אם יש לי מחסור בחומרים לטור, מן השמיים שולחים לי סיפורים. רק למה תמיד דרמות שכוללות שריטות. למה שזה לא יהיה לזכות בלוטו, למשל. שבוע אחרי, הרגליים מלאות סגולים וכחולים. הגוף עוד תפוס כולו. פחד מכווץ את הגוף. אני במקום יציב, יבש ומואר, אבל השרירים זוכרים.
יונית היא דודה שלי במעמד אחות. 11 שנים בלבד מפרידות בינינו. אני אוהבת אותה מאוד. יצאנו יחד לטיול במדבר יהודה, היא עם בנה, דן, משוחרר טרי בן 21, ואני עם שלושה מילדיי (נרי בן 13, עיני בת 9 וחצי, סיני בן 7 וחצי). ההליכה מנופי פרת לעין מבוע היא אחד המסלולים היפים בארץ. אחרי חורף ברוך גשמים, נחלי המדבר קוצפים מים. נחל פרת (ואדי קלט בערבית), על נביעותיו ויובליו, הוא נווה מדבר מדהים. ארץ ישראל בכחול־לבן־ירוק־וחום. קניון מדברי, בריכות עמוקות וצלולות, סלעי גיר לבנים, צמחייה סבוכה.
יש דברים שלא עושים. לא יוצאים לטיול בנחל מפותל בשעות אחר הצהריים. לא מסתפקים בשמועה על אורך המסלול (נאמר לנו שהוא אמור לקחת שעה, בפועל נכנסנו למסלול שאורכו שלוש שעות וחצי), אלא בודקים במפה, באפליקציית ניווטי השטח "עמוד ענן", בקרב טיילנים שעשו את המסלול. יוצאים עם יותר ידע.
צעדנו במורד אל הירוק. מזג האוויר היה נוח. היו לנו מספיק מים. הדבר היחיד שהטריד אותי הוא הקעקוע החדש והמרהיב על השוק של דן: אני מחנכת את ילדיי לתורה ומצוות. יונית וילדיה אינם דתיים. יש איסור תורה חד־משמעי נגד קעקועים. ילדיי סקרניים. החמאתי לבן דודתי על הקעקוע, אכן מוצלח ומרשים, אבל הקול שלי ניסה לבנות בינינו גם חומה, לאותת לילדים שלי שאצלנו לא.
כשהגענו לערוץ, הילדים רצו להיכנס למים הצלולים, וביקשנו מהם להתאפק: לפנינו דרך, והשמש תשקע בעוד כמה שעות. ריבוע מטריד קפץ בראש כמו התראה מפריעה במחשב: איך ייתכן שהמסלול אורך שעה, הרי עברה חצי שעה, רק כעת סיימנו לרדת אל הנחל, ולפי התחושה, המכונית שהשארנו בקצה השני רחוקה מאוד. סגרתי את הריבוע ודרבנתי את הילדים להמשיך להתקדם.
הלכנו בקצב מהיר, נהנים מהנוף. מדי פעם חצינו את מימיו הקרים של הערוץ. דן שאל על סבא שמעון, הסב המשותף שלנו, שנפטר כשהייתי בת 19, שנה לפני שדן נולד. סיפרתי לו על הסבא שלא הכיר: החיבה של סבא לגאדג'טים, המכנסיים הקצרים הנצחיים, עד כמה היה מסודר, איך נראה הבית הישן שלהם.
***
הנחל נמשך ונמתח. החשנו את הצעידה, השמש עמדה לשקוע בעוד כשעה, והדרך עודנה נפקחת לאורך. עיני עיקמה את הרגל ומעדה לתוך שיח קוצני. היא קמה ממנו כקיפוד, כשמארבעת גפיה מזדקרים קוצים עקשניים. עצרנו כדי להוציא לה את הקוצים, לשטוף אותה במי הנחל. עיכוב.
ההליכה היתה קשה, לא מסלול משפחתי. נתלינו על יתדות בין שמיים וארץ, השארנו פיסות עור על סלעים שעליהם משכנו את עצמנו. אנשים חלפו מולנו בכיוון ההפוך, רטובים ומאושרים. הם אמרו שעין מבוע רחוקה מאיתנו כ־50 דקות. סימון המסלול התחלף משום מה מירוק־לבן לכחול־לבן. הצצנו בגוגל מפות. היה נראה שאנחנו בגדול בכיוון הנכון, שאם נמשיך ללכת בתוואי הנחל, נגיע לעין מבוע.
הבאות שפגשנו היו שתי נשים חרדיות שתעו בדרך. דן הסביר להן היכן העלייה לכפר אדומים. כבוגרת מגמת לימודי ארץ ישראל באולפנה ומסעות בני עקיבא מנעוריי, ניפחתי מולן בלון התנשאות מופגן: איך הן יוצאות למסלול בנעלי שבת, בלי להכיר את הדרך. שעה אחר כך גם אני הלכתי לאיבוד.
זה מה שקרה. הלכתי לאיבוד. כמו כיפה אדומה. כמו עמי ותמי. את השמש אי אפשר לעצור. היא נעלמה כמו אד, הלכה להעיר את האנשים בקצה האחר של העולם לשחר של יום חדש. המסלול לא נגמר. הילדים היו מותשים, רעבים. לא יכולנו לעצור לאכול או לנוח לרגע, כי ניהלנו תחרות מול השמש. בין שקיעה לחשיכה ראינו חתולי בר מזנקים בין עברי הנחל. קיווינו שניגע במים של עין מבוע לפני החושך המוחלט. אלא שבצעידה הנחושה שלנו, בדמדומי חשיכה, פספסנו פנייה קריטית. כבר קשה היה לראות את סימני המסלול.
הקליטה בסלולריים באה והלכה. מדי פעם שמענו צפצופי הודעות מחמישה סלולריים בו בזמן: אות שהקליטה חזרה, והווטסאפ מתמלא הודעות, אבל לא עצרנו לפתוח. המשכנו ישר בתוך הנחל, מבקשים להגיע כבר לקצה, אל האוטו. הגדות הלכו ונעשו מדרוניות. דימר שמימי העמיק את החושך. סוף חודש אב, לילה בלי לבנה. לא אורות יישובים רחוקים, לא קליפת ירח. לא ידענו שהחמצנו פנייה. הלכנו לכיוון הנכון, אבל המסלול הנכון היה מעלינו, בשביל כורכר נוח, שאת הצומת אליו פספסנו.
ההליכה הלכה ונעשתה לא הגיונית. נקלענו למים בגובה קרסוליים, ברכיים, מותניים, בתוך סבך צפוף של קנים וקוצים, על בולדרים חלקלקים, בחושך מוחלט, כשכל רגע ילד אחר נופל וחוטף מכה. הסוללה בניידים היתה נמוכה והשתמשנו רק בפנס אחד בכל פעם. כבר לא היתה קליטה.
"אנחנו במשימה של 'הישרדות'!" הצהלתי את הקול אל הילדים וזרקתי שמות שאני מכירה: אנחנו בני ברוכים! ליטל סמדג'ה! קוז'יקרו! סמיון! איזה כיף! הלב שלי היה בתחתונים. שיוועתי שיגיע מבוגר שיגיד לי מה לעשות. מה עושים במצב כזה. אבל לא היה מבוגר. אני ויונית היינו המבוגרים. וזה היה נורא.
***
אנחנו במדבר. רחוק ממקום יישוב. חיות מדבר אינן חיות של פינת ליטוף, במיוחד צפע עין גדי והאפעה המסוכנים, שיוצאים לאחר רדת החשיכה. גם שאר החיות שנפוצות שם אינן חיות מחמד. הפנס האיר מדי פעם על סרטן ענקי שנע לידנו. הנה מר קראב מ"בובספוג", עלצתי. הפחד השקה את השרירים שלי בחומצה מאכלת. הבנתי על הגוף מהי "דריכות". הייתי דרוכה כמו גומייה. והיה לי קשה ללכת.
ניסינו לצאת מהמים, אבל גדות הנחל היו תלולות כמצוק. דן פילס את הדרך בסבך. הילדים התנהגו למופת. הם הריחו מצוקה אמיתית, ושעטו קדימה, שרוטים, פצועים מענפים, חבולים ממכות יבשות, בלי בכי, בלי מילה. נזכרתי בשלג 2013. שלוש יממות של אימה מול איתני הטבע, עם תינוקות, בקרוואן, בלי חשמל, בלי קליטה. אפסות האדם מול כוחות הבריאה. עכשיו זה אני והנחל. ואני אחראית לילדים, לעזאזל. איך יוצאים מכאן.
לאורך המסלול דן תפקד בגופו עבורנו כסלע אנושי, חֶבֶל נושם, סולם מְדַבֵּר. כעת הוא טיפס על אחת הגדות ומשך אותנו בידיו. הרגשתי שאני נקרעת.
זחלנו אל הגדה התלולה והתיישבנו על בלט אדמה צר. מה עכשיו. תחתינו נפרשה תהום חשוכה, מדרון משופע, ותחתיו המים הארורים וסבך הקנים שממנו נפלטנו. כל אבן שהידרדרה מהרגל שלי פגעה במים שתחתינו. המתלול היה חד.
הדבר האחראי היחיד היה להזעיק עזרה. התקשרנו למשטרה באמצעות "שיחת חירום" שאפשרית גם בקליטה גבולית. השיחה היתה רווית שאלות לא רלוונטיות. עם מעט קליטה ומעט סוללה, כשהשוטרת שאלה באיזה מחוז נמצא מדבר יהודה(!), התעצבנתי וניתקתי. עיני נלחצה: מי מנתק למשטרה! אולי יענישו אותי על החוצפה. שמחתי שזה מה שמטריד אותה, שהיא לא חוזה בשאר אפשרויות האסון.
הקליטה היציבה היחידה היתה בטלפון הישן ביותר שהיה לנו, הטלפון של עיני. אבי ילדיי קישר אותנו אל רכז הביטחון של היישוב הקרוב, אלון. נשאלנו אם אנחנו זקוקים לחילוץ. עניתי "כן" רועד. שלחנו מיקום בווטסאפ ליחידת החילוץ. הם שאלו אם יש לנו מספיק מים (היה לנו בשפע), ביקשו שלא נזוז ממקומנו, והודיעו שמתנדבי יחידת חילוץ מגילות ים המלח בדרכם אלינו.
מאותו רגע, ירדה מעט הדריכות. השנייה שבה אירוע הופך מסיוט פוטנציאלי לחוויה פוטנציאלית היא השנייה שבה אתה מוציא את הטלפון כדי לצלם. אם אתה פנוי לתעד, אתה כבר לא במצב הישרדותי. אבל הפחד לא שכך.
ישבנו על זיז קרקע רעוע, רטובים, מדממים משריטות שטחיות, בין שיחים שלא הפסיקו לזוז; זוחלים נעו בתוכם. המדבר היה ער. חיות נהמו. גרגרו. לחשו. אחד הילדים שתה מקשית השלוקר. זה נשמע כמו נמר מגרגר ואני קפצתי מאימה. זוחל כלשהו טיפס ליונית על היד והיא העיפה אותו למטה בלי שהספיקה להבין מה זה היה.
שרנו "הירח משגיח מעל" ו"שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי". ההרים ממול נדמו כפרצופים מאיימים. סיני נצמד אלי בחיבוק. חילקתי לילדים פירות חתוכים. כמה שעות הם התאפקו ולא אכלו דבר. נרי ראה יותר מדי סרטים והצית מדורה כדי לסמן למחלצים את מיקומנו. הוא כמעט העלה באש את כל השמורה עד שכיביתי את השריפה.
***
כשעה וחצי המתנו למחלצים על אותו מצוק. פחדתי שאחד הילדים ימעד ויידרדר למטה. פחדתי מנחש. נשאתי עיניים אל השמיים ונזכרתי, לא התפללתי. בעוד התפילה נחבטת ממני כמו כדור טניס שנשלח בתנועה רבת כוח, הגיחו שבעה כוכבים מאירים בקצה השמיים: שבעה פנסי ראש, גבוה מעלינו, בקצה העליון של המצוק שעליו ישבנו. המשיח.
"אל תדאגו", צעק צחי, ראש הצוות. לא ראיתי אנשים. רק שבעה כוכבי אור מסנוורים. כשמתחתי את הצוואר למעלה, הרגשתי דמעות שטות עליו. תודה, תודה, צעקתי ולחשתי. תודה שבאתם. הם צעקו מראש ההר שהם בדרך אלינו, שאלו אם יש פצועים, אם יש לנו מספיק מים. חלפו עוד 20 או 30 דקות עד שהשלימו את הסיבוב ופניהם היו מול פנינו. הם הופיעו מולנו בחולצות זוהרות של מתנדבי משטרה, פנסי ראש, חבלים, עזרה ראשונה, ידיים חזקות.
הראשון אמר בחיוך "שלום אמילי עמרוסי". הוא זיהה אותי כעיתונאית. נבוכתי עד שולי נעלי הספורט שלי, הספוגות במים. השני, שהלך אחריו בטור עורפי, אמר בחיוך "שלום אמילי". הוא זיהה אותי כאמילי. זה היה עמיחי, החבר הראשון שלי, מכיתה י"א. רציתי למות מבושה.
הצמידו מחלץ לכל אדם. שבנו על עקבותינו, מעל קו המים, בהיצמדות ספיידרמנית אל קירות הנחל. גבי ברשישת, המחלץ שהופקד על שלומי, הזיז לי רגל־רגל כדי שאדרוך נכון ולא אתגלגל למטה. היה לי על מי להישען: הוא השתתף במשלחות החילוץ וההצלה לנפאל, להאיטי, ליפן ועוד. ב־2016 השיא משואה בהר הרצל כנציג מתנדבי החילוץ.
אחר כך התחלנו לחתוך את ההר מעלה. המחלצים הניחו סטיק־לייטים לאורך המסלול התלול שבו ירדו מההר, כדי לשוב באותה דרך. העלייה היתה במעין סנפלינג אנושי: גבי וחבריו משכו אותנו למעלה דרך הצוקים. הביטוי "לדרוך על אנשים בדרך למעלה" התממש מילולית. הנחתי נעל על ברך של מישהו, נעל על כתף של מישהו, וכך עליתי את ההר.
בדרך חלפתי על פני מישהו (נאלצתי לדרוך לו על השכם או על הראש) שחבש מסיכה: מפגש בין האיש הירוק לאיש הכחול. מה אתה עושה פה עם מסיכה באמצע הוואדי, אתה בכלל מסיפור אחר. כשהגענו לראש ההר, הלכנו במישור נוח עוד כחצי שעה. השעה היתה עשר וחצי בלילה.
***
80 מתנדבים יש ביחידת החילוץ מגילות ים המלח, אחת העסוקות בארץ. הם מוקפצים לכ־90 חילוצים בשנה. שעות ספורות לפנינו, הוציאו מאחד הנחלים אישה שנקעה את הרגל. יום קודם היו שותפים לחילוץ אדם שנתקע בסנפלינג בין שמיים וארץ. הם העירו שעדיף להקפיץ אותם בזמן המקלחות של הילדים. לא עזר להם שהתקשרתי אחרי שהילדים ישנים.
13 יחידות חילוץ פועלות בישראל, מרביתן משויכות לעמותת החילוץ והאיתור "חלצ". המתנדבים עוברים הכשרות ואימונים לאיתור, פינוי והגשת טיפול למי שאיבדו את דרכם בתנאי שטח או נקלעו לסכנה, ולא אחת יוצאים לחילוצים מורכבים מעבר לים.
הגענו לנקודת הקצה, סמוך לעין מבוע שאליו רצינו להגיע ולא הגענו. אבי ילדיי חיכה שם עם אוכל ושתייה. מתברר שהנקודה שבה עצרנו והזעקנו סיוע היתה רבע שעה בלבד מסוף המסלול, אבל לא בתוואי האפשרי להליכה, ובתנאי חשיכה מדובר בסכנת חיים. הקפצת החילוץ היתה מעשה של אחריות. הילדים למדו כיצד מבקשים עזרה.
הגוף היה סטור, המום כאילו כל תא ותא בו חטף מכה. הלם של פחד שאינו רגעי, בהלת־פתאום שאחריה נשימה - אלא פחד מתמשך של כמה שעות. החרדה לילדים הותירה בי טראומה שורפת. כאמא, עברתי סרט. הם, כילדים, חוו הצגה.
למחרת היינו אמורים לעשות את נחל דוד, גם הוא במדבר יהודה. הילדים אמרו נחרצות: אמא, שום נחל. נתתי להם לנוח. בפעם הבאה, בשביל למלא טור, אסתפק במכתב מעורך דין שמייצג מיליונר שהחליט להוריש לי את הונו, תודה. √
emilya@israelhayom.co.il
