"לא משנה לי אם חביב ימשיך לשחק או לא, אני רק רוצה שיוכל שוב ללכת"

חביב אוחיון מנסה לשמור על אופטימיות. שוער הפועל חדרה יושב על כיסא גלגלים ברחבת העץ האחורית של מרכז השיקום הנוירולוגי בתל השומר, טרנינג אפור לגופו, וצווארו נתון בתוך סד קשיח בצבע ירוק. 

קולות הצחוק של בני משפחתו והחברים נישאים באוויר. על השולחן הקטן במרכז מונחים פירות ועוגות. הצמחייה העבותה מסביב משווה למקום מראה מתעתע של בית נופש במדינה טרופית. 

אחד החברים מביט בחביב בדאגה. חביב מחייך אליו, ועיניו הכחולות נוצצות. "אל תדאג, הכל יהיה בסדר", הוא אומר. "אני אחזור לעצמי".

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

חודש חלף מאז שהוא יצא לאימון פרטי בחוף הצוק שליד תל אביב, שבמהלכו החליק לאחור על מדרגות. הכדורגלן בן ה־21, שהוכתר כאחת ההבטחות הגדולות של הכדורגל הישראלי, הובהל לבית החולים אסף הרופא, ושם עבר ניתוח מורכב. חוליה אחת בצווארו נשברה, ואחרת יצאה ממקומה. 

בשבועיים האחרונים הוא בשיקום, ואביו מוטי לא מש ממיטתו. מסייע לו לאכול, מגרד עבורו את המצח, לוקח אותו לפיזיותרפיה, ישן ליד מיטתו. "החיים שלי הם כמו רכבת הרים", נאנח האב בכאב. "לפני כמה ימים, כשראיתי את חביב יושב לראשונה על כיסא הגלגלים, כאילו חוויתי את הלידה שלו מחדש. התאפקתי לא לבכות מהתרגשות. התמלאתי תקווה שהוא יזיז את הרגליים, יוכל לעמוד, יוכל ללכת. אולי אפילו יחזור לשחק. 

עוד על שוער הפועל חדרה חביב אוחיון:

• חביב אוחיון נפגע בצווארו ונותח:" כולנו מחזיקים אצבעות"

• חביב אוחיון החל לתקשר עם הסובבים אותו

• "רק מתפללים שחביב יוכל ללכת"

"ואז, כשאני מתמלא תקווה, שוב פטיש חמישה קילו על הראש. הפועל חדרה פנתה להתאחדות לכדורגל בבקשה לקבל אישור מיוחד לשוער חדש. אמנם ידעתי מראש שזה עומד לקרות, וזה טבעו של עולם, אבל נצבט לי הלב. גם ככה השבתות הן הקשות ביותר לחביב ולי. העובדה שהקבוצה שלו משחקת בזמן שהוא שרוע על המיטה, שוברת אותו".

בשבתות האחרונות, במהלך משחקיה של הפועל חדרה, בדיוק בדקה ה־55 (מספר החולצה של חביב) קמים ממקומם האוהדים ביציע ופורשים שלט ענק עם הכיתוב: "חביב אוחיון, החלמה מהירה". 

הפיזיותרפיסטים אופטימיים 

בקיץ האחרון הרגיש מוטי אוחיון (60) שחייו חוזרים למסלולם. תקופה ארוכה של מתחים הלכה והתפוגגה לאיטה. הוא הגיע מחויך לכל אימון של בנו, וצפה בו בגאווה. חביב התאושש אז מניתוח גב שעבר לפני שנתיים, הרים בקלילות משקולות של 50 ק"ג והפגין ביצועים וירטואוזיים על הדשא. לרגע נדמה היה למוטי שהוא יכול לשים מאחור את הטרגדיות שחווה בעשור החולף, בהן מותם של אחיו ושל אמו, וקריסה של חברת הבנייה שבבעלותו.

כעת הוא מביט בבנו, שיושב בחוץ מול אחותו שון (21), וביניהם לוח שש־בש. חביב מתרכז בלוח, וידו הימנית מזיזה את הכפיסים הלבנים. האם, אהובה (43), צופה בהם מהצד ומפצירה בנוכחים לטעום מהכיבוד שהגישה. 

"חביב הוא זה שמרגיע את כל האנשים שבאים לבקר אותו". מוטי אוחיון, השבוע // צילום: אריק סולטן

"חביב הוא זה שמרגיע את כל האנשים שבאים לבקר אותו", אומר מוטי בשקט. "השחקנים מחדרה סיפרו לו שקשה להם להיות בחדר ההלבשה כשהוא איננו. חביב חייך אליהם ואמר שיהיה בסדר.

"גלי האהבה שאנחנו מקבלים מהציבור מדהימים אותנו. זה מה שמחזיק אותי. כל היום אני מקבל הודעות מאנשים שמעולם לא פגשתי. ילד בן 8 שואל אותי 'מה שלום חביב?'. אוהד בן 80 כותב שהוא מתגעגע לראות אותו על המגרש.

"אמא לילד בן 12 כתבה לי שהבן שלה בדיכאון מאז שחביב נפצע. אדם אחר כתב לי בהומור שהלוואי ואבא שלו היה מטפל בו כמו שאני מטפל בבן שלי, כי הוא מעולם לא עזר לו ורק גנב ממנו כסף". 

סדר היום בשיקום עמוס ותובעני. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, חדר כושר, עובדת סוציאלית. מוטי שם איתו, "שמח מכל נקודת אור, כשהוא מצליח בתרגילי ידיים או כשמתברר שיש לו תחושה ברגליים. אני רואה שחביב מתאמץ, ויודע שהוא לוחם. לא מוותר לעצמו בכלום".

בערב מגיעים המבקרים. בהתחלה ישנה כל המשפחה ליד חביב, עכשיו הם עושים תורנויות בין מוטי, אהובה ובתם. "גם כשאני מגיע הביתה, לפתח תקווה, הראש שלי בשיקום", אומר מוטי. "אני נשאר ער עד הבוקר, יושב מול המחשב. מאות פעמים צפיתי בסרטונים שהעלו אוהדים לכבודו של חביב, ואני מקשיב למוזיקה שמלווה את הסרטונים ונשמעת כמו תפילה.

"אני מחכה שהשמש תעלה, ואז נכנס לשעה למיטה וחוזר לתל השומר. לא יכול להיות רחוק מדי מחביב".

ההמולה סביב בנו מרחיקה את מוטי לקומה העליונה של השיקום. הוא מתיישב על ספה שחורה בחזית המחלקה להפרעות אכילה ומביט בחולים.

"כשהגענו לכאן וראיתי חיילי צה"ל על כיסאות גלגלים ואנשים קטועי רגליים, נבהלתי", הוא אומר. "היה קשה לקשר בין הכדורגלן והספורטאי שגידלתי לבין האנשים שמתמודדים עם מציאות בריאותית מורכבת. לאט־לאט אני מפנים שזאת גם המציאות שלנו עכשיו". 

על מה אתם מדברים כשאתם לבד?

"העולם שלנו היום הוא צר. מדברים על המבקרים, מי הגיע ומה אמר, ועל הטיפולים. כרגע אנחנו ממוקדים בשיקום. לחביב יש טלוויזיה בחדר, אבל הוא לא צופה בתוכניות ספורט. הוא גם לא גולש באינטרנט. מדי פעם הוא מתעדכן מחברים במה שקורה בקבוצה. יש לו עולם חדש עכשיו, והכדורגל הוא לא חלק ממנו. 

"לפעמים הוא כועס עלי כשאני מנדנד לו, או שהוא סתם מתוסכל כי כואב לו הצוואר. הוא מוציא עלי את התסכולים שלו, אבל זה בסדר.

"פעם אחת הוא ביקש שאצא מהחדר, וכשהסתובבתי לדלת, הוא ביקש שקודם אגרד לו באף. צחקנו. אנחנו לא רק עצובים. לפעמים הוא מעביר ביקורת על הבגדים שלי, כי אני לוקח איזה בגד שיוצא ראשון מהארון. כשבאתי עם בגדים שחורים, הוא שאל באיזה משחק אני מתכוון לשפוט".

מוטי מסרב לשוחח עם הרופאים. הוא לא רוצה לדעת היכן בדיוק היתה הפגיעה בצוואר, ולא רוצה לשמוע מה האבחנות. את זה הוא משאיר לאשתו.

חביב על המגרש. "קודם שיזיז את הרגליים, וברור לי שזה יקרה. יש לו רצון אדיר, והוא יעמוד, והוא ילך. יש לי תחושה טובה" // צילום: אלן שיבר

"מספיק לי שהפיזיותרפיסטים אופטימיים. גם ככה יש לא מעט רגעי שבירה. חביב יודע שאני לא חזק כמוהו וכמו אמא שלו. לפעמים, כשהוא ישן, זולגות לי דמעות. הוא הבן שלי, החבר הכי טוב שלי, ואני אוהב אותו בכל ליבי ובכל מצב.

"לא משנה לי אם הוא ימשיך לשחק או לא, אני רק רוצה שיהיו לו חיים טובים, שיוכל שוב ללכת, אחרת אתחרפן. זה יישמע נורא אם אומר שבחדר אחד בלב שלי אני עוד חולם שהוא יחזור לכדורגל? יש לי המון סבלנות".

בשיחות ביניכם אתם מסתכלים קדימה ושואלים מה יקרה אם?

"לא. חינכתי את חביב לרוץ למרחקים קצרים, צעד אחר צעד. לגמור שלב אחד, ואז לעבור לשלב הבא. קודם שיזיז את הרגליים, וברור לי שזה יקרה. יש לו רצון אדיר, והוא יעמוד, והוא ילך. יש לי תחושה טובה".

הנייד של מוטי לא מפסיק לצלצל. הוא בוהה בעיניים לאות בעשרות ההודעות שקיבל. "אני צריך לחזור לחביב", הוא לוחש, "חשוב לי להיות לידו, אולי הוא צריך משהו. אתם יודעים, הילד הזה הספיק עד גיל 21 מה שאחרים לא עושים עד גיל 40. יש לו בבית 50 גביעים. הוא היה שותף לאליפות עם מכבי תל אביב בעונה שעברה, שיחק באנגליה, ואפילו לא מימש עשירית מהיכולות שלו. לא סתם כינו אותו אלון חזן, זה הפוטנציאל הישראלי הכי גדול שקם כאן.

"אבל קריירות באות וקריירות נגמרות. יכאב לי אם חביב לא ישחק יותר, אבל לא אתאבל. יש לו יכולת מדהימה להשתקם מפציעות, ואין לי ספק שהוא לא ירים ידיים. הייתי נותן המון כדי לדעת מה מחכה לנו בעתיד. בינתיים אנחנו מתרפקים על הרגעים הגדולים". 

"עברתי שינוי מחשבתי" 

מוטי אוחיון גדל בפתח תקווה לצד תשעה אחים. אביו עבד במפעל עץ ואמו במתפרה של בילינסון. המשפחה בת 12 הנפשות התגוררה בדירת חדר, והוא נאלץ לישון על אותו מזרן עם אחיו הבכור, מפקד משטרת לוד לשעבר, רפ"ק שמעון חן, שנפטר לפני עשר שנים ממחלת הסרטן.

למרות הקשיים, האחים התברגו בתפקידי מפתח. אחד מהם, איציק אוחיון, היה ראש עיריית פתח תקווה עד לפני שש שנים, וסובל היום מאלצהיימר. אחות אחת מנהלת בית ספר, שתיים עובדות כאחיות בכירות, ואחת מנהלת משרד של עורכי דין. 

"מגיל צעיר אהבתי כדורגל", אומר מוטי. "כילד בן 7 נהגתי לברוח בשבתות מבית הכנסת כדי לשחק כדורגל עם חברים ולעמוד בשער. בלי לשאול את ההורים הצטרפתי לקבוצת הילדים של מכבי פתח תקווה. 

"כשאמא שלי גילתה, היא לא היתה מרוצה, כי החינוך עמד אצלה בראש סדר העדיפויות והיא פחדה שאזניח את זה". מוטי המשיך להתקדם במכבי פתח תקווה, ומקבוצת הילדים עלה לנערים ולנוער. בגיל 16 הצטרף לקבוצת הבוגרים.

"לא הייתי כוכב גדול, בטח לא כמו חביב", הוא צוחק, לראשונה בשיחה שלנו. "תמיד הייתי שוער שני. לצידי היו שוערים גדולים, כמו אבי בנימין, בוני גינזבורג, עופר פביאן ומשה מרכוס. המשכתי לשחק גם אחרי שהתגייסתי".

בצבא הוא היה מחסנאי טכני בחיל האוויר. בגיל 27 עזב את מכבי פתח תקווה ושיחק שלוש שנים נוספות בליגות נמוכות יותר, בקבוצות כמו בית"ר רמלה או בית"ר מחנה יהודה. "זו היתה שירת הברבור שלי. פרקתי לא פעם את הכתפיים באימונים או במשחקים, וגם הרגשתי ריקנות.

"כשהתקרבתי לגיל 30 עברתי שינוי מחשבתי, חיפשתי משהו יותר עמוק. שחקן כדורגל באותם ימים היה קם בעשר בבוקר, מסתובב בבתי קפה, והולך לאימון ב־4 אחרי הצהריים.

"בהתחלה עבדתי בתיכון בחולון כממלא מקום של המורה לספורט, אבל זה לא הספיק כדי להכניס משמעות לחיים שלי. באחד הימים, כשישבתי בחדר המורים, עלעלתי בחוברת שהיתה שם ונתקלתי במודעה על לימודי עבודה חינוכית וקידום נוער בירושלים. הרגשתי שזה מתאים לי, ועזבתי הכל כדי לצאת לשנת לימודים".

בסיום הקורס הוא מצא עבודה כמדריך חינוכי במוסד בגן יבנה. כעבור שנה עבר לפנימיית עלומים בכפר סבא, המיועדת לילדים ובני נוער במצבי סיכון. "זו היתה העבודה המספקת והמרתקת ביותר שהיתה לי. ביום שעזבתי, אחרי שלוש שנים, הרגשתי שאני משאיר מאחור 150 ילדים שלי. עברו מאז כמעט 30 שנה, ועד היום אני בקשר עם רובם".   

זמן קצר לאחר שפרש התפתחה מערכת יחסים בינו ובין אהובה, שהיתה אז חיילת, צעירה ממנו ב־17 שנים. הוא הכיר את הוריה שלוש שנים קודם לכן, במסגרת עבודתו בפנימייה, והם נהגו להזמין אותו לארוחה לכבוד יום ההולדת שלו, שחל בהפרש של יום מתאריך הולדתה של אהובה.

השניים החלו לצאת כשהיא היתה בת 18 והוא בן 35. אחרי שנה נישאו.

השתקם בעבר מפציעה 

לאחר שפרש מההדרכה, הקימו מוטי ושניים מאחיו חברה קבלנית משגשגת, שעסקה בעיקר בבניית מרכזים מסחריים. במקביל התרחבה המשפחה. שון, היום סטודנטית למשחק בבית הספר של ניסן נתיב, נולדה ב־1996, וחביב שנתיים אחריה. הוא נקרא על שם אביו של מוטי.

"נתתי להם את כל מה שלא היה לי מבחינה כלכלית. בהתחלה גרנו בקוטג' גדול בשכונת שעריה בפתח תקווה, אבל ב־1999, כשחביב היה בן כמה חודשים, הבית שלנו נשרף.

"אחי, איציק, נבחר זמן קצר לפני כן לראשות העיר ונלחם בסוחרים שהקימו דוכנים לא חוקיים. מישהו רצה לאיים עליו, התבלבל בכתובת והצית את הבית שלנו, בדיוק מתחת לחלון של חדר הילדים. אהובה ישנה איתם והתעוררה מהעשן. היא הרימה את שון וקראה לי לעזרה.

"הגעתי למיטה של חביב ועמדתי שם כמו משותק, לא ידעתי מה לעשות. רק אחרי שאהובה נתנה לי מכה ברגל, התעשתתי. הוצאנו את הילדים דרך החלון אל הפרגולה של הבית הצמוד, שבו התגורר אחד האחים שלי. אנחנו ניצלנו, אבל הבית נשרף לגמרי. יכולנו למות שם". 

המשפחה עברה לשכונת נחל עוז היוקרתית. מוטי בנה בית חדש ומשודרג, עם בריכה בחצר ומעלית פנימית. הוא מספר שהתנתק לגמרי מהספורט, ועסק רק בבנייה וברכישת מגרשים.

"באחד מימי שישי, כשחזרתי מהעבודה, עברתי עם האוטו ליד מגרש האימונים של שכונת מחנה יהודה בעיר. בזווית העין הבחנתי בחטף בילד קטן עם שיער מתולתל עומד בשער ומשחק כדורגל. חשבתי שזה חביב, אבל לא הייתי בטוח. הסתובבתי וחזרתי לשם. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו במדי שוער. הייתי בשוק. לא ידעתי שכדורגל מושך אותו.  

"למרות שהוא היה רק בן 7, לקחתי אותו לקבוצת הילדים של מכבי פתח תקווה. כולם שם היו גדולים ממנו בשלוש שנים, אבל חביב מייד התבלט בכישרון שלו. היה ברור שמחכה לו עתיד מזהיר.

"הודעתי לאשתי שהמשחקים מתקיימים בשבת בבוקר, ושנעשה תורנויות הסעה. אחרי שלקחתי אותו למשחק הראשון, לא רציתי יותר לוותר על שום משחק. עם הזמן הלכתי גם לכל האימונים. הייתי יוצא מוקדם בבוקר לעבודה, כדי להספיק להגיע למגרש אחה"צ, לא משנה כמה הייתי עסוק". 

עזרת לו?

"בהתחלה תרגלתי איתו את יסודות המשחק ועבודה עם כדור. בגיל 11 הוא התחיל לעבוד עם מאמנים אישיים מקצועיים, ואני הסתפקתי בלהיות האבא המשוגע והנודניק, שעומד מאחורי השער בכל משחק.

"כשחביב היה בן 15, הוא עבר לשחק בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב. מאמן הקבוצה הבוגרת, פאולו סוזה, ראה אותו והציע לו להתאמן ולשחק עם הבוגרים. זה נחשב למשהו יוצא דופן, אבל מאז הוא איתם".

חברת הבנייה של מוטי התמוטטה בסוף 2008, במהלך העבודות על הקמת קניון שרונים בהוד השרון. "בגלל האולימפיאדה, שהיתה באותה שנה בסין, המחירים של חומרי הגלם לבנייה עלו בצורה משמעותית, והפסדתי עשרות מיליוני שקלים. בהתחלה מכרתי מגרשים כדי להחזיר חובות, אבל כעבור שנה נאלצתי למכור גם את הבית. 

"עזבנו לדירה שכורה של ארבעה חדרים, שבה אנחנו גרים עד היום. למרות זאת השתדלתי שהילדים לא ירגישו מקופחים, וניסיתי לחסוך מהם את החרדות. בגלל הקריסה של העסק, הם הפסידו פנסיה בטוחה.

"עשר שנים לקח לי להחזיר את החובות. עבדתי קצת כיועץ בנייה. לא עבדתי בשביל עצמי, אלא כדי שלא יחסר להם כלום, ושיהיה להם יותר ממה שלי היה. בשלוש השנים האחרונות אני בפרישה מוקדמת, מקדיש את עצמי לקריירה של חביב".

כשהחשכה עוטפת את מרכז השיקום בתל השומר, מוטי קופץ שוב לחדר של חביב. הוא מוצא אותו בחצר, יושב על כיסא הגלגלים ליד שון. היא רוכנת לעברו וממתיקה עימו סוד. קשה לפספס את הקשר הקרוב שיש ביניהם.

מוטי מוודא מתי מתחילים הטיפולים למחרת, ויוצא מבית החולים. שון תישאר כאן לתורנות הלילה. 

בשנת 2015 הכתיר ה"גרדיאן" הבריטי את חביב אוחיון כאחד משלושת שוערי הנוער הטובים בעולם. באותה שנה, כשחביב היה בן 17, הוא העלה לרשת שלושה סרטונים, שהפכו מאוחר יותר ל"אתגר אוחיון". בראשון הוא בעט לשער תשעה כדורים, שמוקמו בשלוש זוויות שונות. בשני, בעט לשער דרך חישוקים. ובשלישי עמד מול הרשת, בעט אליה בחוזקה, והרשת הקפיצה את הכדור לאחור, עד שנחת בתוך פח אשפה ירוק, שהוצב באמצע המגרש.

"הסיפור הזה נולד כשחביב היה צעיר יותר ולמד בתיכון בפתח תקווה", מוטי מחייך. "הוא היה בועט בכדורים מהחצר ומכניס אותם לכיתות דרך החלון של הקומה הרביעית. הילד היה וירטואוז, וזה לא נעלם מעיניהם של סקאוטים. לפחות 14 קבוצות מאירופה התעניינו בו כשראו אותו מתאמן עם מכבי תל אביב.

"הוא מוכשר, והגובה שלו 1.95 מטר, זה משחק לטובתו כשוער. היה ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יחתום עם קבוצה זרה".

במארס 2016, קצת לפני שמלאו לו 18, נפצע חביב לראשונה, במשחק של קבוצת הנוער של מכבי תל אביב. אחד משחקני הקבוצה היריבה, מכבי חיפה, פגע בראשו. אוחיון המשיך לעמוד בשער עד סיום המשחק, למרות שאובחן אצלו זעזוע מוח. רק אז פונה לבית החולים, ושם התברר ששתי חוליות בצווארו נסדקו. 

הבטחה אדירה באנגליה 

הפציעה לא עצרה לו את הקריירה. באותה שנה הוא דחה את גיוסו לצה"ל וחתם על חוזה בקבוצת ווטפורד האנגלית, המשחקת בפרמייר ליג.

"חביב היה השוער הישראלי הראשון, והיחיד עד היום, שהוחתם בליגה העליונה באנגליה", מתגאה האב. "היו לפניו שחקני שדה, כמו ברקוביץ' ובניון, אבל לא שוערים. הוא שיחק בקבוצה הצעירה שלהם עד גיל 23, אבל התאמן עם הבוגרים.

"נסעתי איתו לגור בווטפורד. זו היתה תקופה שבה הקשר שלנו התהדק יותר. כל יום, אחרי האימון, היינו הולכים יחד למסעדה ומדברים על הקבוצה. אהובה ושון היו באות לבקר מדי פעם, ואני הייתי טס לארץ פעם בשבועיים לכמה ימים, כי המאמנים של חביב ביקשו שאתן לו להסתדר קצת לבד.

"חביב היה הצלחה אדירה באנגליה, ידענו שווטפורד מתכוונים להחתים אותו לעוד עונה. גם מועדונים אחרים התעניינו בו".

כעבור שנה, נפצע חביב בפעם השנייה. "נסענו למשחק באנדורה. כשחזרנו לאנגליה, הוא התלונן על כאבים חזקים בגב. הקבוצה שלחה אותו לצילומים, והאבחנה היתה פריצת דיסק בגב. היה ברור מה המשמעות של פגיעה כזאת עבור שוער כדורגל. החלום שיחתימו אותו בליגה האנגלית נגוז. הוא איבד קריירה מבטיחה. 

"בקבוצה רצו שילך לניתוח. אני סירבתי. הם ניסו לשקם אותו, אבל ללא הועיל. עזבנו את אנגליה וחזרנו לארץ. במשך חצי שנה ניסינו את מיטב הרופאים והכירופרקטים. אחר כך טסנו למרכזי שיקום בקרואטיה, באיטליה, בגרמניה, ביוון. הוצאנו את כל הכספים שהוא הרוויח, וגם חסכונות של המשפחה.

"בשלב מסוים הבנתי שאין ברירה, וצריך לנתח. בסוף 2017 טסנו למומחה בגרמניה, והוא ניתח אותו".

את השיקום אחרי הניתוח עשה חביב בישראל. במאי 2018 חזר להתאמן במכבי ת"א, כשוער שני.

באוקטובר בשנה שעברה עמד אוחיון בשער הנבחרת הצעירה של ישראל מול קוסובו, במוקדמות יורו 2019. "המאמן מרקו בלבול שאל אותו אם הוא שיחק לפחות בשני משחקי אימון, וחביב קצת חרטט. הוא כל כך רצה לשחק, שהוא נתן סתם שמות של קבוצות שמכבי שיחקה נגדן באימונים, למרות שלא השתתף במשחקים האלה.

"אחרי שנה וחצי שהוא לא שיחק, הלכתי לראות אותו מול קוסובו. בדקה התשיעית לא יכולתי יותר, המתח הרג אותי. עזבתי את האצטדיון, סגרתי את הטלפון, ופתחתי אותו רק אחרי שהמשחק הסתיים. ראיתי שניצחנו 3:0, ושחביב היה מצוין. אחרי המשחק חיבקתי אותו בגאווה ופרצתי בבכי. הכל התפרק אצלי באותו רגע". 

"חשבתי שזאת מכה ברגל" 

בינואר 2019 הושאל חביב ממכבי תל אביב להפועל חדרה. המטרה היתה שיקבל יותר דקות משחק וייבנה כשוער העתיד של מכבי. הוא היה אמור לחזור לקבוצה במאי 2020.

המשחקים הראשונים שלו, נגד מ.ס. אשדוד בליגה ונגד מ.ס כפר קאסם בגביע, היו מצוינים, למרות הכאבים בגב. את אשדוד ניצחה חדרה בחוץ 3:2, ואת כפר קאסם ניצחה פעמיים, 3:2 בחוץ ו־1:0 בבית.

אבל היה גם משחק הבית נגד בני יהודה בפברואר, שבו הפסידה חדרה 0:4. "התקשורת שחטה אותו", אומר מוטי. "טיפה של חסד לא נתנו לו. כתבי הספורט כתבו ש'הוא לא בשל לליגת העל', ושכחו שהוא לא שיחק הרבה זמן ושהחלים מניתוח בגב. למרות הכל, הוא שותף במשך העונה בעשרה משחקים, מהם ארבעה שבהם קיבל את הציון 7".

חביב לקח את הביקורת ברצינות. מעבר לאימונים עם הקבוצה, הוא התאמן מדי יום גם עם מאמן אישי: פעם בחדר כושר, פעם בחוף הים. הוא אפילו שיחק פוצ'יוולי, כדוּרֶשת חופים. בנוסף, עבר לתזונה בריאותית יותר. 

במקביל, לאחר דחיות רבות של השירות הצבאי, החליט חביב לצאת לשירות לאומי. מדי יום בצהריים היה מתייצב במועדונית בפתח תקווה ומסייע במשך שש שעות לילדים שהתקשו בהכנת שיעורי הבית. אביו מספר כי הרגיש מסופק ומאושר, במיוחד לאחרונה, כשהכאבים בגב חלפו. הוא אפילו חלם לשחק שוב באירופה.

בקיץ חתם אוחיון על חוזה לארבע שנים במכבי ת"א, והושאל שוב לחדרה, כדי לקבל דקות משחק. "לקח זמן עד שהוא חזר לחדרה, ולכן הוא היה השוער השני אחרי אוסטין אג'ידה, שהיה השוער הראשון", אומר מוטי. "חביב התאכזב מזה, אבל התאמן בטירוף והגיע לכושר הכי טוב שלו. אני מעריץ של המאמן שלו, אורי גוטמן, אדם מדהים. אין לי ספק שלולא הפציעה, ובגלל החיבור עם המאמן, חביב היה הופך לשוער הראשון מהר מאוד". 

ביום שני, 7 באוקטובר, החליט חביב לצאת לאימון בוקר בים. "בכל יום רגיל, כשהיה לו אימון עם הקבוצה, הייתי מעיר אותו ברבע לשמונה, מכין לו טוסט וקפה ומסיע אותו למגרש בחדרה. באותו יום פתחתי את הדלת של החדר וראיתי שהמיטה שלו ריקה, כי הוא יצא מוקדם. היתה לי מועקה קשה בבטן. לא יודע להסביר למה. יותר מאוחר קיבלתי ממנו הודעה: 'יצאתי לאימון, ומשם אני ממשיך לחדרה'. לרגע לא שיערתי שאת ההודעה כתב חבר שלו". 

מאמן חדרה, אורי גוטמן // צילום: אלן שיבר

חביב יצא לאימון עם שניים מחבריו, שאינם שייכים לקבוצה. הם רצו על חוף הצוק, ולאחר מכן רצו במדרגות האבן המובילות לחניה. חביב החליק על המדרגות. כשהרגיש שהוא נופל לאחור, אחז אינסטינקטיבית את ראשו בשתי כפות ידיו, כדי לגונן עליו. אלא שהמכה היתה חזקה.

הוא נותר לשכב על הקרקע במשך כמה דקות, ללא יכולת לזוז, עד שהאמבולנס הגיע. בדרך לבית החולים אסף הרופא ביקש מחברו שישלח את ההודעה לאביו, כדי להרגיע אותו. הוא היה משוכנע שמדובר בחבלה קלה, ושלאחר הבדיקות ישוחרר לאימון עם הקבוצה.

"לא דאגתי", אומר מוטי. "בזמן שהוא הגיע לבית החולים, התקשרה אלי אמא של אחד השחקנים כדי לאחל לי צום קל, זה היה יממה לפני יום כיפור. היא היתה במגרש, ושאלתי אותה 'מה קורה?', מתוך הבנה שחביב בטווח הראייה שלה. היא חשבה שאני מתעניין בשלומה, וענתה שהכל כרגיל.

"אחרי השיחה יצאתי לקניות, ישבתי עם חברים, ואחר כך תכננתי לנסוע לירושלים. בסביבות אחר הצהריים אשתי התקשרה מבוהלת וסיפרה שחברים של חביב התקשרו אליה ואמרו שהם איתו בבית החולים מהבוקר, ושהוא עומד להיכנס לניתוח. שיערתי שהוא קיבל מכה ברגל, ושאלתי באיזו מחלקה הוא. היא ענתה: 'טיפול נמרץ'.

"באותו רגע צרחתי. לדעתי כל הדיירים בבניין שמעו אותי. נכנסתי לאוטו וטסתי לבית החולים.

"כל הדרך התפללתי, אין לי מושג איך הגעתי לשם. לפני שנכנסתי אליו הלכתי הצידה כדי לנגב את הדמעות. לא רציתי שהוא יראה שאני מרוסק.

"הוא שכב על המיטה, וכשראה אותי, נשבר והתחיל לבכות. ליטפתי אותו ואמרתי שהכל יהיה בסדר". 

חביב נכנס לניתוח מורכב בצווארו. "ביקשתי סליחה מאשתי ומשון והלכתי לשבת בצד, לבד. התכנסתי בתוך עצמי.

"חשבתי על מה שעבר עלי בשנים האחרונות. אחי הגדול נפטר, אח אחר מתמודד עם אלצהיימר, ואמא שלי נפטרה לפני שבעה חודשים מאותה מחלה. חוץ מזה היתה הקריסה הכלכלית. אני כמו בהמתנה לפיצוץ, ולכן משתדל להימנע ממצבים של מתח ולחץ. זו הסיבה שמאז שחביב עבר לשחק בבוגרים, ליוויתי אותו רק לאימונים ולא למשחקים. 

"הייתי יכול להסיע אותו למשחק בבאר שבע, להשאיר אותו שם ולחזור הביתה. לא הקשבתי לרדיו ולא בדקתי באתרי הספורט. רק בסוף המשחק הייתי בא לקחת אותו ומתעניין בתוצאה, ואחר כך צופה במשחק באינטרנט".

כשהרופאים יצאו מחדר הניתוח, אחרי חמש שעות, מוטי לא ניגש אליהם. הוא חשש לשמוע את מה שיש להם לומר. אני לא אוהב לשמוע בשורות רעות, אבל הפעם הייתי חייב לדעת מה קרה, וזו היתה טעות. אחד המנתחים אמר לגבי הרגליים שזה יכול לקחת כמה חודשים עד שיזיז אותן, 'ויכול להיות גם שלא'. הבנתי מייד למה הוא מתכוון. כל הגוף כאב לי, מבפנים. לא ישנתי כל הלילה".

מרים משקולות 

החודש האחרון נתן את אותותיו במוטי. הוא כמעט לא ישן, לא אוכל. שיערו המכסיף סתור. "אין צורך לרחם עלי, אבל אני באמת עובר ייסורים. כמה מכות אפשר לקבל בתקופה אחת? הכי חשוב לי שהילד חי, ואני מלא באופטימיות לגבי ההתקדמות שלו. יש לי בן חזק".

מוטי אוחיון. "לחביב יש עולם חדש עכשיו, והכדורגל הוא לא חלק ממנו. בחדר שלו הוא לא צופה בתוכניות ספורט" // צילום: אריק סולטן

כשהוא מדבר על בתו, מוטי מתקשה להסתיר את ההתרגשות. "אני חייב לילדה המוצלחת שלי הרבה. יש לי חוב עצום כלפיה מכל השנים האחרונות. זאת נקודה רגישה אצלי. להגיד שאני שלם עם עצמי יהיה שקר. שום דבר שאעשה היום לא ישנה את המצב, אבל אני אפצה אותה בגדול כשייוולדו לה ילדים. לא יהיה סבא טוב ממני". 

הוא מוריד את ראשו אל מכשיר הטלפון שלו ושולף סרטון שבו נראה חביב כשהוא עומד, ובידיו משקולות כחולות עצומות. "זה צולם יומיים לפני הפציעה", הוא אומר בקול שבור. "מי היה מאמין".

הטלפון מצלצל. על הקו חברה של המשפחה, שמתעניינת איך מתקדמת ההחלמה של חביב. מוטי מספר לה שבנו התאמן היום על מכשיר פדלים חשמלי. "המכשיר עושה עבורו את התנועות, אבל הפיזיותרפיסטים אמרו לי שהרגליים שלו התחילו להפעיל כוח נוסף. זאת נקודת אור שמעודדת אותי. אני מקווה שעלינו על הדרך הנכונה". 

tala@israelhayom.co.ilerannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו