הגמגום של שי גולדן מבליח לרגע קצר, כשהוא מציב אירועי מפתח בחייו זה מול זה ומוצף תדהמה ורגש. "אבא שלי היה בן 6 כשאיבד את אבא שלו, שהוכה מכות מוות על ידי בריונים אנטישמים ביאשי, רומניה, בפברואר 1939. אני הייתי בן 6 כשאימץ אותי והפך בעצמו לאבא. אמא שלי, הביולוגית, ילדה אותי בגיל 19 וחצי ונטשה אותי כשהייתי תינוק בן יומיים, פחות או יותר. אמא שלי ילדה את בנה היחיד בגיל 19 וחצי, והוא מת מוות בעריסה כשהיה בן 3 ימים, פחות או יותר".
"שמת לב שקודם קפץ לי הגמגום?", הוא שואל כעבור כמה דקות. "כילד, ידעתי לכתוב לפני שידעתי או הצלחתי או רציתי לדבר. עד גיל 15 בקושי דיברתי, ותקשרתי בעיקר באמצעות המילים הכתובות. בגמגום למדתי לשלוט ככל שהתבגרתי, וכשהוא מופיע אני יודע להסוות אותו. אבל כנראה לא מספיק טוב במקרים שהתרגשות מציפה אותי".
בשבוע הבא הוא יחגוג יום הולדת 50, ובכל זאת גולדן עדיין נסער מסיפור החיים שלו ושל משפחתו.
סיפור שנגלה לו בהדרגה לאורך השנים, וחלקים ממנו עומדים במרכזו של ספרו החדש והשמיני במספר, "המצאת החיים" (בהוצאת עם עובד), הממוקד בסיפור חייו של אריה גולדן, אביו המאמץ.
"הספרים שלי הם דלתות שאני פותח וסוגר בתוך קורותיה של המשפחה שלי. אחרי שאמא שלי, אוולין, מתה, לפני כ־15 שנים, כתבתי את 'הבן הטוב' (ספרו הרביעי שראה אור ב־2008 ועובד גם להצגה שהועלתה בתיאטרון הבימה). כתבתי כי, מעל לכל, פחדתי לשכוח אותה ושהיא תמות גם בזיכרון שלי. זה היה גם הספד לאמא שלי, כמו שהספר החדש הוא הספד לאבא שלי, אריה. אבל בשונה ממנה, החלטתי שהוא יזכה לקרוא אותו.
"התחלתי לכתוב לפני כשנתיים, והייתי במרוץ נגד הזמן. למרבה הכאב, ברור שאבא שלי בסוף חייו, והייתי נחוש לסיים את הכתיבה לפני מותו. הספר היה מוכן כשהגיעה הקורונה ועיכבה את יציאתו, כי אין טעם לפרסם ספר בתקופה כזו, ואני התפללתי שזה לא יחריב לי את היעד הראשון במעלה, שאבא שלי יידע שהנצחתי אותו ואותנו.
"ברור שחשוב לי שיקראו את הספר ויאהבו אותו. אבל מרגע שהנחתי עותק בידי אבא שלי, אמרתי לעצמי שעשיתי את שלי. זה היה הכי חשוב עבורי. מין מהלך של מתן תוקף לקורותינו כמשפחה ובכלל להיותנו. כי ארבעתנו, אבא ואמא שלי, אחי הגדול רן ואני, לפעמים לא האמנו שהחיים האלה קורים לנו".
זה שני עשורים שגולדן ממלא מגוון תפקידים בזירת התקשורת הישראלית. ראשית דרכו היתה באתר "וואלה!" ככתב וכראש מערכת החדשות. בהמשך כתב וערך ב"ידיעות אחרונות" ו"במעריב", כולל תקופה כסגן העורך הראש, וכן ערך את המוסף הפוליטי של "הארץ" ואת מוסף "הארץ". ב־2010 השתתף בדוקו ריאליטי "מחוברים" וב־2011 החל להגיש תוכניות אקטואליה בערוץ 2, בין השאר לצד שרון כידון, שאיתה הוא גם מגיש תוכנית מדי יום שישי ברדיו תל אביב.
"כשהתחלתי לכתוב ב'וואלה!' חשבו שמדובר בפסבדונים. שי גולדן. מה זה השם המופרך והמוגזם הזה? מתנה מוזהבת. אבל השם הזה מסביר חלק מהפתולוגיות הכי עמוקות שלי.
"אמא שלי ננטשה על ידי הוריה, עולים חדשים מתוניס, בגיל 3 או 4, וגדלה בבית יתומים. לקראת גיל 18, בשנת 1970, הגיעה לתל אביב חסרת כל, למעט יופייה וגופה וקשרים עם גברים, שאחד מהם היה אבא של רן, אחי (שטען לפני 11 שנים שמדובר בשחקן חנן גולדבלט. לדברי גולדן, "זה מתועד במסמכים של השירות למען הילד, שראיתי במו עיניי. רן ניסה ליצור איתו קשר לפני כמה שנים, אבל גולדבלט סירב לשתף פעולה", נ"ל).
"בגיל 18 וחצי היא עזבה את תל אביב ועברה לחיפה, עסקה בזנות בעודה בהיריון עם רן. אחרי שנולד היא המשיכה בזה. חלקה דירה קטנה עם אישה נוספת בזנות, שאותה פגשתי לפני כמה שנים. היא שמרה על רן כשאמא שלנו עבדה, מכרה את גופה בנמל חיפה ושוב נכנסה להיריון, הפעם איתי, והמשיכה לעבוד כמעט עד שכרעה ללדת.
"ב־7 באפריל 1971 היא הגיעה לבית החולים כדי ללדת. ילדה בת 19 וחצי, עם תינוק בן שנה ועוד אחד בבטן. היא ילדה אותי, וברגע שהצליחה לעמוד על הרגליים ברחה מבית החולים, בלילה. השאירה מאחור את רן ואותי, תינוק בלי שם.
"הצוות הרפואי נתן לי את השם 'שי', כדי שיום אחד מישהו יקבל אותי כמתנה. אבל ילד שגדל שש שנים בבתי יתומים לא נחשב מתנה. במונחי עולם האימוץ רן ואני היינו סחורה לא מאוד מבוקשת. אחים למחצה, אמא שעסקה בזנות, הגנטיקה לא ידועה, אנחנו כבר מזמן לא תינוקות.
"ואז הגיעו שני עולים מרומניה, מצולקים מהשואה ומאכזריותו של השלטון הקומוניסטי. מבוגרים, בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם, שחשו זרים, דחויים ובודדים בארצם החדשה. לא שלטו בעברית, ובטח שלא בישראליוּת. אחרי כשנתיים של המתנה, הציעו להם לאמץ שני ילדים פגועים מאוד.
"אין שום דבר בשנות ילדותנו הראשונות שמתחיל להזכיר ילדות רגילה. בבתי היתומים חווינו ונחשפנו לפגיעות מיניות ולאלימות. היינו נטולי זהות, גדלנו בתחושת דחייה עמוקה. הם אימצו אותנו, וברגע אחד הפכתי להיות שי של מי? של גולדן. לעד אני אסתובב בעולם עם השם הנוצץ הזה, שזכיתי בו. באמת זכיתי בו, ומעל לכל זכיתי בהוריי".
בהתאם, הספר שכתב גולדן הוא ספר שמונע מאהבה ומהכרת תודה לאביו. תחת שם הספר מופיע המשפט "סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי".
למילה המצאה שני מובנים קוטביים. יש המצאה במובן של היעדר מחויבות לאמת, פרי דמיון ובדיה. ויש המצאה במובן של יצירה, תגלית וחידוש. הספר של גולדן נע בין שני הקטבים. הוא מבהיר איך "ארבעת הדחויים" בראו את חייהם מחדש, ומבקש להציג תיעוד של החיים "שהגולדנים עצמם פקפקו לעיתים באמיתותם".
מנגד, את החורים בעלילה והזיכרונות המטולאים והמעומעמים גולדן ממלא בפרשנויות וביכולותיו כמספר סיפורים. או, בקיצור, ממציא. כפי שממילא חשדו בו, כשהחל לחשוף פרטים מקורות חייו.
"בגיל 29, במקביל לתחילת דרכי בתקשורת, עלתה בהבימה ההצגה 'זוגיות' בביומו של אילן רונן, שהיתה מבוססת על כמה סיפורים קצרים, ובהם אחד שאני כתבתי", מספר גולדן. "מנהלת יחסי הציבור של התיאטרון ביקשה ממני להתראיין כדי לקדם את ההצגה. זה היה הראיון העיתונאי הראשון בחיי, והפעם הראשונה שסיפרתי את סיפור חיי האמיתי ולא הפיקטיבי, על ילדות רגילה ברמת גן.
"ידעתי מעט מאוד מקורות חיי באותו זמן, קמצוץ ממה שאני יודע היום, ואת זה החלטתי לספר, אני אפילו לא בטוח למה. סיפרתי שאמא שלי נטשה אותי ואת אחי בבית החולים מייד לאחר שנולדתי, שגדלתי בבית יתומים ושאומצתי בגיל 6. סיפרתי את מה שהסתרתי במשך שנים, ולאחר שבוע התבשרתי שהכתבה לא תתפרסם. העורך פקפק באמינות הסיפור וביקש שאציג מסמכים ושהפרטים יוצלבו בשיחות עם ההורים שלי, כדי לוודא שהם לא פרי דמיוני. כל זה היה בלתי אפשרי ולא בא בחשבון מבחינתי, והראיון נגנז.
"לא קל שמטילים ספק באמיתות חייך. משם התחלתי לספר ולחקור את הסיפור שלי. תחקרתי את הוריי, חיפשתי מסמכים, נפגשתי עם אנשים מעברי ומעברם. עד היום אני ממשיך לגלות עוד חלקים ופרקים בסיפור".
גולדן הוא אבא לאייל, חייל בן 20, ולנועה, תלמידת י"ב שבקיץ הקרוב תתנדב לשנת שירות. לפני כארבע שנים הסתיימו נישואיו למיכל (מנכלית עמותת ״261 פירלס ישראל״ הפועלת לקידון שוויון מגדרי באמצעות ריצה ודוקטורנטית למגדר באוניברסיטת חיפה), והוא מתגורר באור עקיבא, לא רחוק ממיכל שנשארה בביתם בבנימינה.
"היחסים שלי עם מיכל מצוינים", הוא מספר. "יש בינינו הערכה ודאגה הדדית ואמיתית, והבנה שלנצח נצחים נשאר שותפים לפרויקט ההורי של אייל ונועה, וזה לא ישתנה לעולם".
עד לראשית משבר הקורונה ערך את מוספי סוף השבוע של "גלובס", ומאז פעילותו ממוקדת בשתי פלטפורמות עיקריות: עמוד הפייסבוק שלו והפודקאסט "שיחת רקע", שהוא מגיש עם נדב שטראוכלר (בעריכת רן אשל). הפודקאסט זמין בפלטפורמות השונות לשמיעת פודקאסטים ועולה גם ליוטיוב.
"הפודקאסט הגיע בתוך שבעה חודשים ל־3 מיליון צפיות והאזנות, ובפייסבוק יש לי יותר מ־40 אלף עוקבים. אני רואה בזה מקרה קלאסי של התמוטטות תקשורת המיינסטרים ומעבר לפלטפורמות אישיות, בלתי תלויות, שבהן המפגש עם הקהל בלתי אמצעי, השיח גמיש ואינטואיטיבי, ויום אחד גם יהיה בזה שכר. כרגע אין בזה גרוש. אבל אני יכול לומר שבתחושה הסובייקטיבית שלי, החשיפה שלי היום והיכולת להגיע לקהלים רחבים, על גבי הפלטפורמות החדשות, גבוהות מאי פעם".
בנוסף, הוא שותף למיזם החברתי "פעם בחיים", שנועד לעודד תרומות לעמותות "וגייס כבר קרוב למיליון שקלים בתרומות", ומלמד, יחד עם מרצים נוספים, סוגות שונות של כתיבה במסגרת מיזם ששמו "נוצה וקסת", ונועד להנגיש תרבות וספרות לאנשים באמצעות סדנאות והרצאות.
אחרי שעזב את "גלובס", בתחילת הקורונה, חשב שכבר לא יחזור לתקשורת, אך בתחילת החודש החל להגיש תוכנית יומית בתחנת הרדיו "גלי ישראל", שמשדרת ביהודה ושומרון, כמחליף של הסופרת גלית דיסטל אטבריאן שהצטרפה לליכוד. הפרק המקצועי החדש הולם את התנודה בעמדותיו הפוליטיות של גולדן בשנים האחרונות, תנודה שלפני כעשרה חודשים החל לבטא בכל העוצמה, תחילה בפייסבוק ובהמשך בפודקאסט שלו.
"ראשית משבר הקורונה, המדינה בכאוס מטורף, בפחד. אנשים מאבדים, או חוששים לאבד, את כל עולמם, ומה עושה השמאל? עולה לבלפור כדי לצעוק 'לך', ו'שוחד, מרמה, הפרת אמונים'. אמרתי, אתם התבלבלתם לגמרי. הסיפור הוא לא נתניהו והמשפט שלו".
הסיפור הוא האופן שבו נוהל המשבר יחד עם אי־אמון שקיים בציבור, והמשפט הוא חלק מזה.
"אני הייתי באי־האמון הזה. הרגשתי שהכאוס מסביב, לצד תחושה שהמדינה לא מתנהלת טוב מול המשבר, בטח בחודשים הראשונים, הם הזדמנות אמיתית להובלת מהלך לחילופי שלטון, על רקע הקורונה.
"אבל אז גיליתי שהקורונה היא רק תירוץ. גם אם הכל היה פה דבש טהור, הם רוצים את ראשו של ביבי וזה הכל. לא אידיאולוגיה, לא סדר יום, לא טיפוח של מנהיגות אחרת, חדשה, שתיתן פייט רציני. תמיכה במחאה שעיקרה פסילה אוטומטית של כל פעולה שמבצע נתניהו, רק כי הוא ביצע אותה, לא עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמי ועם אישיותי. אז זה הופך להיות מבחן נאמנות שהשבט מציב בפניך. תבחר - אתה עם ביבי, או איתנו. אז בחרתי בביבי.
"לקח לי זמן להכיר בזה, וגם לומר זאת, קודם כל ובעיקר לעצמי, שאני מעדיף את נתניהו על פני החבורה הזאת. אני לא חושב שהוא מושלם וחף מבעיות. אבל להציג אותו כתכלית הרע והדפוק והמעוות במדינה, ובמקביל לערער בה את היציבות ולרוץ בעיוורון גמור אל עבר יעד שכולו פוליטי, זה לא הוגן ולא ישר".
סעיפי האישום של שוחד, מרמה והפרת אמונים הם גם חלק ממה שאתה מגדיר פסילה אוטומטית של נתניהו?
"ברור שלא נוח לי עם העמדתו לדין של ראש הממשלה. אבל למדתי קצת את התיקים, אפילו יותר מקצת, ואני נוטה להאמין שאין בהם ממש. תיק 'וואלה!' הוא בדיחה של ממש, וכך גם תיק 2000. תיק המתנות בעייתי בהיבט של המידות, הנראות והנורמות הציבוריות, אבל קרימינלי הוא לא. אולי הנהנתנות שלו מכשילה אותו, וכך גם החיבור שלו עם מיליארדרים, שלא מצטלם טוב, ללא ספק. אבל מושחת לתועלתו האישית הוא לא. כך אני סבור".
בפרק הראשון בפודקאסט, ששודר באוגוסט, אתה חוזר ומדגיש שאתה לא ימני אלא מצביע שמאל. היה לך חשוב להבהיר שאתה רביניסט.
"הצבעתי לליכוד בבחירות האחרונות, כך שאני כבר לא בדיוק שם. באותה נקודה הדגש הזה נדרש כדי לבנות את הלגיטימיות לדברים שלי. אתה לא יכול פתאום לצאת החוצה ובמפנה כל כך חד להעביר מסרים כאלה".
כלומר, זה היה צעד מחושב?
"זה היה ביטוי לתהליך פנימי. לבניית הלגיטימיות של התהליך שאני עובר, קודם כל מול עצמי. אני עדיין שמאל, בדיוק כפי שהייתי מגיל 18, ועכשיו אני בסך הכל לא מסכים עם חבריי למחנה, ולכן קורא 'עורו, חברים'. אלא שאז קרה דבר מעניין. גורשתי. משום שהעזתי לומר שהפעולות האלה הן איומות, מנותקות, טעות היסטורית וקטסטרופלית, גירשו אותי באלימות קשה. מבול של שנאה ברשתות החברתיות. רעל גמור, בכמויות, עף לכיווני, ואני בתגובה זזתי עוד ועוד לימין, עוד ועוד רחוק מכל אלה. ועבורי, הכי רחוק מהמחנה הזה הוא ביבי".
אז הגירוש הוא מה שהניע הכל?
"מדובר ביותר ממניע אחד. האחד הוא הגירוש. כמות הנאצות שהופנו כלפי היתה מדהימה, בלתי נתפסת. מאות ציוצים, תגובות, טוקבקים, הודעות פרטיות למסנג'ר. דברים כל כך מכוערים, איומים, גם מעמיתים ומחברים שגידפו, הלמו ולא רצו איתי שום קשר יותר. אז לא צריך, אני מוותר בשמחה על החבורה הזאת".
ועברת לחבורה אחרת של מתפכחי ומתנערי השמאל, וגם הם משמיעים קול כוחני למדי, ומאוד הומוגני, אליטיסטי ופריבילגי. ההבדל לא גדול.
"אני חושב שהעובדה שאנחנו זוכים לתהודה ולחיבוק נובעת מתחושת דיכוי וקיפוח של מאות רבות של אלפים, שראו כיצד מלעיגים אותם ומתנשאים עליהם לאורך שנים, והם נאחזים באנשים ש'חצו את הקווים' כדי לאשש בקרבם את התחושה שלא אפשרו להם לתת לה מקום. שהם בסדר, שהם לגיטימיים, ושאפילו אנשים מ'המחנה החושב', לכאורה, מצדדים בהם.
"גדי טאוב, עירית לינור, אברי גלעד ועוד רבים מהווים קבוצה אד־הוקית שמי שחיבר וגיבש אותה הוא הציבור בימין. המכנה המשותף לקבוצה הוא תעודת הלגיטימיות האינטלקטואלית שלאורך השנים רק השמאל העניק וקיבל. זה מחובק על ידי הימין, ממקום של 'אני לא לבד. הנה שמאלנים שחושבים כמוני ומסכימים ומבינים אותי'.
"התהליך הזה אינו אפשרי, אגב, לכיוון השני. השמאל משתמש בימנים שהחליפו צד כ'בבון שהתפכח', 'בבון שימושי'. אפשר להשתמש בהם כדי להלבין ולחזק עמדה, אבל אין להתייחס אליהם ברצינות. אחרי הכל, הם אהבו פעם את ביבי".
אם כך, התנודה שלך היא מתוך סלידה כלפי השמאל, ולא משינוי בתפיסת העולם והאידיאולוגיה?
"תפיסת עולמי לא השתנתה. ההגדרה הפוליטית שלי השתנתה. השיוך הפוליטי. השמאל שבר בכזאת אגרסיביות לדרך מנוכרת, שטוחה ולא מנומקת, שאני מסתכל עליהם ואומר, איפה אתם בכלל? לאן הלכתם? למה נטשתם את האתוס הציוני?
"כמי שזהותו הציונית מאוד נוכחת וחזקה, אני מרגיש שאין לי מקום בשמאל. לתפיסתי, היום להיות שמאל כרוך בלהיות פוסט־ציוני. אם יו"ר מרצ אומר שצריך להעמיד לדין חיילי צה"ל, אני בשום אופן לא יכול להיות שם. ומה שעוד יותר חמור הוא המאבק ב'הדתה'. בעיניי, זו גלותיות שיושבת על תסביך היהודי שמתבייש בעצמו ורוצה לשאת חן בעיני הגויים כדי לשרוד במרחב אוניברסלי. פה טמון הפרדוקס, הם מדכאים סממנים יהודיים ממקום הישרדותי. מוכנים למחוק את היהדות, אבל שוכחים שאומה בלי זהות לאומית לא יכולה להתקיים".
המאבק בהדתה הוא לא ניסיון למחוק את היהדות, אלא התנגדות של ציבורים חילוניים לכפייה.
"הזהות של מדינת ישראל היא יהודית. מי שמנסה למחוק את ה'יהודית' ולהישאר רק עם ה'דמוקרטית', יישאר בלי מדינה ובלי לאום. כוונתי, כמובן, לציבור היהודי במדינה. מאבק על זהות הוא תמיד מאבק גם על הישרדות. זו הכרה שפיתחתי במהלך גיבוש זהותי הפרטית. כאדם חילוני מאוד יהודי ומאוד מאמין, אני לא מסכים שיש פה כפייה, אלא שמירה הכרחית על שורשי זהות העם שלי".
אתה יותר ליכוד או יותר ביביסט?
"אני ביביסט. אני מפא"יניק שמצביע ליכוד. ביבי הוא רביניסט, הוא מפא"יניק. הוא המרכז האמיתי כמו שפעם היתה מפא"י. מבחינה מדינית, אני בעד הסדר עם הפלשתינים תוך שמירה על האינטרסים של ישראל, ביטחוניים ובכלל. ארץ ישראל היא החשובה מכל.
"היסטורית, את מרבית מהלכי השלום הוביל הימין. נתניהו הביא ארבעה הסכמים מול מדינות בלב המפרץ, שיש להן משמעות רחבה ביחסי הכוחות הכלל־אזוריים, כולל בהתייחס לאיראן. האם שוחרי השלום אמרו, 'עבודה יפה, אדוני ראש הממשלה'? לא, זה קשקוש. קודם כל הפלשתינים. למה? הם קיבלו כל כך הרבה הזדמנויות והחמיצו אותן. כבר שלוש מדינות יכלו להקים. הם לא רוצים מדינה, אז שילכו לעזאזל".
ומבחינה חברתית וכלכלית?
"בכל הנוגע לזכויות אדם אני סוּפּר ליברל. תומך בזכויות מיעוטים, להט"בים, פמיניזם, חופש ביטוי וערכים הומניסטיים אוניברסליים שהשמאל מבקש להגן עליהם, ובצדק. לו היה היום בשמאל מנהיג שהייתי מוצא בדרך שהוא מבקש להתוות הלימה עם ערכיי, כולל אלה היהודיים והציוניים, הייתי מצביע לו. אבי בוסקילה הוא אדם כזה. הוא השמאל הנכון בעיניי.
"אני חושב ששינוי אמיתי ינבע רק מישראל השנייה. את השלטון תחליף ישראל השנייה. יש שתי קבוצות בארץ, זו של המקובלים וזו של הלא מקובלים.
"נתניהו מאחד את כל מי שמרגישים שהם בחוץ. זו הגאונות שלו. כל אלה שעומדים על גשרים עם שלטים שקוראים 'לך', רק מנציחים את תחושת הלא מקובלים. מבחינתם, למשל, מבצע החיסונים הצליח בזכות ברל כצלנסון וקופות החולים שהקימה מפא"י, חס וחלילה לא בזכות ביבי.
"מחאה מתנשאת שמבטלת את הלגיטימיות של הצד השני, לוחצת על הכפתור הרגשי הכי פצוע; חוסר הבנת הפסיכולוגיה של המקום הזה, של הרגישויות האישיות, הקבוצתיות והלאומיות שהפכו לפתולוגיות".
לתחושתו, הוא מודה, תמיד היה בצד הלא מקובל. "בשנים האחרונות יש בי רגישות גוברת לצד המקופח, שרבים מספור במדינה מרגישים שייכים אליו. ישראל הדחויה, שגם אבא שלי, העולה מרומניה ניצול השואה, שייך אליה, וגם אני שייך אליה מיום שנולדתי ואמא שלי לא רצתה אותי.
"המעמד החברתי שלי כילד בבתי יתומים היה הנחות ביותר שקיים. אין נמוך מילד בבית יתומים שאף אחד לא רוצה בו, ואף אחד אפילו לא בא לבקר אותו. לא היה לי כלום שהוא שלי. הצעצועים לא שלי, הם של כולם. המיטה לא שלי. גם הבגדים לא. שקיפות ותלישות. את הצעצוע הראשון שהיה באמת שלי קיבלתי מההורים שלי כשבאו לקחת אותנו מבית היתומים. מכונית צעצוע, ב.מ.וו קטנה. רן קיבל למבורגיני אדומה.
"כשהגענו אליהם הביתה, לא ידענו מה מותר ומה אסור. מהם כללי ההתנהגות בבית, וגם בכלל בעולם. היינו יורדים לגינת המשחקים, רואים שם ילדים ומרגישים נחותים מולם. זו התודעה שגדלנו איתה. כולם עליונים מאיתנו. מעולם לא הרגשתי מקובל. ההורים שלי הם הנס של חיי, כי הם קיבלו אותי, אהבו אותי וגרמו לי לחוש שייך למסגרת המשפחתית הקטנה שלנו.
"אמא שלי ראתה אותי באמת מהרגע הראשון שהעיניים שלה נחו עלי. אני הבנתי מייד שהנשמה שלה מזהה את הנשמה שלי. היא בקושי ידעה עברית, ואני הייתי ילד בטראומה שלא דיבר. היה לי ברור שהיא המצילה שלי והיא זאת שתגאל את נשמתי, וכך באמת היה. בהתאם, המוות שלה היה האירוע הרגשי הכי קשה שחוויתי בחיי.
"אבל היתמות שלי היתה משנית לעומת היתמות של אבא שלי. אבא שלי לא התאלמן כשהיא מתה, הוא התייתם. היא היתה כל עולמו. אהבת חיים, שהחלה כשהיה בן 13 והיא בת 12, ונמשכה 60 שנים. הוא אוהב אותה בעוצמה אדירה עד היום, שנים רבות אחרי שהלכה לעולמה, ומאז הוא מצוי בתהליך של מוות איטי.
"רן, שהוא נשמה קדושה ואדם מואר, חי עם אבא וסועד אותו בתקופה הכי גראמפית וקשה בחייו. הוא מתקשה כמעט בכל פעולה, ורן מטפל בו באהבה, בחמלה וברוך. הוא מסור באופן טוטאלי.
"גם באמא שלנו הוא טיפל בסוף חייה, כשגססה מסרטן בהוספיס בבית רבקה, תחנת מעבר נוראית אל המוות. הוא התמקד רק בטיפול בה, תוך שהוא מרגיע אותי שזה התפקיד שלו לטפל בהורים שלנו ולוודא שייעטפו באהבה ויתבוננו להם בעיניים עד יומם האחרון, ואילו התפקיד שלי הוא השמחה, הגאווה והנחת שאני מסב להוריי. ספרים, הישגים, חותם להצלחה שלהם כהורים. בעצם, שנים רבות עבדתי ואני עדיין עובד באינטנסיביות בהבאת כבוד להוריי. עובד עד תשישות בלהסב נחת, כדרך להבהיר שלחיים שלהם היה ערך וכדי להודות להם שהצילו את החיים שלנו".
בפתח הספר אתה כותב על החשש שהיעלמות הזיכרון של סיפור המשפחה תעלים גם אותך, "כיוון שאני מזהה את סופי מתקרב".
"הנשמה שלי עייפה מאוד. אני מפחד שלא הגוף יבגוד בי, למרות פריצת הדיסק ואירוע הלב שהיה לי לפני ארבע שנים והסטנט שיש בלב שלי מאז. זאת הנשמה שעברה כל כך הרבה. עשתה חתיכת סיבוב ב־50 שנים אינטנסיביות מאוד. אני לא משתתף באולימפיאדה של סבל. זה לא מה שהפך אותי למי שאני, אבל הסבל נוכח ומלווה אותי ומעצב חלק נכבד מעשייתי, ממחשבותיי וממי שאני".
"אני כבר כמה שנים מרגיש רצון להגשים את ייעודי העמוק. אני לא בטוח מהו, ונמצא בתהליך אינטנסיבי של בדיקה. זה ממש לא ייעוד באופן משיחי ומלא היבריס. אני רק יודע שיש ייעוד, ייתכן שקטן וצנוע, שאני חייב לגלות ולזקק. בדרך לשם אני מקבל את מי שאני, ולא מפחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש.
"חושבים שהאקסהיביציוניזם שלי עשוי מנרקיסיזם ומחיפוש אחר תשומת לב. אין ספק שגם זה קיים, אבל אני חותר להיות בעיקר חשוף בפני עצמי. אני מסיר שכבות ותגיות לא מדויקות. אני עדיין רוצה שיאהבו אותי אבל לא מחפש אישורים, ובטח שלא חותמות של איכות".
