תהפוכות האביב הערבי, שהביאו עימן ואקום שלטוני וכאוס חברתי ברוב מדינות ערב, לא היו מנת חלקם של הפלשתינים. באופן די אבסורדי, אלה הצליחו לחמוק מהשפעות האביב הערבי בשל הצמידות הגיאוגרפית, הכלכלית והחברתית שכמעט בלתי ניתנת להפרדה של הגדה המערבית ושל רצועת עזה מישראל.
עם זאת, העשור האחרון לא היטיב עם הפלשתינים. אמנם הגדה המערבית נהנית משקט יחסי ברמה הביטחונית ומצבו הכלכלי של האזרח הפלשתיני הממוצע השתפר לאין שיעור, אך הפיצול מרצועת עזה והסכסוך הפנימי בין פת"ח לחמאס - שתפס את השלטון ברצועה בשנת 2007 תוך לינץ' אכזרי, השפלה וגירוש של פקידי הרשות הפלשתינית ופעילי פת"ח ומשפחותיהם - רק התעצמו. רצועת עזה, הנתונה תחת מצור ישראלי ומצרי, סובלת ממשבר הומניטרי חמור כאשר ברקע המתח המתמיד מול ישראל. לכל אלה יש להוסיף את מגפת הקורונה שהבליטה בגדה המערבית וברצועת עזה את המחסור הקשה בציוד עזר רפואי ובמנות חיסון לסיוע בבלימת המגפה.
מאז שנת 2007 מתנהלים הפלשתינים עם שתי ישויות מדיניות שונות השולטות על שטחים גיאוגרפיים - הרשות הפלשתינית בגדה המערבית, וממשל חמאס ברצועת עזה. חרף הזעזועים האזוריים והשינויים הגיאופוליטיים שחווה המזרח התיכון, הצליחו יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן וחברי ההנהגה הפלשתינית לייצר יציבות אסטרטגית שתסייע בשימור שלטונם בגדה.
באופן פרדוקסלי, גם חמאס פעל בדרך דומה. אולם בעוד אבו מאזן הקפיד עד לשנה האחרונה לקיים קשר הדוק עם ישראל, בעיקר בתחום המודיעיני-ביטחוני וברמה הכלכלית, חמאס דאג כל העת לשמר את החיכוך המתמיד מול ישראל באמצעות הסלמה בלתי פוסקת של פעילותו הצבאית ואף קשירת קשר עם גורמים אסלאמיים קיצוניים שפעלו בחצי האי סיני. בשל יחסים אלה זעמו המצרים על חמאס והידקו את הסגר על מסוף הגבול ברפיח בין עזה למצרים.
כניסתו של ממשל טראמפ לבית הלבן והסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו; הברית האסטרטגית הנרקמת בין ישראל סעודיה וציר מדינות ערב הסוניות המתונות לנוכח איום הגרעין האיראני; וכן החשש ממדיניות ממשל הנשיא הנבחר בארה"ב ג'ו ביידן - רק תרמו עוד יותר לדחיקתה של הסוגיה הפלשתינית מסדר היום האזורי והבינלאומי.
העובדה כי יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן אינו מטפח לעצמו יורש שיסומן כמחליפו בבוא העת נמצאת בעוכריה של המערכת הפוליטית הפלשתינית. אבו מאזן אינו מעודד הנהגה חדשה וצעירה שתחשוב באופן פרגמטי, אלא דבק בקו מדיני דוגמטי המאפיין את קו החשיבה של בכירי אש"ף ופת"ח ששבו עם ערפאת מהגלות בתוניס לאחר חתימת הסכמי אוסלו ב-1994.
שלטונו של אבו מאזן, כמו קודמו יאסר ערפאת, מתאפיין בהזדמנויות מדיניות שהוחמצו, ואסטרטגיה זאת הביאה להתאבנותה של ההנהגה הפלשתינית, שגם כך לוקה בשחיתות נרחבת ופגיעה סיסטמטית בזכויות אדם. באופן אירוני, העשור האחרון היה הטוב ביותר בהיסטוריה של הגדה המערבית, שידעה שגשוג ויציבות מתמשכים. מנגד, היה זה העשור הגרוע ביותר בתולדות החברה הפלשתינית שהיא כיום מפוצלת, מסוכסכת ונקרעת בין זהותה הלאומית לבין ההישרדות היומיומית והרצון לתקווה לאופק ולעתיד טוב יותר - עתיד של עצמאות, צמיחה והגשמה לאומית.