1 בשנים הראשונות למדינה, הילדים בישראל קיבלו את השמות המקראיים של הגולה. אחרי כמה שנים התחילו להעמיק קצת בתנ"ך, כדי למצוא שמות שיישמעו קצת יותר ישראליים, ומתישהו לפני 50 שנה המציאו פה זן חדש של שמות - על פי עצים ומילים שמסמלות תקווה. עלי, כנכד בכור לסבא טורקי, נגזר להישאר עם אחד מהשמות המקראיים.
הבעיות התחילו בשנות ה־80, כי באמת, כמה אפשר להמציא את הגלגל מחדש. ברוב ארצות העולם, השמות שנותנים דומים לאלה שלפני 500 שנה, אבל בישראל מחויבים ההורים להוכיח לכל שהם בעלי מחשבה מקורית, אז הם התחילו לגנוב מהלועזיים: אמילי, יאן, שון. ואז זה באמת נהיה קשה, כי די מהר נגמרו גם השמות הלועזיים שיכולים להישמע נורמליים בארץ הקודש.
בשנות ה־90 התחילו להיכנס אלינו השמות האלה שמזיעים ממאמץ - ליה, אילאיל, ושמות אחרים שנשמעים כמו זקנים שמשתעלים על הירקות בסופר. לרגע קטן בזמן היה נדמה שההורים של העידן החדש התייאשו מלנסות למצוא שמות מקוריים, ובאמת, השמות הפופולריים של עשרות השנים האחרונות מוחזרו בתקופה הזאת לעייפה.
עד שקם גאון והמציא את ההברקה ששינתה הכל - להוסיף עוד שם. אולי מדובר באותו עילוי שעובד בג'ילט ותמיד מגיע לאותה מסקנה - הי, למה שלא נוסיף עוד פס אחד לדבר הזה?
אז עכשיו זו האופנה החדשה. על פניו, הגיוני. אם לא הצלחנו להביא אותה עם שם אחד, עם שני שמות יש הרבה יותר אופציות ליצירתיות. שלא לדבר על המקף.
השבוע הגיע לבקר את נעמה ועודד (ניסיתי לא להיות בנאלי בשמות ועדיין לשמור על קו סולידי) ילד, שלצורך העניין נקרא לו נטע־אילן. בהתחלה התנגדתי שיבוא, כי חשבתי שהוא שניים (וגם כי ילדים של אנשים אחרים משתלבים לי פחות טוב עם הצבע של הסלון). אחר כך תהיתי למה ההורים שלו נתנו לו את השם נטע אם שם המשפחה הוא אילן. בסוף הגעתי למסקנה שקוראים לו נטע, ואילן זה רק בתעודת הזהות. טעיתי, כמובן.
נטע־אילן היה ילד טוב סך הכל (אני משער, רוב הזמן חמקתי לתוך החדרים שהיו פנויים), אבל הוא ענה רק כשהקפדנו לקרוא לו נטע־אילן. עכשיו, אין לי בעיה לזרוק עוד הברה או שתיים על חשבון הבית, אבל אני בהחלט לא מוכן שאיזה דרדק יסובב אלי את הראש בהתנשאות כשאני לא קורא לו בשמו המלא, רגע אחרי שעזרתי לו לנגב בשירותים.
אחרי הביקור של נטע־אילן התחלתי לשים לב לשמות של הילדים בגן של נעמה, וגיליתי לחרדתי שבערך חצי מהם מורכבים משני שמות. לרוב מדובר בשם מודרני (מודרני = משנות ה־70), שמחובר לשם מסורתי יותר שמסתיים ב"אל" ונהגה במלרע (אמיר־רפאל, לדוגמה), אבל לפעמים מדובר בשני שמות רנדומליים, שההורים חיברו מתוך ניסיון נואש לדוג שביב של מקוריות. בשני המקרים זה נשמע מאולץ באותה מידה.
ניסיתי בכל זאת לחשוב על כמה דברים טובים שבאים עם השמות הכפולים האלה והגעתי למסקנה שאין כאלה, אולי חוץ מהעובדה שעם שם כפול גדל הסיכוי שהם לא יצטרכו להוסיף מספר לצד השם כשיפתחו את תיבת הג'ימייל הראשונה בחייהם. מדובר ביומרנות לשמה, כזו שהילד יסחב איתו כל חייו, וחבל, כי גם ככה יהיו לו מספיק דברים לסחוב.
רצה אלוהי הקלוז'רים, ופגשתי בצרכנייה אמא של אחד מכפולי השם שבגן. שאלתי אותה באופן אגבי, עד כמה שאפשר לדחוף שאלה כזאת באגביות ליד הארגז של הקולרבי, למה היא החליטה לקרוא לילד שלה ככה. "הוא נראה כמו שני השמות, ולא יכולנו להחליט", היא אמרה.
אני מודה שלא כל כך הבנתי את התשובה. ילדים בני כמה ימים לא נראים כמו שום שם. הם עסוקים בעיקר ביניקה ובפעולות מעיים שונות. למעשה, למרות שאני די מרוצה מהשמות שנתתי לילדים שלי, לא היה לי אכפת לחכות עם השם שנתיים־שלוש עד שהאופי שלהם יתחיל להתפתח, ועד אז לקרוא להם "עיניים כחולות" ו"אוזן גדולה". אבל זה רק אני, בן אדם עם שם שהיום, במקרה הטוב, יש לו מקום מאחורי מקף.
2 זוגתי טענה השבוע שאני מוכר לקוראים מצג שווא, כשאני נותן להם את הרושם כאילו אני רץ כל היום סביב הילדים, בעוד בפועל ההתנהלות שלי קרובה הרבה יותר לזו של שייח'. רציתי להגיד לה שזה מה שעובד, שאבא שמקטר על הילדים שלו זה הרבה יותר קומי מאבא שמצליח להתחמק רוב הזמן ממטלות בזמן שהוא יושב מול הטלוויזיה, אבל אז נזכרתי באל באנדי.
מאוחר יותר ישבתי ובהיתי בטלוויזיה בזמן שהיא טאטאה את הסלון, אחרי שהילדים עשו לסלון את הרוטינה של הפלת 70 אחוזים מהבמבות על הרצפה ואז דריכה עליהן. "נו, בטח עכשיו תכתוב גם שאתה טאטאת", היא אמרה בחיוך מריר.
"קוראים לזה חירות אמנותית", אמרתי לה. "לפעמים אני מעביר את החוויה, למרות שאני רק מתבונן".
"עשה טובה, אל תדבר על חירות מול השפחה".
"זה טוב", אמרתי. "אולי אשתמש בזה".
אז כן, הילדים המתוקים שלי גורמים לי לעבוד קשה יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין, אבל זה בעיקר כי אף פעם לא האמנתי שאעשה יותר מדי. בנעוריי לא נקפתי אצבע למען עבודות הבית, אבל עד השירות הצבאי אפילו לא הקדשתי לזה מחשבה. ואז, במסדר הצבאי הראשון שלי, שותפי לחדר ביקש ממני לנקות את האסלה. הייתי בטוח שהוא צוחק והלכתי לחבר מהחדר הסמוך לספר לו על הבקשה המוזרה. לעולם לא אשכח את התדהמה שאחזה בי כשהחבר אמר: "טוב, מישהו צריך לעשות את זה". עד אותו רגע הייתי בטוח שהדברים האלה נעשים מעצמם!
מאותו יום הקפידו לשלוח אותי לבריכה בזמן המסדרים (היה כיף בחיל האוויר), העיקר שלא אפריע.
אבל לחיים יש את הדרך הזאת לגרום לך להחזיר את כל החובות שצברת מתחילתם, והיום ניקוי אסלות זה משהו שאני עושה לפעמים רק כדי להאריך את השהות שלי בשירותים, רגע לפני שאני יוצא אל התופת.
שוויון מלא במטלות? זה לא יקרה, ואני לא חושב שזה קורה גם אצל הזוגות שמאמינים שיש ביניהם שוויון מוחלט. אבל השבוע היתה אצלנו הפסקת חשמל, אז הרתחתי מים בסיר על הגז במקום בקומקום החשמלי, ובינתיים עשיתי כלים. אין ספק, היום כבר לא היו שולחים אותי לבריכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו