחיים בתל אביב". 

מתן מבקש לחדד את הדברים ואומר: "מה שאנחנו עושים הוא לא משחק טכני ולא שואו, אלא משהו שנובע מהעומק, ומשם יש לנו יכולת להתחבר לקהל".

אסף מוסיף: "אנחנו בוכים על זה שהתיאטרון הדתי לילדים הוא תמיד דידקטי ולא חווייתי. מדברים על צדקה ועל חגים בצורה מנותקת. אתה רוצה לחזק את המודעות החברתית אצל הילדים? אל תדבר על 'ואהבת לרעך כמוך' ועל איסור לשון הרע, אלא תכניס אותם לחוויה של ילד דחוי, שעובר חוויה חברתית שלילית. 

"כשחקנים יש לנו יומרה להשפיע, אבל לא בקטע של להזריק מסרים, אלא בתחום הרגש. אני רוצה לשתף אותך בעולם שלי, אבל לא להפוך אותך להיות כמוני".

קריאת כיוון

"מישהו כמוני" היא הצגת ילדים שנאפו היה בין כותביה ושחקניה. הוא הקליט את שיר הנושא של ההצגה בקולו ובליווי פסנתר (נמצא ביו־טיוב). קולו של נאפו עדין, מלא רגש ואהבה. קול אותנטי, שלא מתבייש גם לזייף. 

"'מישהו כמוני' היא הצגה על ילדים שהחברה מנסה בכוח להכניס לתלם, אבל הם שונים ויש להם את הדרך שלהם", מספר אסף. "האירוניה היא שדווקא משווקי ההצגות לציבור הדתי שראו אותה - נפלו בדיוק לאותו פח. אחד מהם אמר שההצגה הזאת שונה מדי, שהיא לא כמו כולן, ולכן היא לא תעבוד מסחרית. בניגוד לתיאטרון ממסדי, תיאטרון כמו שלנו לא מחויב לנורמות שמכתיב הממסד או טעם הקהל", אסף מסביר. 

אם בתיאטרון רגיל שרשרת של בעלי תפקידים כגון מפיק, תסריטאי ובמאי קובעים את המתרחש על הבמה, באנסמבל השחקנים לבדם מובילים את היצירה. אנסמבל נאפולופו עובד עם ילדים, עם נוער ועם מבוגרים, מעלה מופעים של "תיאטרון ספונטני" (גלגול מוקדם, טבעי יותר ופחות מוכר של הפלייבק), ומביים אירועים קהילתיים והצגות בתיכונים. 

חבריו משחקים עבור "ערוץ מאיר" בכבלים (הוט), כותבים טקסטים לאחרים ומוזמנים להופיע בתיאטרון רחוב, למשל בעיר דוד או בתל שילה. בד בבד עם העבודה המעשית, הם מנסים לנסח גם קריאת כיוון לציבור הדתי בתחום הנפש: פסיכודרמה רוחנית, שבה עוסקים בקשר שבין האדם לבורא באוריינטציה נפשית, זאת בשיתוף פעולה עם הרב דודי פוטש, שמלמד קבלה בשילוב עם מודעות נפשית.

"אני מרגיש שמדובר במקצוע קדוש", מבהיר אביחי, "לפני כל הצגה אני מתפלל שאבצע נכון את השליחות שלי, את הייעוד שלי. מה הייעוד? לרגש, להצחיק, להצליח לפרנס את המשפחה שלי בכלים שהשם נתן לי. אם הקהל שראה אותי נשאר אותו דבר אחרי ההצגה - סימן שלא עשיתי את התפקיד שלי".

"בגלות איבדנו את החלק הפנימי שלנו", מוסיף מאיר, "הרב קוק כתב על הוצאה לאור של כל האמנויות כתנאי להגיע לגאולה. הוא לא הכיר את האופציה של תיאטרון, כי לאורך הדורות היא קושרה לעבודה זרה, ליוון, אפילו לרצח. אבל זו אמנות שחייבת לפרוץ החוצה. בעולם מקדשים את האמנות כאמנות. אני לא מקדש את האמנות אלא ככלי שעוזר לי להביא את עומק הנפש החוצה, שעוזר לי לגדול, לא לזרוק את הנפש עם כל לכלוכיה על הבמה. 

"העבודה של אנסמבל היא בין השאר עבודה נפשית רגישה, והחזרות הן גיבוש פנימי. כשעשינו סדנה בנושא הפחד, נאפו אמר שהוא מפחד שכשיעלה לשמיים ישאלו אותו אם עשה את הבחירות הנכונות. 'אני מפחד שיגידו לי שפיספסתי את החיים, שלא עשיתי משהו חשוב'. הדבר הזה נשאר פה כמשהו מהדהד". ¬

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו