בקווים המטושטשים של לפני הקורונה, צפיתי בהצגה נפלאה שהפיקו סטודנטיות לתיאטרון במכללה דתית. אף אחת מהשחקניות על הבמה לא היתה בכיסוי ראש. התפלאתי, כי גיל הסטודנטיות היה 20-25, ומדובר במגזר. בדרך לחניה ראיתי חלק מהן במטפחות; הן הוסרו לכבוד ההצגה, שנערכה בפני קהל נשי, וחזרו אל הראש בשוך מחיאות הכף (אנחנו בכלל זוכרים היום איך מוחאים כפיים?).
צעירה דקה נשענה על שער הכניסה למכללה וצחקה עם החברות. על ראשה בד מלופף שהבהב "אני נשואה". נראה היה שאור האהבה והמיקום החברתי הנלווה לו מזריחים אותה. צעירה מכוסת ראש אחרת נשאה עמודי תאורה אל המחסן. היא נראתה עייפה ועצובה. האם זה קשור לסטטוס שלה? בנות 20 נשואות הופכות אותי לציפור חטטנית ומהפכות בי מחשבות. קצת קנאה ממני אליה. קצת גל של אהבה. קצת חמלה כלפי אמילי ההיא, שאם לא היתה מתחתנת בת 20, לא היתה מתחתנת בכלל, אבל בנישואיה לא היתה מאושרת.
אישה דתייה מחליפה עור תוך יום אחד עם חתונתה. השם מתחלף כי בדרך כלל תישא את שם בעלה; המראה מתחלף כי השיער מוחבא; אורחות חייה מתחלפים כי לראשונה תהיה במגע עם בן המין השני. על חילוניות קשה לראות ממרחקים אם הן חיות בזוגיות או לא. בתור בסופר עומדת לידי עלמה, כמעט נערה, עם האות הזה, מבד, כיתוב על המצח שהיא נשואה. בא לי לשאול אותה אם טוב לה.
* * *
האם טוב לי? כן. האם אהובי יטרוק את הדלת, שלא על מנת לשוב, כשיראה שהקדשתי לו טור בעיתון? כן. כשהוא לא נמצא לידי, אני מעבירה את טבעת הנישואים מיד ליד כדי לזכור שהוא. ואני מתפלאת כשבין השיניים נשפך לי "נישואים שניים", כי בהרבה מובנים אלו נישואיי הראשונים, או זוגיות ראשונה. כדי לא לגרום לשייקה לדחוף אותי לעבר הזוגיות הבאה, חס וחלילה, לא אכתוב עליו. אלא רק על הדבר הזה, שניים. מה למדתי על זוגיות רק אחרי גיל 40.
"עיקר הגלות שישראל לא ידעו חסרונם", כתב הבעל שם טוב. הבעיה הכואבת היא כשאתה לא יודע שיש בעיה. כך חייתי. לא יודעת מה אני מפסידה. חושבת שככה זה. איש יקר מאוד, שהבאתי איתו ארבע נשמות לעולם, אבל הנשמות שלנו לא נועדו. ולא ידעתי חסרוני. עד גיל 40 בכלל לא ידעתי חסרוני.
* * *
לחיות בזוג זו בועה סביב שניים. הם בפנים - והעולם מהעבר האחר. מדברים או צועקים שם בחוץ? הזוג רואה רק שפתיים נעות. זה לא חודר את הבועה. כשטוב בתוך בועה כזאת, רוצים להיות בתוכה כמה שיותר. שניים בבלון, בלי עוד עולם, מחזירים את האוויר של האחר. בחופשה. בהליכת ערב. בשיחה שלוקחת את כל שנת הצהריים של שבת.
לחיות בזוג היא היכולת להחליף כיסא אל נקודת המבט של השני/יה. להרגיש את הצער של האחר, ההפתעה, השמחה, הכעס - (כמעט) כאילו קרה לך עצמך. כשאני בוכה בטלפון, כי מהסדק ברצפה אני רואה להבות, והוא אומר לי רק "אוי", אוי של הלב, לפני ששאל מה קרה, והוא פשוט איתי באיזה אי צדק, או תסכול, או עצב, נאנח באנחה של מי שנפגש כרגע בעצמו באי צדק, תסכול או עצב, לא ממהר אל הפתרונות המעשיים, אלא מפנה אלי את הוורידים שלו - אני מרגישה איך המקרר שאני סוחבת על הגב נהיה קל יותר.
כשהלב משתנה בנפח שלו מול אדם מסוים, זו אהבה. מרגישים את זה פיזית. כמו הלב האדום המתרחב של האימוג'י. כל השאר - קשר. יש אנשים שאני קשורה אליהם - בגלל שייכות, משקל העבר, חוויה משותפת - ויש אנשים שאני אוהבת, והלב שלי משנה את הקיבולת שלו לעומתם.
החיבור בין שניים הוא מתורת ההנדסה והחשמל. אני רוצה להכניס אותו אל העבר שלי, כצופה, כרחפן עם עדשה טובה מעל הרחובות שבהם עברתי, אפילו לבית ההוא עם המזרנים על הרצפה.
(מעניין ש"הרגל של אשתי כואבת לנו" של רב אריה לוין מופיע חזק סביב ילודה: גברים שאומרים "אנחנו בהיריון", "ילדנו בן". לעומת הכישלונות, שמונחים עדיין לפתח האישה: "אשתי עברה הפלה", "אשתי עברה לידה שקטה").
להיות בזוג זה גם לחיות בתודעה של רוכסן. שניים שהם אחד. לאפשר מרחב מחיה וחמצן, כשצד אחד של הריצ'רץ' מתרחק מהצד השני. "גם צמח לא יכול להיות עם השורשים של עוד צמח אחר" (ימימה אביטל). בני זוג יכולים לגור בשני בתים, לנהל עולמות שונים, להתפצל, אבל הם לא קווים מקבילים אלא משולש. הקווים שלהם יוצאים מאותה נקודה, נפגשו פעם, אולי לפני שנולדו. ויש את החלק שאיתו סוגרים את הרוכסן, שתמיד אפשר למשוך למעלה ולסגור בועה של שק שינה רכוס.
* * *
כמה מפוטרי קורונה שואלים עכשיו מה טעם במה שהשקיעו. כמה שנתן בעבודה את הנשמה, עבד על מצגות עד שעות מאוחרות, מצא פתרונות יש מאין, חסך כסף לבוסים, ענה לטלפונים על חשבון זמן־ילדים - בסוף לא העריכו. כשעשו קיצוצים, שלחו אותו הביתה עם חיוך מנומס וסוליית נעל בישבן.
אני זוכרת תחושה דומה מגוש קטיף. פתאום אין שכר לפעולתך. החלוצים הלוחמים איבדו מבניהם ומבנותיהם בשביל המולדת, חיו עשורים תחת טרור דמים - עבור מה בעצם? אני זוכרת את הכאב ההוא. אם לפחות היו הקורבנות והשנים הקשות לטובת הנצח. זה נגמר בדחפורים. האם היה שווה?
לא מעט גרושים וגרושות מרגישים ככה. ביום אחד הכל נגמר. מה שהשקעת ונתת בזוגיות, אין לו ערך. אז תדעו שיש ערך לכל מילה ומחווה. כי אתם נבניתם מהזוגיות, כבני אדם. לאדם בזוגיות יש עוד נקודת מבט. אדם בתוך שניים הוא יותר משוכלל.
* * *
לדוגמניות יש פרצוף עצוב. לרקדניות בקליפים יש פרצוף עצוב. כשאני רואה את הרזה והמאופרת שהפנים שלה עצובות, אני חושבת: לא אוהבים אותה. זה מתחת לעור. היפות האלה, לא אוהבים אותן. הן רוקדות יפה, ולבושות מהמם, אבל אם מישהו היה דואג לה, באמת דואג, היא היתה מחייכת. בסוף, האישה הכי יפה היא זו שהאור שמונח על הפנים שלה הוא אור של אהבה.
יש לי יותר מדי דוגמאות לנשים "חזקות" שנמצאות לבד, כי ב־2020, כמו בתרפפ"ו, הגבר רוצה אישה קטנה. דע, גבר יקר, שאם יש לך אישה חזקה - זה מעיד טובות על הגבריות שלך, גבריות בטוחה, שדבר לא מאיים עליה. יש לי חברה מצליחנית ורווקה, וחברה מצליחנית שהיא בנתק רגשי מבעלה, ואני יודעת (אל תשאלו מאיפה כי הוא לא מרשה לי לכתוב עליו) שאפשר להיות "אישה חזקה" בלי שהגבר יפחד מזה, כשהוא לא מחסום ולא משקולת אלא מסלול המראה. כי הוא גבר אמיתי.