מפתיע: כשיהודים אכלו חמץ בפסח

פסח, ללא ספק, הוא חגם של חובבי ה"חומרות" – ההחמרות ההלכתיות – עד שכל המרבה להחמיר הרי זה משובח. יש כאלו שלא אוכלים קטניות בפסח, ואחרים נזהרים שהמצה לא תירטב ואוכלים את המצה עם כפפות על הידיים (ולא בגלל הקורונה אלא בגלל לחלוחית הידיים). יש גם כאלו שמבחינתם לשתות מים מהברז זה איסור מוחלט, אבל על כל המנהגים האלו מאפיל המנהג לאכול חמץ לכתחילה בשמיני של פסח. כן, היה פעם מנהג כזה אצל יהודי סוק אהראס.

אם לא שמעתם על סוק אהראס, אל תדאגו. אתם בחברה טובה. למרות שמהעיר סוק אהראס יצאו הזמרת בעל הקול השמיימי סימון תמר, "קול הזהב של קונסטנטין", והאתלט האלג'יראי תאופיק מחלופי, שזכה במדליית זהב באולימפיאדת לונדון 2012, אם אתם לא תושבי המקום, אין סיבה שתכירו אותו; על אף שמה הציורי של העיר, "שוק האריות" בתרגום לעברית, סוק אהראס היא בסך הכול עיר קטנה בצפון-מזרח אלג'יר, בקצה מחוז נידח בעל אותו שם, סוק אהראס. ובכל זאת, לבני הקהילה היהודית של המקום היה מנהג ייחודי שהכניס אותם ואת עירם לדפי ההיסטוריה, המנהג לאכול חמץ בשמיני של פסח "בחורבות התיאטרון הרומאי שמחוץ ליישוב".

למרות שזה נשמע אולי כמו משהו זניח – מה הבעיה בחמץ בשמיני של פסח, הרי פסח נגמר אחרי שבעה ימים, לא? – למעשה מדובר באיסור של ממש, כי בחו"ל, בגלל יו"ט שני של גלויות, פסח נמשך שמונה ימים.

אז איך התחילו יהודי סוק אהראס, או לפחות חלקם, לאכול חמץ בשמיני של פסח ולהקפיד לעשות את זה דווקא בחורבות של תיאטרון עתיק? – הסיפור מתחיל ביהודי חכם וצדיק, שד"ר מארץ ישראל, שלא יכול היה להתאפק. אותו חכם, שאנחנו לא יודעים את שמו, ביקר בכפר האלג'יראי הקטן בימי הפסח ואסף תרומות למען תלמידי החכמים של ארץ הקודש, "ובשמיני של פסח ראוהו אחדים מבני המקום כשהוא הולך אל מחוץ ליישוב, לאותן חורבות, ומתיישב לו שם ואוכל חמץ", כפי שכותב הרב פרופ' דניאל שפרבר בספרו "מנהגי ישראל", שבו נזכר לראשונה המנהג המשונה, "כמובן, אותו שד"ר מארץ ישראל רצה לאכול חמץ ביום שחל להיות במוצאי פסח לדידיה, ואילו בני המקום חשבו שאם חכם וצדיק זה הבא מארץ ישראל הקדושה עושה כן, ודאי שזהו מנהג כשר ומיוחד" – ומאותו יום ואילך החלו יהודי סוק אהראס לאכול חמץ בשמיני של פסח בחורבות העתיקות, מנהג שהחזיק לכל הפחות שניים או שלושה דורות, עד שמישהו הסב את תשומת לבם לטעות התמימה.

המצווה לאכול קניידלך בשמיני של פסח

מנהגים ייחודים נוספים הקשורים לשמיני של פסח אפשר למצוא גם אצל עדות נוספות. כזה, למשל, המנהג של חלק מחסידי חב"ד וחסידים אחרים להקפיד ולאכול קניידלך בשמיני של פסח, ואם זה נשמע לכם כמו אנקדוטה טריוויאלית, כדאי לדעת שבמשך שאר ימי החג חב"דניקים לא אוכלים "מצה שרויה", כלומר מצה או קמח מצה שהורטבו במים, בשל החשש שנותר שם קמח שלא נאפה ויחמיץ במגע עם המים.

היו גם אדמו"רים שהיו אומרים "לשם ייחוד" לפני אכילת הקניידלך, ואחרים ראו בזה הידור של ממש, ולא הסתפקו באכילת הקניידלך, אלא גם הקפידו ככל יכולתם לשרות את המצות שאכלו בכל נוזל שהוגש לשולחן – ברוטב הדגים והבשר, במרק עצמו ואפילו "בקאמפט" שהוא לפתן הפירות שהוגש לקינוח. היה גם אדמו"ר ש"בכל שביעי של פסח לעת ערב היה עומד ומצפה שיראה כוכבים" כדי לדעת שיצא שביעי של פסח והתחיל שמיני, כדי שיוכל לקיים את המנהג לאכול "מצות שרויים".  

אז למה בשמיני של פסח מקפידים החסידים לאכול קניידלך? מתברר שהמנהג הזה נועד לעשות היכר בין שבעת הימים הראשונים של פסח ליום השמיני, שאסורם של הימים הראשונים הוא מהתורה, ואיסורו של היום השמיני מחכמים; היו גם כאלו שסברו שהדבר נועד לאפשר לכל ישראל להתחבר זה עם זה, שכן עכשיו יכול כל אחד לאכול עם חברו כי כולם מקילים בשרויה ביום זה. מנהג נוסף הקשור לשמיני של פסח הוא המנהג המחמיר לא לאכול חמץ גם אחרי שנגמר פסח, מנהג הנזכר בכתבי המהרי"ל, רבי יעקב הלוי בן משה מולין, שהיה ראש וראשון לחכמי אשכנז: "במוצאי פסח בלילה לא היה שום חמץ בבית מהר"ש (ר' שלום מנוישטט, רבו של המהרי"ל), ולא חשו ואכלו מצה". מימונה כנראה לא חגגו שם.

ואם נחזור לחכם היהודי שלא התאפק, לשמחתו היה לו היכן לאכול את החמץ "בצנעה", שכן סוק אהראס הוקמה סמוך לחורבותיה של עיר רומית-ברברית בשם תאגסטה (Thagaste), שבה נולד כמה מאות שנים קודם לכן אוגוסטינוס, אחד מחשובי הכנסייה הנוצרית ומי שקיבע את הטענה שאלוהים עזב את הברית עם העם היהודי והחליף אותה בברית חדשה עם הנוצרים. נסו לדמיין את זה. חכם יהודי אוכל חמץ בהחבא בחורבות עירו של קדוש נוצרי, יהודים אחרים רואים אותו והמעשה שלו הופך למנהג כשר ונחקק בהיסטוריה, כך שגם בפסח של שנת תש"ף, מאות שנים לאחר מכן, יהודים אחרים קוראים עליו. מפליא, לא?