בת־גלים שער, ביום ראשון הקרוב היה אמור לחגוג בנך גיל־עד יום הולדת 23. לאחרונה בחרתם להנציח אותו במיזם חדשני לחיבור בין יהדות ישראל ליהדות התפוצות, שבמרכזו חיבור בין יהודים לפי תאריך יום הולדתם. לפני שנדבר על המיזם, לקראת יום ההולדת המתקרב, מה את זוכרת מהולדתו של גיל־עד? מה הזיכרון הראשון שלך ממנו?
"הזיכרון הראשון שלי, ממש מהלידה, הוא שהנחתי אותו על הבטן שלי מייד כשיצא. עבורי היתה לידה קשה, והרגשתי שגם הוא חווה את הקושי הזה. לא הייתי לבד בקושי, ממש הרגשתי שהוא היה איתי. וכך, הנחתי אותו עלי מדי יום, במשך שלושה ימים, עד שהרגשתי שהוא נרגע ואני יכולה קצת לשחרר. עברתי שש לידות, אבל החוויה הייחודית הזו היתה רק איתו. הוא היה תינוק יפה, חייכן וגם קצת שמנמן".
ישראל השבוע - בת-גלים שער בראיון // צילום: יהושע יוסף (בתמונה בת-גלים)
קשה שלא להבחין בחיוך הרחב שלך כשאת נזכרת בדברים.
"כי הוא באמת היה תינוק מהמם, שגדל להיות נער מהמם. אני זוכרת ממנו המון, זיכרונות מגיל ההתבגרות, מטיולים או אפילו סתם בבית. אני נזכרת בו כשאחת הבנות שלי עושה תנועה שמזכירה אותו, או במשפטים ובתגובות שהיו אופייניים גם לו. זה נמצא כל הזמן, וזו התמודדות לא פשוטה".
התמודדות שלא מרפה אף פעם.
"לא מרפה. זו התמודדות שמעידה על הקשר הכל כך מיוחד שהיה לנו. ולמרות שאני יודעת להעריך את זה, זה עדיין מאוד כואב. הייתי מתארת את זה כחור בלב, אולי בור ליתר דיוק, שבקלות יכול לשאוב אותנו למטה; אבל אני בוחרת שלא להישאב לשם. הבחירה שלי, שלנו, היא בחיים, ובכך שלבנותינו יהיו חיים רגילים, שהטראומה לא תרדוף אותן לכל מקום. ברוב הזמן אני די מצליחה בכך, מצאתי מה נותן לי כוח, מה עושה לי טוב, מה גורם לי לחייך; אבל בסוף כשאני עם עצמי, אז עמוק בפנים התחושות והכאב מאוד נוכחים. לפעמים מדהים אותי כמה הוא חסר. הוא בשר מבשרי. אני מנסה לחבר בין שני הקצוות - חיים ושכול, וליצור איזון סובייקטיבי".
בחירתך בחיים מלווה גם בתחושת אשמה?
"יש תחושת החמצה, חיסרון, געגוע עמוק. לשמחתי, אין כלל תחושת אשמה. זו תחושה של גזירה קשה מאוד לעיכול, אבל זה המצב הנתון".
איך את מרגישה שהשתנית בשנים הללו?
"החיים משנים אותנו, ובאופן אישי אני אדם שחי בהשתנות. בעיניי כך יש לחיות, בתנועה. אדם צריך להתקדם, להשתנות ולהיות טוב ממה שהיה. ואם אין תנועה ושינוי - אז עבור מה אנחנו חיים פה?
"באשר לאירוע החטיפה והרצח, כמובן שיש לכך השלכות רבות מכיוונים רבים שמביאים לשינוי טבעי. ניסיתי לקחת את אותו אירוע משנה חיים ולצעוד עם האפשרויות שהקדוש ברוך הוא זרק אותי אליהן, והוא זרק אותי חזק מאוד; אבל אני שם. חיינו השתנו, הן משפחתית והן אישית. עזבתי את מקום העבודה שלי, שיניתי את היומיום שלי. העשייה הציבורית שאני עוסקת בה פותחת אפיקים רבים שקשה להגיע אליהם במצב רגיל, וזה מאפשר לי ללמוד עוד ועוד מהחיים, מהאתגרים שסביבי. אני משתדלת להיות תלמידה טובה, ואופטימית".
מעבריה החדים של הנפש
לקחתם את הקושי שבהתמודדות סביב אובדנו של גיל־עד, ורתמתם מולו את כוח החיים החזק מכל, את יום ההולדת, כדי להתמודד עם השכול ולהנציח אותו. זו בחירה מעניינת.
"אני חושבת שכל אופי ההנצחה שלנו הוא כזה. העשייה החינוכית והפרויקטים השונים הם סביב דברים אופטימיים. בחיי אנשים יש גם כך צרות כה רבות, מדוע שאעמיס עליהם עוד כאב? המשיכה לחיובי גם הולמת את אופיו של גיל־עד, שהיה ילד שמח, חייכן, אופטימי וחברותי. העיסוק בדברים מלאי חיים ממלא גם אותנו".
שילוב של עומק והומור בריא. גיל־עד שער ז"ל // צילום: אלבום משפחתי
זו שמחה שיש בה גם הכחשה מסוימת, או שמדובר בתנועה מתמדת בין חיים למוות?
"עניין ההכחשה הוא חשוב. פעמים רבות יש ניסיון להכחיש, לא להתעסק בשכול. אני חייבת לומר שאני משתדלת מאוד להסתכל למציאות בעיניים לצד כל הקושי, ולהתמודד. לצד כל העשייה הציבורית, כשאני מתבוננת החוצה, אני מקפידה גם להתבונן פנימה.
"יש כיום נטייה לעבור לסיסמאות - 'ממשבר לצמיחה', 'להמשיך קדימה', 'לבחור בחיים'. אני זוכרת שפנו אלי שלושה חודשים אחרי מה שקרה בבקשה לראיון שכותרתו היתה 'ממשבר לצמיחה'. אמרתי לעצמי - איזו צמיחה? אני עדיין במשבר, גם כמעט שבע שנים אחרי, זו עדיין התמודדות יומיומית, תהליך ועבודה בלתי פוסקת. צריך להתמודד עם הכאב, לדבר עליו, זה חשוב ביותר.
"מורכבים במיוחד הם מעברי הנפש שצריך לבצע בצורה כה חדה - זה מורכב. למשל, מיום הזיכרון ליום העצמאות. תמיד הייתי אדם מורכב, והיום אני רואה את החיים בצורה מורכבת אף יותר. אין מציאות חד־ממדית שאפשר להסתכל עליה בצורה של שחור ולבן".
תאריך שמחבר בין לבבות
את מספרת על המעברים החדים. בואי נעבור מהשכול אל החיים, ונדבר על המיזם להנצחת גיל־עד.
"המיזם נקרא 'התאום היהודי שלי'. מדובר למעשה באתר אינטרנט (mazeltov.world) בחמש שפות שנועד לחבר בין ישראל ליהדות התפוצות. האתר מזמין אנשים למצוא תאום יהודי ברחבי הגלובוס עם תאריך יום הולדת הזהה לשלהם, וליצור איתו קשר. אם נצליח להגיע למאות אלפי חיבורים כאלה זה יהיה מדהים - למאות אלפי יהודים יהיה קשר עם מישהו בחו"ל, ולהפך.
"זה יכול לשנות הלך מחשבה של אנשים רבים מאוד, שפתאום יבינו כמה חשוב החיבור בין ישראל לתפוצות, וזו אחת המטרות שלנו. המטרה היא לא לנסות לשכנע את כולם להגיע לארץ, או להיות שיפוטיים כלפי הריחוק שלהם מהארץ, אלא באמת לשמר את הקשר. המיזם יושק רשמית ב־3.1, י"ט בטבת, יום ההולדת של גיל־עד, אבל כבר עכשיו אפשר להיכנס ולהירשם אליו".
המיזם הנוכחי נבחר לאחר תחרות בין מיזמים אליה נחשפו 1.5 מיליון אנשים. מה צפי המשתתפים במיזם "התאום היהודי שלי"?
"אנחנו חולמים בגדול. החלום שלי הוא לראות מאות אלפי אנשים שותפים. בתור התחלה אסתפק בעשרות אלפים. צריך הרבה זמן כדי לבנות מיזם כזה, וכעת אנחנו עובדים קשה כדי להגיע למספרים האלה".
למה דווקא יום הולדת? מה בעינייך מיוחד כל כך בתאריך לידתו של אדם?
"יש משהו מאוד מחבר בתאריך לידה. כאנשים המחפשים משמעות, אנחנו מאמינים שאם נולדנו בזמן מסוים - יש לכך משמעות. כאשר אנחנו מוצאים מישהו שנולד בתאריך הלידה שלנו, אנחנו נוטים להתחבר אליו, לנסות להכירו ולפתוח בפניו את הלב. הצפי הוא למספר רב של קשרים, עמוקים ומעמיקים. אני סומכת על הנרשמים לאתר שייקחו את ההזדמנויות שנוצרות למקומות מדהימים. אנחנו טובים בזה כעם, כחברה; ועל כך, בין השאר, אנחנו נשענים בקונספט המיזם הנוכחי.
"הקשר התעצם לאחר הרצח". יהודים בניו יורק // צילום: אי.פי
"יש לנו מיזם נוסף שרץ זו השנה השביעית ביום ההולדת של גיל־עד, ונקרא 'מתוק בלב'. מדובר במיזם פשוט וקל שבו אנשים אופים משהו טעים ונותנים לאחר כדי לעשות לו מתוק בלב. אנשים עושים חיבורים נפלאים, וגם בזמן הסגר אני בטוחה שאנשים יידעו למי אפשר לעשות מתוק בלב: כל השנים חיפשנו את הרחוקים והלא מוכרים לנו, וייתכן שהשנה זו הזדמנות לתת חיבוק ולעשות מתוק בלב לשכנים ולקרובים. לא מזמן שמעתי על מישהי שבמסגרת המיזם בחרה לאפות לשכנה שנמצאת איתה בסכסוך, וכך גם הסתיים הסכסוך".
איך אתם מציינים בשנים האחרונות ימי הולדת לגיל־עד?
"מעבר למיזמים האלה, נהגנו בימים כתיקונם לערוך שבת פתוחה לשכבה שלו בטלמון. בשנה שעברה יזם אוריה נאור מתיאטרון הפלייבק, ה'בעטלרס', שלימד את גיל־עד בישיבת 'מקור חיים', ערב תיאטרון אימפרוביזציה. זה היה ערב מגבש ועוצמתי שבו עלו המון סיפורים משעשעים. גיל־עד אופיין בשילוב נדיר של רצינות ועומק לצד היכולת לצחוק על החיים. כתבתי עליו עוד רבות בספר שלי שיצא ב־2017, 'מה ילד יום', שגם תורגם לאחרונה לאנגלית ונקרא 'Expecting My Child'".
"הילד פשוט נעלם"
אתם פועלים בעוד דרכים כדי לחזק את הקשר בין מדינת ישראל לתפוצות?
"אני מאוד עסוקה בדבר הזה. השתדלנו לשמור על קשר ולהעצים אותו במהלך השנים שחלפו. נסעתי הרבה לקהילות בחו"ל ונפגשתי עם קבוצות בארץ, מתוך הבנה של חשיבות הקשר לשני הצדדים.
"יש לנו גם את יום האחדות של שלוש המשפחות שמצוין בארץ ובעולם סביב חודש סיון. אני שותפה גם בפרויקט 'מגילת הייעוד המשותף' לחיבור העם היהודי בישראל ובתפוצות סביב ייעוד משותף, וכן בקואליציית העמיות - קואליציה של יותר מ־200 ארגונים ומנהיגים ישראלים שעובדים יחד ולחוד כדי לחבר את החברה הישראלית אל היהודים שמחוץ לישראל. אז כן, בהחלט אפשר לומר שחשיבות הקשר עם התפוצות התעצמה אצלי בעקבות החטיפה והרצח".
במהלך ימי החיפושים אחר הנערים היה אירוע מכונן שהביא לחיזוק הקשר שלך עם התפוצות.
"בימי החיפושים חוויתי משהו כל כך חזק, ורציתי להמשיך ולהעביר אותו הלאה גם ממקומות טובים,
ולא רק ממחוזות הכאב. באותם ימים ישבו אצלנו בבית לא מעט אנשים ופתאום, יום חמישי בערב, דפיקה בדלת. זה היה אזרח אמריקני שסיפר לי שהוא הגיע אלינו במיוחד מארה"ב רק כדי להביע הזדהות ולחזק אותנו.
"זה יהודי שטס 12 שעות רק כדי לבוא ולהגיד לי שהוא איתי, ולמחרת הוא חזר בטיסה של עוד 12 שעות. זה הימם אותי. הייתי בשוק. אמנם הבנתי שאנשים תמכו בנו במהלך ימי החיפושים, אבל זה בהחלט היה אירוע יוצא דופן שלא יכולתי להתעלם ממנו".
גם הוא בעצמו הופתע.
"הוא לא הבין למה אני מתפלאת כל כך מעצם הגעתו, שזה גם היה מדהים. בשבילו, ההגעה אלינו והתמיכה בנו היתה טריוויאלית. אחרי האירוע הזה הבנתי שאנחנו לא מספיק מבינים כמה יהודי התפוצות איתנו, כמה הם אוהבים אותנו. גם כשהוזמנתי לדבר באיפא"ק לפני כמה שנים ראיתי 16 אלף יהודים שעומדים ומריעים למדינת ישראל ולראש הממשלה. אמרתי אז שהלוואי שהייתי יכולה להביא בשקיות את האהבה שהרגשתי שם ליהודים פה בארץ, שיתחזקו מזה. ואת הדבר הזה אני רוצה לעורר, את הגחלת הזאת שלצערי בשנים האחרונות לא מספיק בוערת".
את מדברת הרבה על חשיבות הקשר בין יהדות התפוצות לעם ישראל. מה רואות עינייך כשאת מסתכלת פנימה אל תוך העם, אל תוך השסעים החברתיים, הפילוג, השנאה? ומה לדעתך נדרש לעשות כדי לאחד את העם מבפנים?
"אנחנו נמצאים בתקופה מאוד לא פשוטה, ואני חושבת שכל אחד צריך לקבל אחריות על עצמו. ברמת האזרח הבודד, יש המון דאגה ואכפתיות, יוזמות בצל הקורונה ודאגה לזולת. אני שומעת הרבה על עזרה למבודדים ולחולים, ונתינה אינסופית שמחממת את הלב. עם זאת, יש תחושה ברחוב של חוסר סבלנות המלמד על תסכול והתמודדות יומיומית עם חזיתות רבות של פרנסה ובריאות, למשל.
"אני שומעת על עזרה רבה למבודדים ולחולים". סגר בירושלים // צילום: אורן בן חקון
"לצערי, קיים פער בין האזרחים לנבחרי הציבור, הנדרשים להבין שהעם מואס בסגנון ובשיח הבוטה. אנחנו לפני מערכת בחירות נוספת, וכולי תקווה שהיא תתנהל באופן אחראי יותר ובמתן דגש על מה ניתן לעשות ולא על שלילת היריב. אנחנו צריכים לשמור על אופטימיות ותקווה ולהחזיר את האמון בעצמנו. להסתכל על הדברים החיוביים שמתרחשים, לדוגמה - מבצע החיסונים שמתנהל על הצד הטוב ביותר, התפקוד של הצוותים הרפואיים ודברים טובים נוספים".
הסכמי השלום שנחתמו, למשל.
"זה מדהים בעיניי. אני חושבת שאנחנו לא מספיק מתרגשים מכך. זה חזון אחרית הימים בעיניי, אור גדול, אופטימיות. זה קצת עובר ליד האוזן בתוך הקורונה והמשברים הפוליטיים. היינו צריכים לצאת לרחובות ולהריע על כך. מי בכלל היה מאמין שהמדינות הללו ידברו ויתקשרו איתנו, ונוכל לטוס לשם - זה בלתי נתפס. אנחנו לא מספיק מבינים את הטוב שזה טומן בחובו. האירוע הזה היה צריך לקבל תהודה תקשורתית וחברתית חזקה הרבה יותר".
בתחילת השיחה סיפרת שהזיכרון הראשון שלך מגיל־עד הוא הלידה הקשה, שלאחריה הנחת אותו על בטנך. מה הזיכרון האחרון שלך ממנו?
"וואו, זו הנקודה שהכי קשה לי. אחד הדברים שחסר לי מגיל־עד זה הזיכרון האחרון ממנו. לא נפרדתי ממנו, ואני עדיין לא יודעת אם התגברתי על זה. אני פשוט לא זוכרת את הפגישה האחרונה שלי איתו. אין לי זיכרון של שיחת טלפון או פגישה אחרונה. הילד פשוט נעלם לי, וזה הדבר הכי קשה שאני מתמודדת איתו. אבל דווקא מהשיחה הזו מה שהייתי רוצה שיזכרו זה את המיזם שלנו, את כוח החיים שמניע אותנו".
עוד מישראל היום
