בבוקרו של ערב יום כיפור תשמ"ז, ספטמבר 1986, נסע עו"ד יורם שפטל לכלא איילון כדי לפגוש כמה מלקוחותיו העצורים. כתמיד, נכנס לחדר המיועד לפגישות בין עורכי הדין לנאשמים, ושם נחו עיניו על עורך הדין האמריקני מארק אוקונור.
שפטל הבין מייד שזו שעת הכושר שלו. זה כמה חודשים שגבר בו הרצון לקחת חלק בייצוגו המשפטי של ג'ון איוון דמיאניוק, שהועמד לדין בישראל באשמה שהוא "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה. אוקונור היה עורך דינו של דמיאניוק, "והוא נפל לי לידיים כפרי בשל", מספר שפטל בהנאה.
דמיאניוק, אמריקני ממוצא אוקראיני, בן 66 באותה עת, הוסגר על ידי ארה"ב לישראל בסוף פברואר 1986 והמתין בכלא איילון לתחילת משפטו. "כמו כולם, צפיתי בשידור חי בערוץ הראשון בנחיתתו של דמיאניוק בארץ ובהובלתו אזוק למעצר, ועקבתי אחרי המבול התקשורתי העצום בישראל ובכל העולם, שליווה את הליכי הסגרתו", ממשיך שפטל, "לאחר שנעצר בארץ המשיכו להתפרסם עוד ועוד כתבות, והמידע שעלה מהן גרם לי להרגיש שמשהו פה מסריח".
כמו מה?
"למשל, התברר לי שהראיות העיקריות מבוססות על זיהוי שנתנו כמה ניצולי שואה, על סמך תמונות, בחלוף 35 ו־40 שנה. אלה ראיות מאוד בעייתיות, ואת מסדרי הזיהוי ערכו בלי סנגור מטעם דמיאניוק.
"בהמשך התפרסמה ידיעה שאחד העדים המרכזיים טען בעבר בראיון שהתפרסם בעיתון יהודי וינאי ב־1947, שהוא הרג את איוון האיום במרד בטרבלינקה. אותו אדם מסר שנה קודם עדות דומה, על פני 66 עמודים, גם למוזיאון היהודי ההיסטורי בוורשה.
"כלומר, מי שטען שבמהלך המרד בטרבלינקה (שהתרחש ב־2 באוגוסט 1943; נ"ל) הרג במו ידיו את איוון האיום, זיהה כמעט 40 שנה מאוחר יותר את דמיאניוק כאיוון האיום, כשהוא יודע שהאדם בתמונה הוא אדם חי. זאת עדות שמסתמכים עליה? ועוד כשמדובר בנאשם שמבקשים להטיל עליו עונש מוות?
"בהדרגה הבנתי שאין ראיה משמעותית אחת שקושרת את דמיאניוק לטרבלינקה, ושזה מתחיל להיראות כמו בדיחה עלובה ומסוכנת. עם כל פריט מידע שהתפרסם הרגשתי שאני רוצה להיכנס לתיק, רק לא ידעתי איך. הרי אם אציע את עצמי מיוזמתי, מייד איחשד בכך שאני סוכן ושתול של הממסד הישראלי".
בחדר הקטן עם אוקונור נוצרה ההזדמנות. שפטל, אז בן 37, ניצל את קשריו. "הייתי עורך דין כבר עשר שנים והכרתי מצוין את הסמל התורן, שהיה אחראי לחדר המפגשים. אמרתי לו בשקט בעברית: 'מרגע שמתחילים להגיע הלקוחות שלי, תביא לי בכל עשר דקות כוס קפה'. רציתי להרשים את אוקונור. בנוסף, ביקשתי ממנו שימשוך את הזמן ויכניס את דמיאניוק רק אחרי שאסיים עם לקוחותיי.
"וכך היה. בכל עשר דקות הוא הכניס כוס קפה. כשסיימתי, חלפתי בכוונה ליד אוקונור, הסתכלתי עליו, והוא זה שפנה אלי ואמר באנגלית: 'You must be a big shot'. ואז אמר שלו לא נתנו אפילו כוס קפה אחת, למרות שהוא יושב שם כבר שעה, ולמרות שביקש.
"תפסתי את השור בקרניו ואמרתי לו שאני מזהה אותו מהטלוויזיה. סיפרתי שהמומחיות שלי היא תיקי זיהוי, שבהם נאשמים מזוהים על ידי עדים, ואמרתי שתיק דמיאניוק נראה לי רופף לגמרי מהבחינה הזאת. ציינתי גם שבכל התיקים הפליליים שהיו לי, שבהם הראיה היחידה או העיקרית היתה מסדרי זיהוי, הצלחתי להביא לזיכוי הנאשמים.
"מה שהפיל לגמרי את אוקונור מהכיסא היה שסיפרתי לו שבגיל 31 ייצגתי את מאיר לנסקי (מראשי המאפיה בארה"ב, שבקשתו לקבלת אזרחות ישראלית כיהודי נדחתה, ובתום הליך משפטי שניהל שפטל בשנות ה־80 הוענקה לו אשרת תייר; נ"ל).
"אוקונור שאל אותי אם אני מוכן להמשיך לדבר איתו. הוא ידע שהוא נחשב למוקצה משום שייצג את מי שהואשם כאיוון האיום. בסוף הציע שנחליף כרטיסי ביקור ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על האפשרות שאצטרף אליו לתיק".
באפריל 1988, לאחר משפט שארך שנתיים, קבע בית המשפט המחוזי פה אחד כי הוכחה זהותו של דמיאניוק כאיוון האיום, וגזר עליו עונש מוות. דמיאניוק ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון. הרכב של חמישה שופטים דן בערעור - נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, המשנה לנשיא מנחם אלון והשופטים אהרן ברק, יעקב מלץ ואליעזר גולדברג. ביולי 1993 פסק העליון כי דמיאניוק זכאי מחמת הספק, ובתוך זמן קצר הוא חזר לארה"ב.
"ההחלטה להפוך לסנגור של דמיאניוק היא ההחלטה הכי נכונה וחשובה שעשיתי בכל ימי חיי", הוא אומר, "היא נבעה מתוך שכנוע מוחלט שדמיאניוק הוא לא איוון האיום, ושצריך לפרק את כל ההצגה המופקרת הזאת, שמתחפשת להליך משפטי. היתה לי זכות גדולה לרסק את ההליך ולהפוך גזר דין מוות לאחד הזיכויים הכי סנסציוניים במאה ה־20".
עו"ד יורם שפטל // צילום: מירי צחי
פרשת דמיאניוק, על פיתוליה העלילתיים הרבים, עומדת במרכז הסדרה התיעודית "איוון האיום" ("The Devil Next Door"), שתשודר בנטפליקס החל מהשבוע הבא, וכבר תורגמה ל־28 שפות. את הסדרה בת חמשת הפרקים הפיקו וביימו היוצרים הישראלים יוסי בלוך ודניאל סיון ("סיליקון ואדי").
"בלוך פנה אלי לפני שנתיים וסיפר שהוא רוצה ליצור סדרה תיעודית, שנקודת המוצא שלה היא התפיסה שלי - כלומר, התפיסה שהוכחה לבסוף כאמת בבית המשפט", מספר שפטל (70), הדמות המזוהה ביותר עם הפרשה בישראל, "לא הזיות ולא תחושות בטן חסרות ביסוס, אלא שלל ראיות מדהימות, שהצטברו בהדרגה, לעיתים כנגד כל הסיכויים".
תחילתה של הפרשה בשנת 1976. עיתון אוקראיני דל תפוצה, שראה אור בארה"ב, פרסם רשימה של כ־70 אזרחים אמריקנים שהיגרו מאוקראינה, ואשר לגביהם נטען כי שיתפו פעולה עם הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. ברשימה הופיע גם ג'ון איוון דמיאניוק, פועל במפעל מכוניות מקליבלנד, שעליו נטען שהיה ואכמן (שומר) במחנה הריכוז וההשמדה סוביבור. הראיה היחידה לסיפור כולו נגעה לדמיאניוק. בכתבה הוצג צילום של "מסמך טרווניקי", שנשא את תמונתו ופרטיו של דמיאניוק, ובה צוין כי שירת בסוביבור.
טרווניקי היה מחנה במזרח פולין ששימש, בין השאר, מחנה אימונים של האס.אס שבו הוכשרו אלפי שבויי מלחמה, מרביתם אוקראינים, ככוח עזר לנאצים. משם נשלחו לעבוד במחנות ריכוז והשמדה, ובהם סוביבור וטרבלינקה, שבשניהם בלבד נרצחו יותר ממיליון יהודים.
מסמך טרווניקי הוצג כראיה לכך שדמיאניוק הוכשר ונשלח על ידי האס.אס לשמש ואכמן במחנה סוביבור, אבל דמיאניוק הכחיש זאת מהרגע הראשון. "עוד לפני שהפכתי לסנגור שלו התברר שמה שפורסם בארה"ב הוא בכלל צילום של המסמך, בעוד המקור שמור אצל הקג"ב משנת 1948", אומר שפטל, "איך אפשר להסתמך על מסמך שמקורו בארגון המזוהם הזה? במיוחד כשידוע שהקג"ב הם מומחי הזיוף.
"רק סמוך לתחילת המשפט הובא המקור המפוקפק מבריה"מ לישראל ונשמר במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל כאילו מדובר בזהב טהור".
רשימת משתפי הפעולה עם הנאצים, לכאורה, הפכה למרכז עיסוקה של ה־OSI (Office of Special Investigations), יחידה מיוחדת במחלקה הפלילית של משרד המשפטים האמריקני, שעיקר פעילותה אז נגע לפושעי מלחמה נאצים שניסו להגר או היגרו לארה"ב, באופן בלתי חוקי או במרמה. "ה־OSI התלבשו על הפרשה בתיאבון גדול, כשהעיקר הוא דמיאניוק", מספר שפטל.
"זמן קצר לאחר פרסום הרשימה בארה"ב, ה־OSI שלחו לישראל תמונות של דמיאניוק כדי שבישראל יזומנו ניצולי סוביבור לקחת חלק במסדרי זיהוי. אבל אף אחד מהניצולים לא זיהה אותו. בין התמונות הופיעה גם תמונתו של פיודור פדרנקו, שהיה ואכמן בטרבלינקה (וגורש בהמשך מארה"ב לבריה"מ, שם הוצא להורג; נ"ל). לכן זימנו למסדרי זיהוי גם ניצולים מטרבלינקה, שיסייעו בזיהוי של פדרנקו. ואז אחד מניצולי טרבלינקה הפתיע את כולם כשזיהה את דמיאניוק וטען שמדובר באיוון האיום.
"אחריו עוד שמונה ניצולים מישראל טענו שמדובר באיוון האיום. מנגד, 63 ניצולי טרבלינקה אחרים, מארה"ב, מאוסטרליה ומקנדה, לא זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום או בכלל כאדם שקשור לטרבלינקה".
כרזת הסדרה "איוון האיום", באנגלית
משנת 1976, ובמשך עשר שנים, נחקר דמיאניוק בארה"ב, ונוהלו הליכים לשלילת אזרחותו, לגירושו ולהסגרתו לישראל. במקביל התבצעו בארץ פעולות חקירה שונות, חלקן בשיתוף פעולה עם ה־OSI. ב־1986 הוא הוסגר לישראל, ובפברואר 1987 החל משפטו. כנראה בהשראת משפט אייכמן, שהתנהל ב־1962 באולם בית העם בירושלים ולא באולם בית המשפט, הוחלט לקיים את המשפט בבנייני האומה בירושלים.
צוות השופטים כלל את שופטי בית המשפט המחוזי דליה דורנר וצבי טל, ואת שופט בית המשפט העליון דב לוין, ששימש אב בית הדין (על פי חוק, כשכתב האישום כולל עבירה שהעונש המרבי עליה הוא עונש מוות, מוצב בראש ההרכב שופט עליון). את המדינה ייצגו פרקליט המדינה, יונה בלטמן, ועו"ד מיכאל שקד.
"בסופו של דבר, במשפט העידו חמישה ניצולי שואה בלבד, מתוך התשעה שזיהו בהתחלה את דמיאניוק כאיוון האיום", אומר שפטל, "שלושה מהנותרים הלכו לעולמם, ואחת סירבה לבסוף להעיד.
"העדויות היו בעייתיות מאוד. אחד העדים נמצא כבעל זיכרון לקוי ביותר. כשהוא הוזמן כעד זיהוי במשפט שנערך לוואכמן פדרנקו בפלורידה, הוא הצביע על הסנגור שלו ואמר: 'זה פדרנקו'. היה עד שסיפר שנסע ברכבת מחיפה לפלורידה.
"זו חולשתו של המשפט הפלילי בכל העולם ובכל שיטות המשפט. כל העוסקים במשפט פלילי מסכימים שעדות זיהוי של עד היא עדות מלאת תורפות ועלולות ליפול בה טעויות בתום לב גמור. לכן נדרשת ראיה חיצונית שתתמוך בעדות. במשפט דמיאניוק לא היה אפילו רסיס אבק של מסמך, שתמך בעדויות הניצולים לגבי עצם נוכחותו של דמיאניוק בטרבלינקה. לא היתה שום ראיה חיצונית לכך שהרוצח היה בזירת הרצח. רק בזכות סדרה של ניסים התגלו הראיות המשמעותיות בשלב הערעור.
"הבעיה הכי מהותית במשפט פלילי, שנחשפה במשפט דמיאניוק בגלל הפומביות העצומה שלו, היא הנטייה הנפוצה מאוד של שופטים לטעות לחלוטין בפירוש העדויות. ככה, על סמך התרשמות מהעדים, מורשעים רבים מהנאשמים בכל העולם. הסיכוי להגיע כך לתוצאה נכונה הוא נמוך.
"אבל מעבר לחולשות האינהרנטיות שבעדויות זיהוי, כשראיתי את חומרי מסדר הזיהוי שנעשה לדמיאניוק, חשכו עיניי. התמונה של דמיאניוק הונחה ליד תמונת הוואכמן פדרנקו, והיתה באותו גודל כמו זו של פדרנקו. שש התמונות הנותרות היו קטנות בגודלן, ולכל הדמויות בהן היה שיער מלא, בעת שדמיאניוק היה קירח. הוא בלט באופן בוטה.
"כל בית משפט היה פוסל מסדר זיהוי מוטה כזה. אבל פה היה מדובר במשפט ראווה מחפיר. למה כבר אפשר לצפות ממשפט שמתנהל באולם התיאטרון של בנייני האומה, בפני קהל גדול הכולל מאות עיתונאים מרחבי העולם ומועבר בשידור חי בטלוויזיה וברדיו?"
את מה שקרה מהשלב שבו זוהה דמיאניוק כאיוון האיום על ידי ניצולי טרבלינקה בישראל, גילה שפטל רק בחלוף שנים רבות, לאחר שנגזר עליו עונש המוות.
"הזיהוי של דמיאניוק כאיוון האיום מטרבלינקה התפרסם ברחבי העולם. הסובייטים ראו את שלל הדיווחים, במיוחד בתקשורת האמריקנית, והתחלחלו. ממסמך טרווניקי המפוקפק שנגע לוואכמן מסוביבור פתאום הפך הסיפור ללכידה האפשרית של איוון האיום מטרבלינקה".
למה הם התחלחלו?
"כי הם ידעו כבר שנים מי היה איוון האיום מטרבלינקה, וזה לא איוון דמיאניוק. זה איוון מרצ'נקו. מאמצע שנות ה־40 עד תחילת שנות ה־50 בריה"מ התחשבנה עם מי שסייע למכונת ההרג המתועבת של המשטר הנאצי וגבתה עדויות מעשרות ואכמנים שהיו בטרבלינקה.
"הוואכמנים נשאלו שאלות שונות על טרבלינקה, ובהן מי הזרים את הגז בתאי הגזים. כולם נקבו בשני שמות: איוון מרצ'נקו וניקולאי שלייב. על מרצ'נקו חלקם העידו שהיהודים כינו אותו 'איוון האיום'. ניקולאי שלייב נתפס על ידי הרוסים, ולפני שהוצא להורג ב־1952 מסר 11 הודעות, הכוללות זיהוי בתמונה של מרצ'נקו כשותפו להפעלת תאי הגזים. הוא מסר תיאור פיזי ופירוט ביוגרפי בפרטי פרטים".
איוון מרצ'נקו מעולם לא נתפס. הועלו השערות שאולי מדובר בדמיאניוק.
"ההשערות האלה הופרכו בקלות. אין דמיון פיזי בין השניים. גובהו של מרצ'נקו היה יותר מ־1.90 מ', בעוד גובהו של דמיאניוק 1.78 מ', לכל היותר. למרצ'נקו היתה צלקת גדולה על אחת הלחיים, ולדמיאניוק לא. מרצ'נקו היה בן 31 כשהוצב בטרבלינקה בשנת 1942, נשוי ואב לשלושה. דמיאניוק היה אז בן 22. הוא התחתן בסוף שנות ה־40 והפך לאבא ב־1950.
"הסצנה הדרמטית ביותר התרחשה בשבוע השני של המשפט, כשאחד העדים, אליהו רוזנברג, ביקש שדמיאניוק יסיר את המשקפיים כדי שהוא יוכל להסתכל לו ישר בעיניים. רוזנברג אמר שהוא מכיר את העיניים של איוון האיום.
"זה נכון, אין אדם שהכיר את עיניו של איוון האיום יותר מרוזנברג. במשך 12 חודשים הוא עבד בצמוד אליו - הוטל עליו התפקיד המצמרר לסתום בחול את החורים שבתאי הגזים, כדי שהרציחות השטניות יוכלו להתבצע ביעילות מרבית.
"אני התנגדתי להסרת המשקפיים. זה קרקס, לא משפט. אבל אוקונור משך לי בגלימה והורה לי להפסיק להתנגד. הוא בא למשפט בדיוק בשביל הרגעים האלה, בשביל המצלמות, בשביל הפסטיבל. ואז דמיאניוק מסיר את משקפיו, רוזנברג מביט לו בעיניים ואומר: 'אלה העיניים הרצחניות של איוון האיום'.
"מהי האמת? צבע עיניו של מרצ'נקו היה על פי העדויות חום כהה או שחור. צבע עיניו של דמיאניוק היה תכלת־אפרפר. אין לי בדל של טענה לעד, אלא לתביעה. מישהו באמת ציפה שבשידור חי רוזנברג יאמר לעיני העולם כולו, 'אוי, בעצם אלה לא עיניו של איוון האיום'? הכניסו אותו לתרחיש שבו הוא לא היה יכול שלא לשקר".
• לכל הכתבות של "שישבת"
כשהרוסים הבינו שדמיאניוק חשוד בכך שהוא איוון האיום, הם לא נותרו אדישים. לדברי שפטל, "רק בשלב הערעור גיליתי שבסוף שנות ה־70 הרוסים שלחו לשגרירות ארה"ב במוסקבה עשרות הודעות, שמצביעות על איוון מרצ'נקו כעל איוון האיום. הראיות הקריטיות האלה הגיעו גם לישראל, לשגרירות ארה"ב בתל אביב.
"בין כל האנשים הרעים בסיפור הזה, הנבל הכי קטן הוא דווקא הקג"ב. הם ידעו שדמיאניוק הוא לא איוון האיום, כי היו בידיהם עשרות הודעות שנגבו מ־37 ואכמנים מטרבלינקה ומחמש עובדות כפייה אוקראיניות, ובהן מצביעים כולם על מרצ'נקו כעל איוון האיום. חשובות במיוחד היו הודעותיו של שלייב, שותפו של איוון האיום, שהצביע בבירור על מרצ'נקו.
"נוסף להודעות שנשלחו לארה"ב בסוף שנות ה־70, כ־20 הודעות נמסרו לשלטונות פולין במועד לא ידוע. אבל הפולנים, בניגוד לרוסים, לא אמרו מילה. הקג"ב, מנגנון הרצח מהמתועבים בהיסטוריה האנושית, התגלה בעשרת מונים יותר ישר מכולם, בוודאי יותר ממערכות המשפט בישראל ובארה"ב.
"חלקה של ארה"ב בפרשה הוא הגדול ביותר. ארה"ב החלה את כל הפרשה הזאת. היא ניהלה שורת הליכים נגד דמיאניוק לשלילת אזרחותו, לגירושו ולהסגרתו לישראל, בחשד שהוא איוון האיום. זאת כאשר מסוף שנות ה־70 ידעו ב־OSI שבמשרד המשפטים האמריקני שדמיאניוק הוא לא איוון האיום, בוודאות מוחלטת, על סמך חומרי הקג"ב".
איזו סיבה היתה ליחידה הזאת להסתיר ראיות קריטיות ולשקר?
"היחידה נוסדה באותה תקופה, ובזכות העובדה שנפל לידיה תיק כזה הפכה לאימפריה של חוקרים, סוכנים, מפעילים ותקציבים הולכים וגדלים. אם החומר הרוסי היה נחשף, זה היה גורם לה להפוך ליחידה של חמישה אנשים שעשתה עניין מכלום, ואולי אפילו להביא לסגירתה.
"אפילו מבית המשפט בארה"ב ה־OSI הסתיר את החומרים האלה. בית המשפט הפדרלי לערעורים בסינסינטי קבע בנובמבר 1993, כעשרה שבועות לאחר זיכויו של דמיאניוק בישראל, כי 'בשנת 1978 או 1979 היה לממשל האמריקני מידע ממקורות רשמיים בבריה"מ, המצביע על כך שהיו שני אוקראינים שהפעילו את תאי הגזים בטרבלינקה, איוון וניקולאי, וכן שאיוון האיום היה איוון מרצ'נקו ולא איוון דמיאניוק. פרקליטי התביעה פעלו תוך התעלמות חסרת אחריות מחובתם כלפי בית המשפט ומחובתם בהליכי גילוי מסמכים... היתה זו מרמה כלפי בית המשפט'".
ניסיתם לפנות ל־OSI במסגרת ההליך בישראל, כדי שיגלו מסמכים שנוגעים לדמיאניוק?
"כן, פנינו שוב ושוב, וכל הפניות נדחו. עם זאת, הגיע לידינו מסמך פנימי של פרקליטים מה־OSI, שהתכתבו ביניהם על אחת הבקשות. במסמך כותב אדם בשם מרטין זקס לעמיתו ברוס איינהורן: 'אנחנו מסייעים לתביעה הישראלית. אנחנו מתנגדים לשחרור מסמכים - ראשית, בשל דאגה ליושרה של התביעה הישראלית, ושנית, שחרור החומרים כעת יסכן ויהרוס באופן ודאי את האסטרטגיה של התביעה הישראלית במשפט'".
מה היתה האסטרטגיה של התביעה הישראלית?
"גרדום עכשיו. הרשעה ועונש מוות".
איך הגיעה לידיכם תכתובת פנימית של ה־OSI?
"באופן הכי מקרי ולא ייאמן. מקורב למשפחת דמיאניוק גילה שניירת של ה־OSI מושלכת בכל יום לפחי הזבל של מסעדת מקדונלד'ס ליד המטה שלהם בוושינגטון. משפחתו של דמיאניוק התגייסה לעניין, ובתוך עשרות אלפי מסמכים נמצא המסמך הזה. אני כמובן הצגתי אותו ודרשתי מהשופטים להפסיק את המשפט עד שהחומרים יהיו בידינו. אבל בית המשפט, בשבתו באולם התיאטרון, שלח אותי לכל הרוחות".
נוסף לעדויות הניצולים, היתה גם עדותו המרשיעה של קצין האס.אס אוטו הרן, שזיהה את דמיאניוק.
"עדותו נגבתה בברלין, בנוכחות אוקונור. אני סירבתי להצטרף אליו. כמה מגוחכת היא תביעה יהודית, שלא מסתפקת בעדויות של ניצולי שואה ונזקקת לעדות של נאצי עלוב ושפל. זה רק מעיד על איכויותיה".
המשפט חשוב מספיק כדי לגבות כל עדות רלוונטית.
"אם מסתמכים על הניצולים, עדויותיהם אמורות להספיק בהחלט. אם אי אפשר להרשיע על בסיס עדויותיהם, אף אחד לא היה מעז להרשיע על בסיס עדות של קצין אס.אס מנוול".
עו"ד יורם שפטל בסדרה התיעודית "איוון האיום" // צילום מסך: נטפליקס
אתה מייחס לחומרים של הקג"ב משקל מכריע. מצד שני, את מסמך טרווניקי, שהיה בידי הקג"ב כ־40 שנה, אתה מכנה "מפוקפק".
"אין מקום להשוות בין הדברים. מצד אחד, יש עשרות הודעות מלאות פרטים שנוגעות ישירות לזהותו של איוון האיום, שלא רק אני ייחסתי להן משקל, אלא גם בית המשפט העליון ובית המשפט הפדרלי בארה"ב. גם התביעה הישראלית לא כפרה באותנטיות של ההודעות הללו.
"מצד שני, נמצא מסמך טרווניקי, שנוגע בכלל לסוביבור; מסמך שרבים הטילו ספק באמינותו, ואף פסלו אותו לחלוטין. זו אולי השערורייה הכי חמורה ביחס למערכת המשפט בישראל, ויש לה הוכחות בכתב.
"לאחר שדמיאניוק נשלח לגרדום, וכשהיינו בסוף הליך הערעור הגיעה לידיי כתבה בת 12 עמודים במגזין 'שטרן', שפורסמה במארס 1992. קראתי ונדהמתי. היה כתוב שם שב־23 בינואר 1987, שלושה שבועות לפני שהחל משפט הראווה של דמיאניוק, נשלח קצין מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרה לוויסבאדן, למעבדה הראשית לזיהוי פלילי של משטרת גרמניה. זה הגוף הכי מוסמך לקבוע אם מסמך שנחזה להיות של הרייך השלישי הוא מזויף או אמיתי.
"בדיקה זריזה ביותר העלתה שזה כנראה זיוף. קבעו, בין היתר, שתמונת דמיאניוק המופיעה במסמך לא היתה שם במקור, אלא הושתלה עליו ממסמך אחר, שהפנים בתמונה חוברו לגוף בפוטו־מונטאז' ושאין התאמה בין חלקי החותמת שעל התמונה לאלה שעל המסמך עצמו.
"הבודק היה המומחה מספר 1 לנושא, לואיס פרדיננד וורנר. לפי הכתבה ב'שטרן', הוא ביקש מקצין המז"פ שישאיר בידיו את המסמך לעשרה ימים, וכך יוכל לספק חוות דעת על כל פרט בו. אבל אחרי התייעצות טלפונית עם הפרקליטות בירושלים, כלומר עם התובעים בלטמן ושקד, הקצין אמר לוורנר שהוא לא יכול להשאיר את המסמך, ובזה זה נגמר".
איזו סיבה יש לקג"ב לזייף מסמך ולתפור תיק לפועל אוקראיני מפרבר בקליבלנד?
"מתחילת שנות ה־70 התפתח בארה"ב שיתוף פעולה אינטנסיבי בין ארגונים של יוצאי בריה"מ לבין הקהילות היהודיות כדי להוציא את היהודים מבריה"מ. ההסבר היחיד להתנפלות של הסובייטים על דמיאניוק הוא רצון לשבש את שיתוף הפעולה האנטי־סובייטי בין האוקראינים ליהודים בארה"ב.
"מי שפתח את הסיפור עם פרסום מסמך טרווניקי הוא עורך עיתון אוקראיני נידח בארה"ב, קומוניסט שהיה כפוף לשלטון הסובייטי. כבר שנה לפני פרסום המסמך הוא כתב ספר בשם 'הבה לא נשכח', שבו הוקיע את שיתוף הפעולה בין יוצאי בריה"מ לקהילות היהודיות וטען שמוכרחים לנפץ אותו. פרשת דמיאניוק אכן יצרה קרע מוחלט בין הקהילות היהודיות לקהילה האוקראינית, ושיתוף הפעולה נגד הסובייטים שובש".
בוא נחזור לרגע לחדר בכלא איילון. רוב המידע שתיארת לא היה בידיך כשרצית להצטרף לצוות ההגנה של דמיאניוק בספטמבר 1986. איך ידעת שהוא לא איוון האיום?
"לא יכולתי לדעת בוודאות. אמרתי לאוקונור שגם אם מסדרי הזיהוי לא שווים כלום משפטית, בפועל ייתכן שהזיהוי הוא נכון. כלומר, שמדובר באמת באיוון האיום. אבל אני סומך על החושים המשפטיים שלי.
"ידעתי שאיוון האיום, שרצח מאות אלפי יהודים, שמע את המילה 'געוואלד' מיליוני פעמים בוקעת מתוך גרונותיהם של קורבנותיו. הם זעקו גם 'שמע ישראל', אבל את זה הוא היה יכול לשמוע גם בקליבלנד, שבה יש קהילה יהודית גדולה. ידעתי שאם מדובר באיוון האיום, למילה 'געוואלד' הוא לא יוכל להישאר אדיש.
"כשנפגשתי איתו עשיתי לו אינספור מבחנים, במשך שעתיים וחצי. כולל להפיל את המפתח על הרצפה, לפלוט 'געוואלד' ולהסתכל עליו מלמטה בלי שישים לב, כדי לבחון את התגובות שלו".
וזה מבחן מהימן?
"תיאורטית יכולתי לטעות, אבל מבחינתי, מי שהמילה 'געוואלד' לא אומרת לו כלום, לא גורמת לו אפילו למצמץ, הוא לא איוון האיום, נקודה. ולא ב־99 אחוזים, אלא במאה אחוזים.
"מאותו רגע הבהרתי לדמיאניוק, למשפחתו ולאוקונור שתהיה רק סוגיה אחת שנויה במחלוקת, והיא הזהות של דמיאניוק. לא חלקנו על אף אחד מפשעיו של איוון האיום מטרבלינקה, אמרנו רק שאיוון דמיאניוק אינו איוון האיום".
ג'ון איוון דמיאניוק // צילום: רויטרס
ואם היה מתברר בבדיקה שלך שזה הוא?
"הייתי בורח הכי רחוק שאפשר. לא רוצה לשמוע ממנו. אין סיכוי שאני מביא לזיכוי של איוון האיום. גם את אייכמן לא הייתי מייצג, בשום אופן. העובדות שם לא היו שנויות במחלוקת. אייכמן לא הכחיש שהוא היה סגן אלוף באס.אס, ולא הכחיש 99 אחוזים מהמעשים שיוחסו לו. הוא טען שהיה בורג קטן במערכת, מילא פקודות, שמעמידים אותו לדין על פי חוק שחוקק רטרואקטיבית, שמבחינה טריטוריאלית לא יכולים לשפוט אותו על פשעים שהתרחשו על אדמת אירופה, וכן הלאה. עדויות הניצולים לא היו בעיה, כי דבר לא הוכחש. משפט הראווה לא היה בעיה, כי על העובדות הבלתי נסבלות לא היתה מחלוקת. הוצאתו להורג היתה מוצדקת לחלוטין".
דמיאניוק לא היה צדיק.
"דמיאניוק היה דרעק אנטישמי, ללא ספק. מעצם היותו גוי אוקראיני ברור שהיה מדובר באנטישמי מהסוג הנחות ביותר, כי אוקראינה של הדור שלו היתה מאורה של אנטישמיות בזויה ומתועבת.
"לכן ביקרתי באוקראינה רק פעם אחת לצורך המשפט, כמו גם בפולין. לא הייתי שם קודם ולא אהיה. כף רגלי לא תדרוך במדינות האלה, וגם לא בליטא, בלטביה, בגרמניה ובאוסטריה. אלה העמים הכי רצחניים, ששחטו 6 מיליון יהודים.
"אבל דמיאניוק לא הועמד לדין על היותו דרעק אנטישמי. הוא הועמד לדין על היותו איוון האיום, וגזרו עליו עונש מוות למרות שלא היה ואכמן בשום שלב, לא בטרבלינקה וגם לא בסוביבור ובאף מקום אחר".
לגבי נוכחותו בסוביבור היו עוד ראיות חוץ ממסמך טרווניקי.
"בסוף ההליך הוצגה הודעה של ואכמן מסוביבור בשם דנילצ'נקו. בהודעתו בפני הקג"ב הוא טען ששימש ואכמן בסוביבור החל מ־27 במארס 1943, ושם הכיר ואכמן ותיק בשם איוון דמיאניוק, שהתמחה בציד של יהודים מהכפרים שמסביב למחנה ובהבאתם להשמדה. זאת היתה ראיית זהב מבחינתו של דמיאניוק, כי לפיה הוא לא היה בטרבלינקה בתקופה הנדונה, ולכן לא יכול להיות איוון האיום".
עדיין היה רוצח מנוול.
"דמיאניוק הועמד לדין על היותו איוון האיום מטרבלינקה, ולא ואכמן בסוביבור. מלבד זה, דמיאניוק הכחיש תמיד שהיה בסוביבור. אני טענתי שהודעת דנילצ'נקו מזויפת. וראה זה פלא, התובע שקד הסכים איתי שההודעה לא אמינה, וביקש לעצור את המשפט כדי לבחון מחדש את הראיות. קמתי מייד ואמרתי שאני מצטרף לבקשה. הזכרתי לשופטים, בפעם המי יודע כמה, גם את החומרים שאני דורש מארה"ב. השופט לוין דחה את הבקשות ואמר שהוא ועמיתיו 'יחקרו את המסמך', ואלי סינן 'שלא יפליג אדוני למרחקים'.
"באותו שלב כתבתי לעצמי במחברת: 'תם ונשלם, עמוד התלייה מוכן'".
ג'ון איוון דמיאניוק היה נשוי למהגרת מאוקראינה ואב לשלושה. בתקופת ההליכים המשפטיים סייעו לו בן הזקונים שלו ג'וני, שבתחילת המשפט בישראל היה בן 21, וחתנו של דמיאניוק, אדוארד נישניק, שהיה נשוי לבתו איילין. המשפחה גייסה 4 מיליון דולר כדי לממן את הוצאות ההליכים בארה"ב ובישראל. 3 מיליון הוקצו למימון ההליכים בארץ.
שפטל: "ערכתי הרצאות בקרב קהילות אוקראיניות ברחבי ארה"ב, וגם בקנדה, כדי לסייע בגיוס התרומות למימון המשפט. מרכזי תרבות ואולמות גדולים היו מלאים עד אפס מקום במאות ובאלפי אנשים. הייתי גם הסנגור וגם השנורר הראשי".
את מרבית הליך הערעור ניהל שפטל כסנגור יחיד. בשלושת החודשים הראשונים חבר אליו עו"ד דב איתן, שופט מחוזי בדימוס. "אחרי שהמחוזי נתן גזר דין מוות, החלטתי לנסות לגייס את דב לעבוד איתי. רציתי שהוא, כשופט מחוזי בדימוס, יביא בטיעוניו את הביקורת על התנהלות בית המשפט באולם התיאטרון. ידעתי שיהיה לזה אפקט אדיר.
"כשפניתי אליו, הוא סיפר לי שראה לא פעם את השופטים קוראים קטעי עיתונים על המשפט. אני כיניתי אותם פשקווילים נגד הנאשם וסנגורו. התקשורת היתה איומה ועלובה וחרצה את דינו של דמיאניוק מתחילת הדרך. במו עיניי ראיתי את השופט טל קורא את האלבום שהוכן לשופטים מדי יום על ידי חברת יפעת. לא ייתכן שהם לא הושפעו מהאווירה הציבורית.
"דב נלהב להצטרף לתיק. פרסמנו את הצטרפותו כחודשיים לפני שהחל הערעור (בסוף 1988). חמישה ימים לפני פתיחת הליך הערעור הוא קפץ אל מותו מראש בניין בירושלים. בדיעבד התברר לי, מאשתו ומחברנו המשותף הסופר אייל מגד, שהיו עליו איומים קשים. אני משוכנע שזה אורגן על ידי הממסד, לא יודע מי בדיוק. התנהל נגדו מסע, שלא ייתכן שלא היה מאורגן. הרי כשהשופט בדימוס דב איתן הוא חלק מהתיק, כבר אי אפשר להגיד שמדובר בשפטל המופרע. ברור לי שדב היה בדילמה: להתפטר מהתיק זה אומר לעשות שקר עם עצמו, אבל גם להביא למימוש האיומים לא בא בחשבון. הוא בחר לשים קץ לחייו.
"מותו של דב העניק לדמיאניוק את חייו בחזרה. אני טענתי בפני בית המשפט שעלי להיערך מחדש לאור המצב, וניתנה לי דחייה של חצי שנה. יומיים לאחר מכן, בהלוויה של דב, שפך עלי ניצול שואה חומצה ואיבדתי 95 אחוזים מהראייה בעין שמאל. נאלצתי לעבור ניתוח ייחודי בבוסטון, וכל זה נתן לי שנה נוספת. ואז בריה"מ התחילה להתפורר, והראיות הקריטיות החלו להתגלות".
דמיאניוק ב"מסמך טרווניקי"
במארס 1990 טס שפטל לפולין בעקבות קצה חוט לראיות המצביעות על איוון מרצ'נקו כעל איוון האיום.
"התקשורת הפולנית דיווחה בהרחבה על ביקורי. בין היתר, הגעתי לוועדה המרכזית לחקירת פשעי הנאצים על אדמת פולין. בזמן שישבתי בקפיטריה של בניין הוועדה, ניגשו אלי שני גברים והציגו עצמם כסוכנים במחלקה לביטחון הפנים בפולין, המקבילים של הקג"ב.
"הם אמרו לי: 'ההוכחות שלך נמצאות בבית המשפט המחוזי בעיר סימפרופול בחצי האי קרים. שם נשפט הוואכמן פדרנקו מטרבלינקה לפני שהוצא להורג. בתיק שלו יש עשרות הודעות של ואכמנים נוספים מטרבלינקה, שכולם מצביעים על מרצ'נקו כעל איוון האיום'.
"חזרתי לארץ ונפגשתי עם התובע שקד כדי לספר לו על מה שגיליתי. ברור שזה מידע קריטי מאין כמותו, שמשפיע על התיק. נטען לא פעם ששקד גילה את הראיות הללו, ושהתביעה מצאה והביאה אותה בפני בית המשפט. זה שקר. אני המקור למידע.
"נסעתי לבית המשפט המחוזי בסימפרופול עם בנו וחתנו של דמיאניוק ועם עורך דין אוקראיני. ניגשנו למזכירה של השופט ששפט את פדרנקו. היא מייד אפשרה לנו להיפגש עם השופט אולג טטוניק, שאישר שכל ההודעות שאנחנו צריכים נמצאות בתיק ששמור במשרד המקומי של הקג"ב. הוא התקשר אליהם וקבע שיביאו את התיק למחרת בבוקר. יצאנו מבית המשפט ורקדנו ברחובות מרוב אושר.
"כשחזרנו בבוקר לבית המשפט, הבנו שהשמחה היתה מוקדמת. הקג"ב בסימפרופול לא יזוז בלי אישור הממונים בקג"ב בקייב. ביקשתי להגיע למשרד הקג"ב בסימפרופול, והם אישרו לנו לבוא באותו יום.
"כשהגענו לשם ניגש אלינו גוי אוקראיני, וכמו בסרטים הוביל אותנו למרתפי הקג"ב. חדר שכל כולו לבן. ארבעה כיסאות מסודרים בשורה ישרה. אנחנו מתיישבים ומורים לנו לחכות לבואו של ראש הקג"ב בסימפרופול. הוא נכנס, מתיישב מולנו ואומר שהוא לא יכול לעשות כלום בלי אישור מקייב.
"אמרתי לו שעד שהאישור יגיע, עלולים לתלות את הלקוח שלי. והוא אמר: 'זאת לא הבעיה שלי'.
"נסענו לקייב, בניסיון לקבל גישה לחומרים. אבל זה לא עזר. אחרי יומיים חזרתי ארצה בלי כלום".
פריצת הדרך הגיעה מהוועדה לזכויות אדם של הפרלמנט האוקראיני. בסוף דצמבר 1991 קיבל בנו של דמיאניוק מהוועדה, בפקס, קטעים משבע הודעות של ואכמנים מטרבלינקה. שאר התיק הועבר למוסקבה.
"אחרי מסע דחיות של כמעט שלוש שנים היו בידינו יותר מ־30 הודעות, ולי היה ברור שזה מספיק לחלוטין לצורך זיכוי. אבל שקד התעקש לראות את כל החומרים. נאספו הודעות מכל מיני חורים ברוסיה, ובכולן היה זיהוי של מרצ'נקו כמפעיל תאי הגזים בטרבלינקה.
"הדבר הלא ייאמן הוא שלאחר ששקד עמל לאסוף את ההודעות, הוא עמד בפני בית המשפט העליון ואמר: 'צוות התביעה ופרקליטת המדינה, דורית ביניש, הגיעו להחלטה שאין סיבה מתקבלת על הדעת לשנות את עמדתנו. העובדה שהשם מרצ'נקו מופיע בהרבה מאוד הודעות היא חסרת משמעות לחלוטין. אנחנו לא מרגישים שהזיהויים שנתנו הניצולים, עדי הזיהוי - משקלם או ערכם יורד'".
עדיין דמיאניוק זוּכה מחמת הספק.
"בצאתי מבית המשפט העליון כולם ציפו שארד על ברכיי ואיילל שטף של מילות תודה לשופטים. ואני אמרתי שפסק הדין של העליון הוא עיוות דין חמור הרבה יותר מפסק הדין ששלח את דמיאניוק לגרדום. חומר הראיות שהביא לזיכוי היה חד־משמעי, ברור ומוחלט. לא נותר מקום לספק.
"פסק הדין של העליון נועד לחפות על הכישלון האדיר של מערכת המשפט, ולא לבייש את מי ששלחו ללא היסוס אדם חף מפשע לגרדום. שופטי העליון כנראה לא יכלו להתאפק, ובמשפט הסיום כתבו: 'הוואכמן איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי מחמת הספק מהאישומים הנוראיים המיוחסים לאיוון האיום בטרבלינקה... תם ולא נשלם, השלמוּת אינה נחלתו של שופט בשר ודם'. איזו עזות מצח לכנות את דמיאניוק ואכמן. אין בדל הוכחה לכך שהיה ואכמן. הכל כתוצאה של מסע ציבורי שלם, שהתביעה ניהלה בתוך ומחוץ לבית המשפט, מהרגע שהיה ברור שדמיאניוק עומד לצאת זכאי, ושהתביעה במדינת ישראל עומדת לנחול את המפלה הכי איומה בתולדותיה".
מייד לאחר הזיכוי הוגשה שורה ארוכה של עתירות לבג"ץ. היתה דרישה להעמיד את דמיאניוק לדין על כך שהיה ואכמן בסוביבור.
"והיועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, השיב לבג"ץ שאין להעמיד את דמיאניוק לדין בכל אישום שהוא, בין שכוואכמן בכלל ובין שכוואכמן בסוביבור, משום שזיכוי נוסף הוא אפשרי ואז יהיה מדובר במפלה גמורה. הפעם בית המשפט העליון, בתפקידו כבג"ץ, הצדיק את היועץ המשפטי לממשלה ודחה את כל העתירות".
עו"ד שפטל (נשען על ידיו) בדיון על הערעור, תחילת שנות ה-90 // צילום: רויטרס
דמיאניוק שב לארה"ב בשנת 1993, והאזרחות האמריקנית שנשללה ממנו, הוחזרה. קרוב ל־20 שנה ניהל את חייו בשלווה, עד שבשנת 2002 שוב הוחלט לשלול את אזרחותו, כשהפעם על הפרק עברוֹ כוואכמן בסוביבור.
"ה־OSI ראו בו סדין אדום לנוכח הכישלונות שהם ספגו בגללו", טוען שפטל, "הם המשיכו לרדוף אותו על בסיס אותן ראיות שהביאו את היועמ"ש ואת בג"ץ לדחות את העתירות. טענו שהסתיר ממחלקת ההגירה האמריקנית שהיה ואכמן בסוביבור. בית המשפט בארה"ב שוב שלל לו את האזרחות. דרשו לגרש אותו לפולין, לגרמניה או לאוקראינה - אבל שלושתן סירבו לקבל אותו. הוא המשיך לחיות בארה"ב נטול אזרחות, עד שב־2011 גרמניה נכנעה ללחץ האמריקני".
ושם הוא נעצר והוגש נגדו כתב אישום על סיוע ברצח 28 אלף יהודים כוואכמן בסוביבור.
"מה שהתרחש בגרמניה היה פארסה. הראיות שהיו בידי בית המשפט בגרמניה היו אותן ראיות שהיו בידי היועמ"ש והפרקליטות כשהשיבו שיש לדחות כל העתירות לבג"ץ. אין אף ניצול בעולם שזיהה את דמיאניוק כמי שמוכר לו מסוביבור. הגרמנים התבססו בעיקר על מסמך טרווניקי, למרות הקביעה של המומחה הגרמני שנים רבות לפני כן שהמסמך כנראה מזויף. הוא כבר לא היה בחיים, ועל פי הדין הגרמני, לא היה אפשר להשתמש בזיכרון הדברים שכתב. דמיאניוק התקרב לגיל 90 והיה במצב בריאותי גרוע, אבל בקשותיו להשתחרר בערבות נדחו. המשפט נוהל כשהוא שכוב על אלונקה".
ב־2012 הורשע דמיאניוק ונידון לחמש שנות מאסר, "עונש מגוחך ביחס לחומרת האישום", אומר שפטל. "אחרי שהשופט סיים להקריא את גזר הדין, הוא פנה לסנגור ושאל אם יגיש ערעור. הסנגור ענה שכן, ואז השופט שחרר את דמיאניוק בערבות, בלי שהתבקש.
"דמיאניוק הגיש ערעור, ומת בבית אבות סיעודי בגרמניה אחרי פחות משנה, כמעט בן 92. לפי החוק הגרמני, משום שערער בטרם מותו, ההרשעה שלו בטלה. הוא מת כאדם חופשי".
אז מי באמת היה איוון דמיאניוק?
"אין בדל ראיה שסותרת את גרסתו, שלפיה גויס לצבא האדום, וב־1941 נפל בשבי הגרמנים בקרב בחצי האי קרים. במשך חודש עבד כעובד כפייה בתיקון מסילות ברזל, לצד אלפי עובדי כפייה אחרים, ואז הועבר למחנה שבויים ליד העיר רובנו, בפולין. עד הנקודה הזאת אין כל מחלוקת.
"דמיאניוק טען שמיוני 1942 ועד אביב 1944 הוא היה שבוי במחנה שבויים בחלם. אלה השנים הקריטיות מבחינת טרבלינקה וסוביבור. לאחר מכן גויס לכוחות של הגנרל ולסוב, שלחמו לצד הגרמנים, אבל לא התקרבו לשום דבר שקשור להשמדת היהודים".
כשדמיאניוק הורשע בגרמניה טענה השופטת דליה דורנר ש"המעגל נסגר", הצדק נעשה.
"זאת השערורייה הגדולה ביותר בכל פרשת דמיאניוק. בישראל הוא זוכה מחמת הספק על טרבלינקה, ובג"ץ דחה עתירות להעמידו לדין בהקשר לסוביבור. בית המשפט הגרמני קבע חד־משמעית שכף רגלו של דמיאניוק לא דרכה בטרבלינקה, והוא הורשע על סוביבור. איזה מעגל נסגר לה בדיוק? היא העזה לטעון שפסק הדין שלה לא היה לשווא. ממה היתה כה מרוצה? האם היא מעדיפה פסק דין של שופט יחיד מבית משפט נמוך בגרמניה על פני פסק הדין של העליון וההחלטה של בג"ץ?"
דורנר והשופט צבי טל טענו לא פעם שהם עדיין משוכנעים שדמיאניוק הוא "האיש מטרבלינקה". הם מאמינים לניצולים שהעידו במשפט.
"הם ממעיטים מערכן של עשרות ההודעות שהביאו לזיכוי בעליון. אלה ניירות עבורם, שהם לא יודעים מי הם האנשים שמסרו אותם. גם בפסק הדין של העליון אין שום ציטוט מהודעות הוואכמנים, ולעומת זאת עשרות עמודים שמוקדשים לציטוטי הניצולים.
"זה לא באמת מפתיע. אם היו מצטטים רק חלק קטן מההודעות שמסר ניקולאי שלייב, שותפו של מרצ'נקו להפעלת תאי הגזים, כל מי שהיה קורא את הדברים היה מבין שמתחייב פה זיכוי, ואין מקום לצל של ספק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו