"לא התלבטנו בכלל כשהחלטנו לתרום את איבריו של נוה לילדים החולים", אומרת אמו, מריאן בן ישראל. "אמרנו לעצמנו, היהדות מקדשת את החיים, אנחנו חייבים לעשות את זה. כתוב בתורה 'ובחרת בחיים', ואם נוה שלנו זכה במותו להציל חיים, זו לפחות נחמה פורתא עבורנו".
סיפורו של נוה בן השנתיים ריגש מדינה שלמה. בשבת, 29 בפברואר, הוא נחנק מסוכרייה שבלע והובהל לבית החולים במצב קשה מאוד. שם הורדם והונשם, כדי לתת לגוף ולמוח להתאושש, אך כעבור ארבעה ימים הודיעו הרופאים להוריו, חזי (43) ומריאן (40), כי בנם מת מוות מוחי. ההורים החליטו מייד לתרום את איבריו. למחרת בלילה נערכו בבית החולים שניידר שני ניתוחים: ניתוח השתלת כבד בתהילה, פעוטה בת שנה וחודשיים מרמלה, וניתוח השתלת כליות ברימאס, ילדה בת 12 מירושלים. הכבד והכליות של נוה הצילו את חייהן. למחרת, יום שישי בצהריים, נערכה הלווייתו בירושלים.
במהלך השבעה, עדיין לפני איסור ההתקהלות, באו רבים לפקוד את בית המשפחה בשכונת הר חומה. חברים, קרובים, וגם אנשים שלא הכירו אותם, שבאו לספר כמה התרגשו לשמוע על המעשה האצילי. "המונים", אומר חזי, "הבית היה עמוס כל הזמן".
מריאן וחזי, דתיים לאומיים, נשואים כבר 13 שנים. מריאן היא מחנכת ורכזת שכבה בבית הספר יפה נוף בשכונת בית הכרם, וחזי עובד בחברת הביטוח הראל. נוה היה הבן הראשון אחרי שלוש בנות - הדר (10), הלל (6) ואלה (4), והכניס לבית שמחה ואור.
"הוא היה ילד מקסים וחייכן, שאהב לעשות שטויות", מריאן מחייכת בעיניים דומעות, "הוא הכי אהב להיות עם האחיות שלו. אהב לקפוץ איתן ביחד, וכשהן שיחקו בבובות, הוא היה הולך ומשחק איתן; כשהן שמו קשת בשיער, גם הוא שם. כשהן היו הולכות לדלת, הוא רץ כדי לצאת איתן. הוא גם היה ילד שאוהב לעזור".
"והוא היה מאוד קשור אלינו", מוסיף חזי.
מריאן: "לקח לו זמן להתחיל לדבר. אבל בתקופה האחרונה, במשפחתון, הוא למד לדבר ולצרף מילים, והיה מאוד שמח עם זה. התרגשנו מכל מילה חדשה שאמר, והוא היה צוחק ונהנה מזה".
"הפרידה היתה קשה מאוד". נוה ז"ל
חזי: "כל הילדים שנולדו לנו, כולל נוה, הלכו אחרי חופשת הלידה להיות אצל אמא של מריאן, במקום מעון, עד אחר הצהריים. בגיל שנתיים הם עברו למשפחתון. לנוה המעבר למשפחתון היה קשה במיוחד, כי הוא היה מאוד קשור אלינו ואל סבתא שלו. רק בחודשים האחרונים הוא קיבל ביטחון, ואז כבר מאוד אהב ללכת למשפחתון ופרח והתחיל לדבר. הוא תמיד חייך. לפעמים היה עושה הבעה מצחיקה כזאת, שילוב של ביישנות ושובבות".
יומיים לפני השבת הארורה ההיא סיימה מריאן את 30 ימי האבל על מות אביה, יוסף אשכנזי, שנפטר ממחלה בגיל 85. בשבתות במהלך אותו חודש הם שהו בבית אמה של מריאן בקריית מנחם, ועכשיו רצו שבת שקטה בבית. לחזור לשגרה. הם הזמינו לביתם גם את אביו של חזי, אריה, אחרי זמן רב שלא התראו. אמו, פנינה, מאושפזת במרכז רפואי בנס ציונה כשהיא מונשמת, בעקבות סיבוך ממחלת ריאות.
"עשינו שבת חגיגית, הכנו מטעמים ועוגות", אומר חזי ודמעות בעיניו, "אחרי ארוחת הצהריים הוצאנו לשולחן מנה אחרונה, וגם קצת חמצוצים, סוכריות ג'לי ופופקורן, בשביל הבנות. הן אוכלות את הדברים האלה כל הזמן. כולם ישבו סביב לשולחן מלבד נוה שהתרוצץ. מריאן התחילה לשטוף את הכלים.
"בלי ששמנו לב, נוה, שבדרך כלל לא היה אוכל את הסוכריות האלה, בא לשולחן וכנראה לקח במהירות את אחת הסוכריות - בדיעבד התברר לנו שהיא נקראת 'סוכריית גומי יין' - והכניס אותה לפה מהר.
"נחשוב על דרך יצירתית ושמחה להנציח אותו". מריאן וחזי בן ישראל // צילום: אפרת אשל
"אחרי כמה שניות ראינו על הפנים שלו שקרה לו משהו. מייד הבנתי שהוא כנראה נחנק ממשהו, אבל לא ידענו ממה. הוא בא אלינו למטבח וסימן עם הידיים שלו לעבר הפנים. קלטתי שהוא נחנק. גם אני וגם מריאן ניסינו להכניס את היד לפה, לראות מה יש לו שם, אם אפשר להוציא את זה, אבל לא הצלחנו.
"מתוך אינסטינקט, הוא נשך לנו את היד בצורה חזקה. הכל קרה בתוך שניות, ראינו אותו מחליף צבעים. מריאן התקשרה מייד למד"א, והמוקדנית נתנה לנו הנחיות מה לעשות עד שהאמבולנס יגיע.
"אבא שלי ניסה לעשות לו היימליך אבל זה לא עזר, כי הסוכרייה פשוט נדבקה לנתיב האוויר של נוה וחסמה אותו. אחר כך השכבתי אותו על הספה ועשינו לו הנשמה, כמו שהסבירה המוקדנית. בתוך שלוש־ארבע דקות הגיעו צוותים של מד"א ושל איחוד הצלה".
מריאן: "לצערנו, הבנות ראו הכל. ביקשנו מהן שילכו לחדר, אבל היה להן קשה, הן היו מבוהלות. כשהגיעו אנשי מד"א, לקחתי אותן לחדר ונשארתי איתן שם. חיבקתי אותן ואמרנו יחד תהילים".
חזי: "היו פה לפחות 15 אנשי עזרה ראשונה. לפי מה שהבנתי אחר כך, הם ניסו להוציא את הסוכרייה, ובסוף, רק בעזרת מלקחיים, הצליחו. בכל הזמן הזה היה לי מאוד קשה, לא יכולתי להסתכל. אני יודע שעשו לו הנשמה וניסו להחזיר לו את הדופק. קרוב לחצי שעה הם טיפלו בו בבית, ואז פינו אותו לבית החולים".
חזי ומריאן הצטרפו לאמבולנס ששעט לעבר שערי צדק, והסבא נשאר עם הבנות בבית. "באמצע הדרך לבית החולים חזר לו הדופק", אומר חזי וקולו נשבר, "ולנו היתה באותו רגע תקווה גדולה".
מריאן: "נוה היה בערך חצי שעה בלי דופק בכלל. היום, בראייה לאחור, אנחנו יודעים שאי אפשר לצאת מדבר כזה. אומרים שכבר אחרי ארבע דקות יש נזק בלתי הפיך למוח".
חזי: "בבית החולים ייצבו את מצבו, והעלו אותו לטיפול נמרץ ילדים. לנו לא נתנו להיכנס אליו כמה שעות, עד חמש אחר הצהריים. לפני שנכנסנו לחדר שלו, סגן מנהל המחלקה קרא לנו ואמר שהמצב מדאיג מאוד. הוא אמר שאחרי מה שהוא עבר, הימים הקרובים יהיו קריטיים עבורו".
מריאן: "כבר בשיחה ההיא, הרופאים אמרו לנו שגם אם נוה ישרוד את זה, השאלה איך הוא יחיה, באיזה מצב הוא יהיה. הרופאים אמרו לנו שאם המצב ילך לכיוון של מוות מוחי, יש אפשרות לתרומת איברים".
חזי: "עד אז עוד לא הבנו עד כמה המצב קשה, אבל מרגע לרגע התחלנו להבין. ראינו את נוה כשהוא מחובר לכל המכשירים והצינורות. הדופק ולחץ הדם שלו היו יציבים. במקרה כזה, כמו מה שאירע לנוה, נותנים לגוף להיות מורדם ומונשם במשך 72 שעות, ואז מנסים להעיר".
מריאן וחזי נשארו צמודים לנוה. "שרנו לו ודיברנו איתו", מספרת מריאן. "קילחנו אותו ביחד עם האחות ועשינו לו את כל הדברים שהוא אוהב, כדי שאם הוא שומע אותנו, שיידע שעשינו הכל. הגננת שלו הביאה לו את הספרים שהוא אוהב, וגם ציורים מהחברים בגן".
איפה היו הבנות?
"אצל אמא שלי, סימונה, שרק סיימה את חודש האבל על אבא שלי. כל המשפחה התפללה לשלומו של נוה ועשתה הפרשות חלה. קיבלנו המון חיזוק, לא רק מהמשפחה אלא גם מחברים טובים, שכנים וחברים לעבודה, דתיים וחילונים. הסיפור נגע בכולם.
"הרגשנו המון רגשות אשמה לגבי מה שקרה, למרות שנוה היה בהשגחה צמודה באותה שבת, גם ליד השולחן. הרופאים הסבירו לנו שלא יכולנו לעשות שום דבר מעבר למה שעשינו".
חזי: "אנשי מד"א שטיפלו בנוה באו אלינו לשבעה ואמרו שכל מה שעשינו בזמן אמת, כמה שקשה להגיד זה, היה מעל למצופה, ושהם לא ציפו שמשפחה תתפקד כמו שתפקדנו בלחץ העצום הזה. והם נתקלים במקרים כאלה יום־יום".
ד"ר אמיר זילכה // צילום: דוברות הדסה
ביום שלישי בבוקר, אחרי 72 שעות שנוה היה מורדם ומונשם, החליטו הרופאים להפסיק את ההרדמה, כדי לראות כיצד הגוף מגיב. "שאלתי את הצוות בתוך כמה זמן נראה תגובה מצד נוה", אומר חזי, "והם אמרו שזה אמור לקרות בין חצי שעה לכמה שעות לאחר הפסקת ההרדמה. עברו כמה שעות, ולא היתה שום תגובה.
"ביום רביעי בבוקר עשו לנוה בדיקה מקיפה, לראות אם הוא מצליח לנשום בכוחות עצמו ואם יש גלים במוח. זו בדיקה מקובלת בכל העולם, שעל פיה קובעים מוות מוחי־נשימתי, ונוה לא הצליח בבדיקה הזאת. כלומר, הוא נכנס למצב של מוות מוחי. בארץ עושים בדיקות נוספות לאחר מכן, ואז יש ועדה רפואית בלתי תלויה שעושה בדיקות מצידה וקובעת למעשה את המוות המוחי".
באותו יום שוחחו מנהל המחלקה, ד"ר ז'אק בראון, וסגנו, ד"ר אמיר זילכה, עם מריאן וחזי על האפשרות של תרומת איברים. "שאלנו אותם אם יש להם ניסיון בנושא", אומר חזי. "הם הסבירו לנו שיש נוהל ארצי, אבל כל בית חולים מטפל בנושא בצורה אחרת. התברר ששניהם עברו מהדסה לשערי צדק שלושה שבועות לפני כן, ובפרק הזמן הזה היה להם מקרה אחד של מוות מוחי, ולא היתה השתלת איברים.
"הצוות היה מדהים, דיברו איתנו ממש בעדינות, עם הרבה רגישות. אחות ותיקה ממחלקת טיפול נמרץ סיפרה לנו שב־20 השנים שלה בבית החולים, היא נתקלה רק בשלושה מקרים של תרומת איברים. זה בית חולים שמטפל באוכלוסייה דתית, שאצלה נושא תרומת האיברים נדיר יותר. זו החלטה קשה מאוד להורים.
"עד שקרה המקרה, לא ידענו עד כמה המצב קשה בארץ מבחינת תרומות איברים", ממשיכה מריאן. "יש המון ילדים חולים שאין להם מענה".
חזי: "יש מדינות בעולם שבהם ברירת המחדל היא תרומת איברים, אלא אם כן האדם הביע בחייו התנגדות לכך, או אם המשפחה מתנגדת".
מריאן: "ברגע שהבנו שהוא במצב של מוות מוחי, עוד לפני שהוועדה קבעה את זה, קיבלנו ביחד החלטה עקרונית שאיבריו ייתרמו. זאת לא היתה התלבטות עבורנו".
התייעצתם עם מישהו חיצוני? רופא? רב?
"לא. זאת היתה החלטה שקיבלנו לגמרי בינינו".
בערב הם נסעו לדבר עם הבנות. בני משפחה נשארו ליד חדרו של נוה. "סיפרנו לילדות שהמצב של נוה קשה מאוד", אומרת מריאן. "למחרת הבאנו אותן לבית החולים, כדי שיוכלו להיפרד ממנו. רצינו שהן יראו אותו עוד פעם אחת, שהמראות משבת לא יהיו הזיכרון האחרון שלהן ממנו".
לאחר שנפרדו מנוה, שוחחו ההורים עם מתאמת ההשתלות מטעם שערי צדק, אנדריאה קיסר. מריאן: "הבנו שהשתלות איברים לילדים מתבצעות רק בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה, והכל צריך לעבור דרך מרכז ההשתלות הארצי. ברגע שנתנו לאנדריאה את האישור, היא התחילה לבדוק אילו איברים מתאימים להשתלה, ואם יש ילדים שזקוקים להם.
"למשל, בדקו את הלב, והוא היה חלש, בעקבות ההחייאה הממושכת שנוה עבר. אז הם לא יכלו לקחת את כל הלב להשתלה, אלא רק את המסתמים. כל האיברים האחרים היו תקינים וראויים להשתלה".
בצהריים הודיעה אנדריאה לחזי ולמריאן שנמצאו שתי ילדות שזקוקות לתרומת איברים. האחת זקוקה לכבד, והאחרת לכליות. הוחלט להעביר את נוה לבית החולים שניידר. "הוא היה צריך להיות עדיין מונשם, כדי לשמור על כל האיברים כשהם חיים", אומרת מריאן. "ההורים של התורם לא מורשים להצטרף לתהליך, ולכן היינו צריכים להיפרד מנוה בשערי צדק.
"הפרידה היתה קשה מאוד, אבל אפשר לומר שהיה לנו שבוע להיפרד ממנו בצורה הדרגתית. ביקשו מאיתנו לעזוב את שערי צדק עוד לפני שהאמבולנס מגיע. אנדריאה הבטיחה לנו שהיא שומרת עליו, מלווה אותו ומעדכנת אותנו בכל שלב".
וכך היה. בשתיים בלילה נערכו ניתוחי ההשתלה בשניידר. ביום שישי בבוקר היא עדכנה את ההורים שהניתוחים עברו בהצלחה. הכליות של נוה הושתלו בהצלחה ברימאס, בת 12 מירושלים. הכבד שלו הושתל בתהילה ממן, פעוטה בת שנה וחודשיים.
ד"ר גורביץ' וספיר ויוסי ממן ליד מיטתה של תהילה
יומיים לאחר ההשתלות הסכימו חזי ומריאן לפרסם את המקרה שלהם. "אנחנו רוצים לעודד משפחות נוספות, שנמצאות במצב הקשה שבו אנחנו היינו, לתרום איברים", אומר חזי, "ובכלל, חשוב לנו לעודד תרומת איברים. זה חשוב".
מריאן: "עוד בבית החולים שאלו אותנו אם נרצה להכיר את המשפחות, ובאינסטינקט ראשוני אמרנו שלא, זה הרגיש לנו קשה מדי. אבל עכשיו אנחנו לא בטוחים, אולי נרצה להכיר את המשפחות ואת הילדות. "בכל מקרה, בשבילנו זה לא האישיו. רצינו להעניק חיים, לא משנה מי בצד השני".
חזי: "בשביל מפגש כזה צריך לעבור זמן, לראות שהאיברים אכן נקלטו, ואז דרושה הסכמה של שני הצדדים להיפגש".
הפרסום גרם להם גם להתמודד עם טוקבקים מרושעים ברשת, שפגעו בהם מאוד. מריאן: "פתאום אני רואה תגובות בכל מיני אתרים, 'איך הורים מזניחים ילדים ונותנים להם לאכול דבר כזה?'
"אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו לשמור על נוה, וממש לא נתנו לו את הסוכרייה הזאת, להפך. שמענו על ילדים שנחנקו אפילו ממרק, או מים. היתה תינוקת בת ארבעה חודשים שאמא שלה הניקה אותה והיא נחנקה. זאת גזירה משמיים, גם אם לא קל לקבל זאת. התפקיד שלנו כעת הוא לגדל את הבנות בבית שמח ונורמלי".
יום לאחר סיום השבעה על נוה הגיעה ההודעה על הפסקת הלימודים בכל רחבי הארץ, בגלל מגיפת הקורונה. "רצינו לנסות לחזור לאיזושהי שגרה אחרי השבעה, אבל אז הודיעו על סיום הלימודים עד להודעה חדשה", אומרת מריאן. "אנחנו כבר כמעט חודש בבית עם הבנות, כולל השבעה. בלית ברירה, באין שגרה, אנחנו מנסים לייצר שגרה. חזי קיבל הרשאה לעבוד מהבית.
"בית הספר שבו אני מלמדת מפעיל מערכת של למידה מרחוק, אבל בגלל המצב שלנו אני לא משתתפת בזה. חברותיי המורות מטפלות בתלמידים שלי ונותנות להם את המשימות. אבל צלצלתי לכל התלמידים שלי, אחד־אחד, שוחחתי איתם. התכתבתי עם כל ההורים, והם מאוד התרגשו. הם ליוו אותנו בכל השבעה, וכעת אני מנסה ללוות אותם בחזרה.
"אנחנו משתדלים לשמור על סדר יום קבוע. בבוקר מתפללים, אחר כך אוכלים, ואז לומדים. אני יושבת עם הבנות, עושה איתן שיעורים בחוברות שהן קיבלו מבית הספר, משחקת ומציירת. שעות אחר הצהריים מוקדשות לפעילויות כיפיות, כמו ספורט בבית או משחקי קופסה. וכמובן, מנקים לפסח".
איך הבנות מתמודדות עם האסון?
"כל אחת מתמודדת אחרת. הגדולה עשתה לו ספר זיכרונות, והיא כותבת בו. הקטנות מדברות עליו, מזכירות דברים מצחיקים ממנו. הוא כל הזמן בשיח. הקטנה, אלה, שאלה השבוע אם הקורונה הגיעה בגלל שנוה נפטר. אמרנו לה שאנחנו לא יודעים. אבל אנחנו באמת מרגישים שהעולם עצר מלכת עם מותו של נוה".
"חבל לנו שאין עכשיו שגרה, כי השגרה היתה יכולה לסייע לילדות. רצינו מאוד שהן ילכו לטיפולים מקצועיים, וזה דבר שאין כרגע. בית הספר של הגדולות מאוד תומך, וגם הגננת, וחברים. כולם מדברים איתנו טלפונית.
"בשבת האחרונה חלה האזכרה שלו. קראנו תהילים ואמרנו ברכות. חילקנו לשכנים מגשים עם חלות, שיברכו עליהן לעילוי נשמתו, וביקשנו מכולם שיגידו תהילים. קשה לנו עם זה שאי אפשר לעשות לו אזכרה ראויה בבית הקברות בגלל ההנחיות, קיווינו שנוכל באיזשהו אופן לכבד את זכרו ולבוא לפחות עם מניין. בסוף עלינו לקבר רק חזי ואני. אחרי שיסתיים המצב הזה, נעשה ערב לזכרו".
"נוה כל הזמן נמצא בשיח. הבת הקטנה שלנו שאלה אם הקורונה הגיעה בגלל שנוה נפטר. אמרנו לה שאנחנו לא יודעים, אבל אנחנו באמת מרגישים שהעולם עצר מלכת עם מותו של נוה"
הם אומרים שבשבוע שבו נפרדו מנוה היה משהו קצת מנחם. "הרופאים אמרו לנו, שלמעשה, חוץ מהשניות של החנק, נוה לא סבל ולא הרגיש כלום", קולה של מריאן שוב נשבר. "הוא לא נשאר מהאירוע הזה במצב של צמח או משותק, דבר שלא היה מתאים לו, כי הוא היה כזה ילד שמח".
חזי: "העובדה שהוא הצליח, במותו, להעניק חיים לאחרים, היא בשבילנו נחמה. יש לנו משפחה וחברים נהדרים, שהיו איתנו מהרגע הראשון ועטפו אותנו. אלה דברים מאוד מחזקים. וכשאנחנו קמים בבוקר, ויש לנו בנות שדורשות מאיתנו לקיים בית, זו הנחמה הכי גדולה, שצריך להיות חזקים בשבילן. אם נצליח להגדיל את המשפחה בעתיד, אנחנו נשמח".
הם מבקשים גם להודות למחלקה לטיפול נמרץ ילדים בשערי צדק. חזי: "למרות שידעו שזה הסוף, הם לא ויתרו על נוה עד השנייה האחרונה, בלי לנוח כמעט. אמרנו להם, 'תשתו מים, תנוחו רגע', אבל הם לא עזבו אותו. מאוד ריגש אותנו לראות מקרוב אנשים שמקדישים את כל חייהם להצלת חיים".
אתם מתכוונים להנציח את זכרו?
חזי: "כמה רבנים אמרו לנו שילד בן שנתיים ושלושה חודשים שנפטר, עולה מייד לגן עדן. הוא הרי לא חטא מעולם, לא עשה רע למישהו. הוא בדרגה הכי גבוהה שיכולה להיות בשמיים. בעזרת השם, בהמשך נחשוב על דרך יצירתית ושמחה להנציח אותו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו