בצפייה מרפרפת, "מרפסת" נראה כמו תיעוד של סגר הקורונה: צעיר יושב במרפסת ביתו בתל אביב, משקיף על הרחוב, כלוא בתוך כלוב צר שממנו הוא מציץ אל הרחוב. המאפרה מתמלאת בדלי סיגריות, כוסות הקפה השחור מתרוקנות. אבל הסרט - שמוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים (זמין לצפייה באתר החל מ־12 בדצמבר) וצולם בכלל לפני שנתיים - מתאר סגר מסוג אחר: גיבור הסרט והיוצר שלו, אלעד דוידוביץ' שיקוביץ', מתמודד עם פוסט־טראומה ממלחמת לבנון השנייה. בסרט הוא מתעד את עצמו כנוכח־נפקד במציאות, צופה מהמרפסת כרואה ואינו נראה.
המקרה שלו קל, הוא מודיע, ויש מקרים קשים ממנו - גם של נסיבות הטראומה, גם של אופי החיים אחריה. ודווקא משום כך, הסרט עוכר שלווה. הסרט כולו מצולם מאותה מרפסת צרה. עולמו הפנימי המיוסר נפרש אט־אט באמצעות הקלטות של שיחות טלפון הנשמעות ברקע: שיחות עם הוריו, שמתחננים לראותו, האמא שמתגעגעת ל"אלעד הישן", חבר ליחידה שמנסה לשכנע אותו להגיע לאזכרה של חבר שנהרג או לחלופין למסיבת יום העצמאות עם החבר'ה מהצבא, שיחה עם החברה שזה עתה נפרדה ממנו, ומבקשת ממנו לקחת את הארגז שנותר בדירתה.
רק בשיחה עם ער"ן, לקראת סוף הסרט, נחשפת האדמה המבוקעת שעליה הוא עומד: השירות הצבאי שלו לא הסתיים מעולם. הוא מבקש עזרה מהמתנדב שמעבר לקו ובמילים בודדות מגלה את עומק הכאב: "המחשבה שיכולתי אולי לעשות משהו אחרת... הייתי צריך לעמוד שם במקומו".
דוידוביץ' שיקוביץ' (36), כיום עורך סרטים עצמאי ומתגורר בתל אביב, שירת בחיל השריון. מאירועי הלחימה שהתרחשו בסביבתו בשירות הסדיר, מול מחבלים בג'נין ובעזה, יצא שלם בגוף ובנפש. אלא ששנה לאחר השחרור, בשירות המילואים הראשון שלו, פרצה מלחמת לבנון השנייה.
"כאוס, פקודות לא הגיוניות, ברדק", הוא מתאר, "לשלוח אותנו לעומק השטח לחלץ נשק ישראלי שנשכח, לשמוע על מג"ד שמסרב פקודה באמצע הלחימה, אין ציוד, טנקים נשלחים להילחם בטור ולא בפריסה".
אירוע ראשון בשטחי הכינוס מטלטל את נפשו: פצצת זרחן נפלטת בטעות לעבר כוחותינו וגורמת לנפגעים. "אתה מתעורר מתוך שינה לצעקות עזות. רועי, חבר טוב, נכווה בפנים מהפצצה, צלקות לכל החיים. גדלתי בגבעת עדה, על אתוס של שירות קרבי ותרומה למדינה. הייתי נאיבי. בשום שלב לא שאלתי שאלות על המלחמה".
תחושה של אויב בלתי נראה. הסדרה "שעת נעילה" // צילום: מתוך כאן 11
יום לפני הפסקת האש שסיימה את המלחמה ההיא, אלעד וחבריו נשלחים לחלץ חיילי צה"ל שנפגעו מצפון למטולה. "הוסבנו להיות טנק אמבולנס. צור זרחי, שעשה איתי את כל המסלול הצבאי, נהרג בתל נאחס. היינו בדרך אליו כשהטנק נתקע בתעלת נ"ט של צה"ל, מחסום בלתי עביר לטנקים. עוד לפני כן התקבלה החלטה לכבות את הדיאמטר (גלאי קרינת לייזר המותקן בטנקים; א"ע) משום שהוא לא הפסיק לצפצף. היו הרבה טנקים בסביבה ולא ידענו אם הצפצופים הם בגלל כוחות שלנו או שלהם. בנוסף, כשיצאנו לנסיעה הוצאנו את כל הפגזים כדי שיהיה יותר מקום לנפגעים. נשארנו עם שישה פגזים במקום חמישים".
הצוות יצא לבדוק איך מחלצים את הטנק מהתעלה. אלעד, כנהג, נשאר במקומו לפי ההוראות, לבד. "בחוץ בלאגן וטירוף. הטנק תקוע. יש צפצופים בקשר. חיזבאללה מטווחים אותנו. חוויתי פחד מוות במלוא העוצמה. זה הסיפור שלי. לא מוראות שדה קרב, לא איברים קטועים. רק בחור בן 22, עם עיניים של ילד, שהולך לחלץ חבר שלו, שנהרג, והטנק שלו נתקע, והוא בטוח שהוא הולך למות".
"למה אני חי, והוא לא?"
את האשמה התחיל להרגיש חודשיים אחרי המלחמה, בטיול בהודו. "אשמה כלפי המשפחה של צור זרחי, שנהרג. כלפי המשפחה של רועי, שנפצע בפניו מפצצת הזרחן ונשאר בבית החולים לתקופה ממושכת. אשמה שהחיים שלי ממשיכים כרגיל ושלהם לא. היו לי שאלות על המוות. פחדתי ממנו. בהמשך אימצתי גישה אדישה: שומר על קונטרול, לא להיות שמח מדי ולא להיות עצוב מדי. במילים אחרות, לא להרגיש חי מדי.
"פיזית יצאתי בריא ושלם מהשירות הצבאי אבל אני חי עם קושי לישון בלילה, עייפות מצטברת, תחושה שמשהו בי נשאר שם בטנק התקוע. לא פניתי לקבל הכרה ממשרד הביטחון. בשביל מה אני צריך את זה? ועדה כדי שיאמינו לי? אני יודע שאני פוסט־טראומטי. זה חלק מהזהות שלי.
"לא תכננתי לעשות סרט על פוסט־טראומה. הגעתי לדירה אחרי פרידה. לא הצלחתי להתמיד במערכות יחסים בגלל השק שאני סוחב איתי. לפעמים הקושי היה יוצא כלפי בת הזוג בצורה לא נעימה. 'מרפסת' התחיל כסרט התבוננות בחיים שלי, לשאול למה אני לא מצליח לפתח זוגיות, והפך לכלי טיפולי בשבילי, כלי לפענוח עצמי".
ייתכן שחווית דיכאון קליני בלי קשר לשירות הצבאי שלך?
"התרגילים והסרטים שעשיתי כסטודנט היו סביב השירות הצבאי. גם הסרט הראשון שלי עוסק בשירות הצבאי. עברתי טיפול שבמסגרתו הבנתי את עומק התהום שיש בי כתוצאה מהמלחמה. נכון, לא הייתי בטוח שאני יכול להכניס את עצמי כגיבור לסרט שעוסק בתוצאות הנפשיות של המלחמה. הרי יש מקרים קשים ממני. אבל אין רף כניסה לפוסט־טראומה. יש הרבה מאוד גברים ישראלים שהחיים שלהם תקועים בגלל החוויות הצבאיות שעברו. השאלה למה אני חי והוא לא, לא מאפשרת להתקדם. אני יליד 84'. לכל אחד מהחבר'ה שלי יש שריטה".
את הפנים של הגיבור לא רואים עד סוף הסרט, "חלק שנאמן להגדרה של פוסט־טראומה כפציעה שקופה", והתיחום בלוח השנה הוא לשבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יממת זיכרון־עצמאות - "השבוע הכי קשה בשנה. אני לא יכול ללכת לטקסי זיכרון, לא יכול לשמוע את הפיצוצים של הזיקוקין.
"היה חשוב לי שיבינו פוסט־טראומה בגוף ראשון", הוא מספר על הבחירה לצלם סרט איטי, קלאוסטרופובי, מינורי באופן קיצוני, שבו הפריימים סטטיים ודומים לצילום סטילס. השעון זז, השמיים מתחלפים, והגיבור תקוע באותה קופסה, פסיבי לחלוטין - בדומה למה שעבר אלעד בטנק ההוא, התקוע בתעלת נ"ט, בדרך לחלץ חבר הרוג, כשסביבו שורקים פגזים. אלא ששם, בלבנון, כיכב הפחד למות, ובסרט "מרפסת" מככב הפחד לחיות.
הגיבור שלך נעוץ בין כוס קפה לסיגריה בתוך מרפסת קטנטנה, ופתאום כשהסרט יוצא לאור - זו חוויית החיים של מרבית אזרחי העולם, בין סגר לסגר, בשל מגיפת הקורונה.
"הקורונה מאפשרת לכולם להבין מה עובר על הלומי קרב ביומיום. פתאום כולם מבינים את הבדידות והלבד, כשהמרחב הפיזי חונק וסוגר עליך".
את הדירה בכרם התימנים, שבה צילם את הסרט, החליף בדירת קרקע שקטה בשכונת שפירא. החברה שנפרדה ממנו בסרט כבר לא בתמונה, וטוויסט מפתיע נכנס אל חייו: לפני כמה חודשים החל בזוגיות חדשה. לפני שבועיים צפתה בת הזוג בסרט, וגילתה שאחד הבניינים המצולמים הוא הדירה שבה התגוררה בתקופה שבה צולם הסרט. "טסתי לפתוח את חומרי הגלם וגיליתי שצילמתי אותה מהמרפסת, התעכבתי עליה עם המצלמה, בלי לדעת מי היא".
חינוך לגבריות
השיח הציבורי כלפי הלומי קרב התעורר לאחרונה - בזכות סדרות כמו "שעת נעילה", בעקבות חשיפה אישית של נפגעים בנפש ממלחמות ישראל, ולאחר ועדה בכנסת שעסקה בנושא. "ראיתי את 'שעת נעילה' ולא נרדמתי בלילה", אומר דוידוביץ' שיקוביץ'. "זה מעביר משהו מאוד מוחשי, גם את התחושה שהיתה לי, שאתה נלחם באויב שאתה לא רואה. אני מרגיש שהיום רואים את זה יותר, מדברים על זה יותר. הטיפול בסדרת דרמה יהיה בדרך כלל דרך חייל ש'מאבד את זה' לגמרי, אבל חשוב לזכור שיש מנעד רחב של פגיעות נפש כתוצאה מהשירות הצבאי.
"ההתעסקות בפוסט־טראומה כחברה מעידה עלינו טובות. אם אנחנו יכולים לעבד את הטראומה באופן ציבורי, פתוח, בלי חשש, ולדבר עליה בזמן עבר, זה סימן טוב. בילדות היה לנו הלום קרב בשכונה וכולם הצביעו עליו, ידעו שהוא לא בסדר. מחנכים אותנו להיות 'גברים', להיות חזקים, אין יותר מדי ברירות. העיסוק בטראומות האלה, שלא רואים, הוא ההבנה שיש ברירה".
כשיהיה לך ילד, תשלח אותו לצבא?
"אני מקווה שתהיה לי בת".
