האפשרות להתחסן נגד נגיף קורונה הציבה בפניי התלבטות לא פשוטה. בליל מסירת המידע, שחלקו מגמתי ומסולף, על הסכנות האורבות למי שיכניס אל תוך גופו את נוזל החיסון, גרם לי לחשוש. גם ההליך המזורז לאישור השימוש בו, נראה לי מדאיג.
אני מקפיד לשמור על בריאותי וגם במהלך שנת הקורונה עשיתי כל שביכולתי על מנת להגן על עצמי ועל הסביבה. תחילה חשבתי שדי בכך, אבל אז מספר הנפטרים גדל באופן מעורר בהלה, וגרוע מכך הקורונה התקרבה אליי בצעדי ענק. חלק מבני משפחתי נמצאו חיוביים, וברוך השם החלימו. חבר קרוב נדבק אף הוא, ולמרות שהחלים, הוא עדיין סובל מקשיי נשימה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, חוויתי גם אובדן בעקבות המגפה הארורה. נחום בן יעקב, ידיד ותיק ומאיר פנים, איש בריא ושמח, הלך לעולמו לאחר מאבק במחלת הקורונה, כשהיה בן 49 בלבד. הידיעה על פטירתו הכתה בי. זמן קצר לפני שנדבק בנגיף המייסר נפגשנו והייתה לנו שיחה לבבית וחברית. חלף זמן לא רב וחבר משותף שלח לי מודעת אבל עם שמו של נחום. לא האמנתי שמדובר בו ונדהמתי לשמוע על מותו הטרגי. עד עכשיו, חודשים אחרי לכתו, אני מתקשה לעכל את העובדה שלא אראה אותו יותר.
הקורונה לא לקחה רק את נחום, במסגרת הסיורים שלי בירושלים, ביקרתי לאחרונה במתחם קבר דוד המלך בהר ציון, הבחנתי בכניסה למקום בשלמה קולמן החייכן. שוחחנו ונוצר בינינו קשר מיידי, שעיקרו החיבור העמוק של שנינו לעיר הבירה. שלמה סיפר לי על עצמו ועל פעילותו למען ההתיישבות היהודית במזרח העיר. הוא הותיר עליי רושם עז בזכות אישיותו הקורנת, אהבת האדם הכנה שלו והמחויבות הבלתי מתפשרת שלו למען ירושלים ויישובה. סיפרתי לו על עבודתי העיתונאית וסיכמנו שאגיע אליו לשכונת שמעון הצדיק. חשבתי להעביר דרך דמותו ופועלו את סיפור חייהם של התושבים היהודים במזרח עיר הבירה. לצערי, במקום לכתוב על חייו ועל תכניותיו לעתיד נאלצתי להיפרד ממנו לעולמים לאחר שנפטר ממגפת הקורונה והוא בן 44 בלבד.
אלפי נפטרי הקורונה הם לא רק מספר רחוק ומאיים. זה נוגע בכולנו. המקרים המטלטלים האלה חידדו אצלי את תחושת החובה המוסרית להתחסן מתוך ערבות הדדית. מאז כבר התחסנתי פעמיים נגד הנגיף. אני משוכנע שזכותנו וחובתנו להילחם בקורונה על שלל המוטציות שלה באמצעות החיסון, שמאפשר לנו כישראלים להקדים את העולם כולו ולהתגבר על המגפה הקטלנית.