"אף אחד בגדוד לא הזהיר אותנו מפיגוע מתגלגל. הכל היה יכול להיגמר אחרת"

בכל פעם שאלכס דבורסקי יוצא לחדר המדרגות האפלולי בבניין מגוריו, בידו האחת סיגריה ובאחרת כוס מיץ תפוחים, חוזרים אליו המראות הקשים מלפני חצי שנה. הוא היה לוחם בתותחנים שתפס קו בשומרון וחלם להתקדם לחפ"ק של מפקד הסוללה. כדור אחד של מחבל קטע את השאיפות והותיר אותו עם פגיעה קשה בכל חלקי גופו. 

כשעשן הסיגריה ממלא את האוויר, ורגלו הכואבת נמתחת קדימה באיטיות, הוא משחזר את הרגעים ההם בפיגוע המשולב בצומת אריאל ובצומת גיתי אבישר הסמוך. "אם לא הייתי עומד כשצד ימין שלי פונה אל הכביש, אלא עם הגב, הכדור היה פוגע באפוד הקרמי ולא בעמוד השדרה ובאיברים הפנימיים", הוא אומר. 

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"יצאתי לכמה דקות מהבטונדה שהגנה עלי, כדי לדבר עם חייל מהמחלקה, ובדיוק באותו רגע עבר המחבל וירה עלינו מתוך הרכב. אם הייתי יודע שכמה דקות לפני כן הוא ירה בצומת אריאל הסמוך, לקח רכב ונסע לכיוון שלנו, הכל היה יכול להיראות אחרת. אבל אף אחד מהגדוד לא הזהיר אותנו שיש פיגוע מתגלגל.

"איך הגיוני שמישהו בחמ"ל לא חשב עלינו? יכולתי לאבד שם את החיים שלי. ויכולתי לפגוע במחבל. במזל הוא פגע רק בי, ולא ריסס גם את האזרחים שהיו בצומת". 

הוא בחור רגוע, שקט, אבל טון דיבורו הופך נוקשה כשהוא מספר על התחושה שנשכח מאחור. מבין שלושת הנפגעים בפיגוע, הוא היחיד ששרד - הרב אחיעד אטינגר וסמ"ר גל קיידאן ז"ל נרצחו. בימים הראשונים העריכו הרופאים כי הפגיעה בחוליות הגב תשאיר אותו משותק, אבל נגד כל הסיכויים, הוא הצליח להתאושש בצורה מופלאה.

לפני שבועיים סיים תהליך שיקום ארוך ויצא לביתו שבנוף הגליל (נצרת עילית) כשהוא צועד על רגליו כמעט ללא עזרה. כעת נשארה לו רק משימה אחת: לחזור לצומת שבו השתנו חייו. "חשוב לי לסגור מעגל. אעשה שם סיבוב, ואחר כך אוכל לשים את כל החוויה מאחוריי".

צומת גיתי אבישר אחרי הפיגוע, 17 במארס 2019 // צילום: קוקו

רציתי להיות קרבי

דירתה של משפחת דבורסקי ממוקמת לא הרחק ממפעל השוקולד והממתקים של עלית בעיר, שם עבדה האם גלינה (41) כאורזת, עד שעזבה כדי לטפל בבנה. שביל צדדי ושקט מוביל מהכביש הראשי למבני רכבת ירקרקים של עמידר, אולם חמש פרגולות עץ המותקנות בחזית מצילות על הפריחה הצבעונית ומשוות למבנה מראה אירופי עתיק.

מדרגות אבן אפורות מובילות לקומה השלישית. כשהדלת נפתחת, נגלה בית מרוהט בסגפנות, אבל נעים ומסודר. ספת עור חומה בסלון, מזנון עץ עם כלי חרסינה וזכוכית, ותמונה אחת על הקיר, שבה מצולמים אלכס (21) ואחיו אולג, המבוגר ממנו בשנתיים וחצי. מהחלון ניבט נוף עוצר נשימה. עמק יזרעאל, ועפולה ברקע, נפרשים למרגלות הבית במלוא הדרם.

אלכס נולד בעיר קטנה במולדובה. כשהיה בן 5, עזב אביו את הבית, ומאז ניתק ביניהם הקשר. "יש לי רק רסיסי זיכרונות ממנו", הוא אומר בקול יבש. "אני יודע איך הוא נראה בעיקר מכמה תמונות שנשארו".

הראשון לעלות לישראל היה אולג, שבא בגיל 14 וחצי במסגרת תוכנית נעל"ה של משרד החינוך, המאפשרת לצעירים יהודים מרחבי העולם ללמוד בתיכונים בישראל ולקבל תעודת בגרות. הוא הגיע לפנימיית ויצו בנהלל, התאהב בישראל וביקש מאמו שתעלה גם היא עם אלכס. 

"הוא כל הזמן אמר לנו שהמדינה יפה", מחייך אלכס, "וב־2013 עלינו לארץ. לא התלהבתי. הייתי בן 15, והיה לי קשה לעזוב את החברים שליוו אותי מאז הגן.

"הגענו היישר לנצרת עילית. קצת אחרינו עלתה סבתא שלי. היה לי קשה עם המנטליות הישראלית, אנשים כל הזמן צועקים ומרעישים. עד היום קשה לי עם זה. נרשמתי לפנימייה שבה למד אולג ונכנסתי לכיתה ט', שבה למדו רוסים עולים חדשים. 

"בסוף כיתה י', כשאח שלי כבר התגייס לדובדבן, קיבלתי צו ראשון. רציתי להיות קרבי כמוהו ולעשות שירות משמעותי. הייתי אמור ללכת לגיבוש צנחנים, אבל כרגיל, לא התעוררתי בבוקר. התאכזבתי מעצמי. נשאר לי רק להתגייס לתותחנים".

באוגוסט 2017, כחודשיים לאחר שסיים את כיתה י"ב, ובזמן שרוב חבריו יצאו לטיולים לפני גיוס, התגייס אלכס לצה"ל והתחיל את הטירונות במחנה שבטה. "לא היה אכפת לי שאני הראשון בכיתה שמתגייס, רציתי להיות כבר בצבא.

"בטירונות ובאימון המתקדם לא היה קשה לי, די נהניתי. סיימתי מסלול אחרי שמונה חודשים והצטרפתי לגדוד 334. באימונים תפעלתי MLRS (משגר רקטות מתנייע; ט"א), אבל לא הפעלנו אותם בצורה מבצעית, כי בעיקר החזקנו קו".

"המשימה הכי קשוחה" 

הסוללה שלו התיישבה בדרום בקעת הירדן, לא הרחק מהיישוב מבואות יריחו. "כל היום עשינו סיורים עד פצאל. זו היתה גזרה עם המון הקפצות, בעיקר באמצע הלילה, בגלל חדירה של עבריינים ערבים שניסו לגנוב טרקטורים ולחבל בתוצרת החקלאית. קיוויתי שאתפוס אחד מהם, אבל בכל פעם שהגענו עם הג'יפ לזירה, הם ראו אותנו מרחוק וברחו. 

"נהניתי מהתפקיד, כי הוא היה דומה יותר לחי"ר מאשר לתותחנים. היה חשוב לי להראות שאני לוחם טוב, ערני, יוזם, חותר למגע, כי רציתי להתקדם לתפקיד של קשר מפקד הסוללה ולהיות בכל האירועים המעניינים. רציתי למצות את שלוש שנות השירות ולתת את המקסימום שיש לי". 

כשאלכס יושב על הכורסה בסלון, בחולצת טריקו ובמכנסיים קצרים, קשה לראות בו את הלוחם המורעל שהיה. הוא צנום, עדין למראה, ושום דבר לא מפריע לשלוותו, גם לא כשהחתולה שאספה אמו ברחוב וטרם קיבלה שם קופצת עליו בזנב מורם ומשחיזה את ציפורניה על מסעד הכיסא, ליד כף ידו.

"הכי חשוב לי לחזור לחיים רגילים". אלכס במהלך השיקום במכון צעדים בתל השומר // צילום: אריאל בשור

את רוב שעות היום הוא מעביר בשינה, בעיקר משום שקשה לו להתהלך לאורך זמן, ומאחר שחבריו הטובים עדיין משרתים בצה"ל ומגיעים הביתה רק בסופי שבוע. אחיו עובד עכשיו כמאבטח ומתכונן לגיבוש באחת מיחידות המסתערבים (ימ"ס) של מג"ב.

כשאלכס מספר על התקופה שלפני הפיגוע, גופו נדרך. בתחילת השנה קיבלה הסוללה שלו משימה חדשה: פעילות שוטפת בשומרון. "התפקיד שלנו במשך שלושה חודשים היה לאבטח את תחנת האוטובוס בצומת גיתי אבישר, שנמצא בין צומת אריאל לצומת ברקן. היינו שישה חיילים, שניים בכל טרמפיאדה. הסוללה השנייה, שבה שירת סמ"ר גל קיידאן ז"ל, תפסה את האבטחה על צומת אריאל". 

הכרת אותו?

"לא. הוא היה צעיר ממני, בן 19, וסיים מסלול כמה שבועות לפני כן. הסוללה שלי ישבה במוצב שנמצא עשר דקות נסיעה מאריאל, וגל היה במוצב שליד היישוב יקיר".

צומת גיתי אבישר נמצא באזור פסטורלי למרגלות הכפר הערבי חארס. בדצמבר 2008 נחנך במקום הרמזור הראשון בשומרון, בעקבות פיגוע ירי שאירע שנה לפני כן באזור אריאל. ביולי 2016 שלפה מחבלת סכין מול שני חיילים שאבטחו את התחנה וניסתה לדקור אותם. אחד מהם ירה לעברה ופצע אותה. בעקבות זאת הוקמו במקום הבטונדות, משני הצדדים של תחנת האוטובוס. אבל גם באוקטובר 2018 נעשה ניסיון דקירה של החיילים במקום, ושוב הם הגיבו במהירות וירו במחבל. 

"לא אהבתי לתפוס שם קו", אומר אלכס. "בכל יום היינו עושים שם סבבים של שמירה, מחמש בבוקר ועד חצות. כל משמרת שמונה שעות. עמדנו מאחורי הבטונדות, כשרק החלק העליון של הגוף בולט החוצה. היה אסור לזוז, לאכול, לעשן או לשוחח עם החייל שנמצא איתך במשמרת. הרשו רק לשתות מים.

"זו המשימה הכי קשוחה שהיתה לי בצבא, וגם הכי משעממת. לפעמים מאוד חם, ואתה עומד עם האפוד הקרמי, הציוד והנשק השלוף, וחייב להיות ערני. כשהיה מפקד משמרת פחות קשה, יכולנו לאכול חטיף, לעשן או לצאת להתאוורר מחוץ לבטונדות ולדבר עם התושבים שהמתינו בתחנה". 

ביום ראשון, 17 במארס, אחרי שסגר שבת במוצב, הגיע אלכס למשמרת בוקר בצומת. לאט־לאט התמלא המקום בתושבים שעשו דרכם לעבודה. בסביבות 9:45 החלה הדרמה בצומת אריאל, כשני קילומטרים ממזרח למקום שבו עמד אלכס. 

המחבל עומאר אבו לילא מהכפר זאוויה נכנס לחנות חומרי בניין, יצא עם סכין בידו וצעד לכיוון הטרמפיאדה, שאותה אבטחו סמ"ר גל קיידאן ולוחם נוסף. מעבר לכביש עמדו עוד שני לוחמים. לאחר כמה צעדים נעצר המחבל, ופתאום רץ לעברו של גל ודקר אותו.

למרות הפציעה, קיידאן נאבק בו, אבל המחבל הצליח להוציא מידו את רובה האם־16 שנשא וירה בו מטווח קצר. שני החיילים ששמרו מהצד השני של הצומת ירו לעבר המחבל, ואחד מהם פצע אותו קל בכתף, אבל הוא המשיך לירות לעבר המכוניות והאזרחים שמסביב.

את הירי שמע הרב אחיעד אטינגר מעלי, שהיה במכוניתו בדרכו לתל אביב. הוא עשה סיבוב פרסה, ירד מהרכב והחל לירות אל המחבל מאקדחו האישי, עד שנפצע אנושות מכדורי הרובה שבידי המחבל.

המחבל המשיך בדרכו. הוא כיוון את הנשק לעבר מכונית הונדה כחולה, הורה לנהג לצאת החוצה, נכנס למכונית ודהר לעבר צומת גיתי אבישר. במהומה שנוצרה, לא הועברה שום הודעת אזהרה בקשר לאלכס או לחבריו.

המחבל הבחין בהם כשעמדו מחוץ לעמדת הבטון ומול תחנת האוטובוס, וירה לעברם תוך כדי נסיעה, דרך החלון הפתוח. הוא המשיך בדרכו והגיע לכפר הפלשתיני בורקין, שם נטש את הרכב. 

סמ"ר גל קיידאן ז"ל

הרב אחיעד אטינגר ז"ל // צילום: נדב גולדשטיין/TPS

לאלכס לא קל להיזכר בדקות האחרונות לפני שנפגע. הוא קם לאיטו מהכורסה ומבקש כמה דקות של שקט, כדי לעשן עוד סיגריה. אחר כך הוא משחזר את מה שעבר עליו.

"יום ההולדת שלי חל כמה ימים אחר כך, והתלבטתי אם לחגוג במסעדה עם החברים מהפנימייה בנהלל או לחגוג בבית. "החלטתי לדבר עם הלוחם השני, חבר מהמחלקה, ויצאנו שנינו מהעמדה. לא ידענו שהתחיל פיגוע, לא שמענו כלום. עמדנו מול התחנה, פנים אל פנים.

"פתאום שמעתי שלוש יריות. בשנייה הראשונה לא הרגשתי כלום, גם לא כאב. לא יכולתי לעמוד על הרגליים או לשלוח את היד אל הנשק. הצלחתי רק להגיד 'פגעו בי' ונפלתי על המדרכה.

"הרגשתי שהגוף שורף לי מבפנים. לפני שהתעלפתי שמעתי צרחות של אזרחים, שצעקו 'פיגוע, פיגוע'. כמה שניות אחר כך איבדתי את ההכרה".

הלוחם שהיה לידו והלוחמים שהיו בשתי הטרמפיאדות הנוספות בצומת לא השיבו אש. "הם לא יכלו לחתור למגע, כי המחבל נסע במהירות והיתה תנועה על הכביש", אומר אלכס. "הם היו עלולים לפגוע בטעות ברכב אחר".

הוא התעורר באמבולנס, בדרך לבית החולים. "החובש צעק כל הזמן שלא אירדם. הזזתי קצת את הראש וראיתי שהורידו לי את המדים. הבטן והיד היו מלאות דם. גם על הרצפה היה המון דם. כאב לי מאוד, בחיים לא כאב לי ככה. אני חושב שנתנו לי משככי כאבים, אבל זה לא עזר". 

הערה פיקודית למג"ד 

בכניסה לבית החולים בילינסון בפתח תקווה שוב איבד אלכס את ההכרה. הוא הובהל לחדר הניתוח, שם התבררה עוצמת הפגיעה. כדור אחד פגע במותן, מתחת לאפוד הקרמי, וגרם נזק לכל האיברים הפנימיים.

"המנתחים הוציאו לו את הכליה הימנית, והבחינו שחלק מהכבד מפורק", מספר פרופ' פייר זינגר, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ. "היו לו פגיעות גם בריאה, בסרעפת ובתריסריון. אחד מרסיסי הכדור נתקע בעמוד השדרה, והחוליות סבלו מפגיעות קשות בגלל ההדף".

בזמן ששכב בחדר הניתוח הגיעו לביתה של גלינה שני קצינים ממחלקת נפגעים בצה"ל.

"הייתי בדרך לעבודה, כששמעתי אותם מדברים במדרגות ואומרים את השם של אלכס", אומרת גלינה בעברית שמתובלת במילים ברוסית. "פתחתי את הדלת והבנתי שמשהו לא בסדר. לא חשבתי שאלכס מת, כי אני תמיד אופטימית. הם אמרו שהוא נפצע, ושאני צריכה לבוא איתם לבית החולים. 

"בטיפול נמרץ ראיתי גם את המשפחה של הרב אטינגר. הוא היה פצוע מאוד קשה. המתנתי בחוץ עם אולג כמעט חמש שעות, עד שסיימו את הניתוח. לא בכיתי. גם כשהמנתח אמר שהמצב של אלכס קשה, הכרחתי את עצמי לחשוב בצורה חיובית ולהאמין שהוא יחזור לעצמו". 

הרופאים היו פסימיים יותר. "כמי שטיפל כמעט 40 שנה בפציעות של חיילים, שיערתי שאלכס יישאר בחיים, אבל היינו בטוחים שהוא יהיה משותק בפלג הגוף התחתון", אומר פרופ' זינגר. "זה מדהים לראות אותו היום הולך על שתי הרגליים".

במשך יומיים שכב אלכס בטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. כיממה לאחר הפיגוע נפטר הרב אטינגר.

"היה לי עצוב לשמוע שהוא לא שרד", אומרת גלינה, ועיניה הכהות מתמלאות דמעות. "התפללתי שהבן שלי ימשיך לחיות, כי חלק מהרופאים אמרו לי שיכולים להיות סיבוכים, ואי אפשר לדעת אם הוא יתאושש או יידרדר. ביקשתי מראש העיר שלנו, רונן פלוט, שיתפלל על אלכס, והוא ארגן תפילות מיוחדות בכל בתי הכנסת בעיר. מתברר שזה עזר".

בבוקר 19 במארס, יומיים אחרי שנפצע, פקח אלכס את עיניו לראשונה. זה קרה בדיוק בשעה שכוחות צה"ל והימ"מ כיתרו את המבנה בכפר עבוין שליד רמאללה, שבו התחבא המחבל. במהלך חילופי אש עם המחבל נורה לעבר הבית טיל נ"ט והרג אותו.

"אני זוכר במטושטש את הרגע שבו פקחתי עיניים", אומר אלכס. "היתה לי תחושה חזקה של חנק, וניסיתי להוציא את צינור ההנשמה שהיה לי בפה. הייתי מאוד צמא, אבל לא נתנו לי לשתות. אני זוכר שהסתכלתי על הבטן והכל היה אדום, נפוח ועם הרבה סיכות.

"בהתחלה השאירו את הבטן פתוחה, כדי לנקז את הדם מהכבד. לא יכולתי לדבר, רק מלמלתי. אף אחד לא הבין אותי. 

"אחרי שהתאוששתי, אמא סיפרה שכל הזמן ניסיתי להוציא את הזונדה והעירוי, עד שלאחיות לא היתה ברירה והן קשרו לי את הידיים למיטה. כשסבתא הגיעה לבקר, היא בכתה וצעקה. לא הבינה למה הנכד הפצוע שלה שוכב קשור כמו עבריין".

יומיים אחר כך ניתקו הרופאים את אלכס ממכונת ההנשמה. הוא עדיין היה מטושטש, ולא ידע כי חברים ובני משפחה הביאו עוגות ובלונים לכבוד יום הולדתו ה־21, אבל לא הורשו להיכנס למחלקת טיפול נמרץ.

"אז בעצם לא חגגתי. החל מהשנה הבאה אחגוג פעמיים - גם בתאריך המקורי וגם בתאריך של הפיגוע. כי ביום הזה קיבלתי את החיים שלי במתנה".

מתי שמעת שהמחבל חוסל?

"אולג סיפר לי שבוע אחרי שזה קרה, אבל אני חושב שהייתי מטושטש מהמורפיום מכדי להבין מה אומרים לי ומה קורה סביבי. ידעתי שעברתי פיגוע, אבל לא ממש קלטתי שנהרגו שם חייל ורב, ושהמחבל חוסל. היום אני שמח שהוא מת. רק חסר שהיה נכנס לכלא, נהנה מהחיים, ואולי גם משתחרר אחר כך". 

אחרי שמונה ימים במחלקת טיפול נמרץ, הועבר אלכס ליחידת טיפול נמרץ שבתוך מחלקת כירורגיה. שם תקפו אותו סיוטים מדי לילה. "חלמתי שאני פצוע, שאף אחד לא מטפל בי, ושהמפקדים שולחים אותי ככה למשימות, למרות שכואב לי. אולי זה היה בהשפעת המורפיום, ואולי כי כבר הרגשתי בשלב הזה שמשהו היה לקוי בתפקוד של הגדוד בפיגוע.

"אחרי שבוע, כשעברתי למחלקה עצמה וקראתי קצת עיתונים, התמונה התבהרה. כאב לי על ההרוגים והצטערתי שמעולם לא פגשתי את גל. ההורים שלו באו לבקר אותי במחלקה, מאוד הערכתי את זה". 

עד ששוחרר מבית החולים, בתחילת מאי, הוא ישב על כיסא גלגלים ולא הצליח להזיז את רגליו. אחר כך עבר לשיקום נוירולוגי בבית החולים תל השומר, ושם פחתה הבצקת בעמוד השדרה, ומצבו החל להשתפר.

"בהתחלה הצלחתי לעמוד כמה שניות עם תמיכה, ובכל יום עמדתי קצת יותר. במקביל, עבדו איתי על הליכה, רתמו אותי למכשיר אימון הליכה, שמאפשר להפעיל את שרירי הרגליים לאט־לאט. אחר כך התחלתי לעשות צעדים בעצמי בעזרת קביים, ועבדו איתי על גמישות של הברכיים וחיזוק השרירים".

במהלך השיקום נקבעה לו נכות בשיעור 94 אחוז, המאפשרת לו לקבל גמלה קבועה וסכום חד־פעמי לרכישת רכב. גם היום הוא עדיין לא מסוגל לכופף את רגל ימין או להרים את הבוהן ברגל שמאל, בגלל הפגיעה בעמוד השדרה.

תחקיר צה"ל על אירועי הבוקר ההוא גילה כשלים הנוגעים למשמעת המבצעית של הכוח בשטח, הכנתו למשימה והבקרה מצד המפקדים. הרמטכ"ל, רב־אלוף אביב כוכבי, ציין כי הכוח שהוצב בצומת אריאל התנהל בצורה לקויה ולא ביצע את מה שמצופה מלוחמים בזירת פיגוע. צוינו לחיוב סמ"ר גל קיידאן, ש"חתר למגע ולא נרתע מלהיאבק במחבל", וכן הרב אטינגר, שניסה לעצור את המשך הפיגוע.

בעקבות התחקיר נרשמה הערה פיקודית למפקד הגדוד. גם מפקד הסוללה של סמ"ר קיידאן, שעמד לפני שחרור, ספג הערה פיקודית, ונקבע כי אופי שירותו במילואים ייבחן מחדש. כמה חיילים הועברו מתפקידי לחימה, בהם הלוחם שהיה עם אלכס במשמרת.

בהודעת דובר צה"ל לאחר פרסום התחקיר נאמר כי "בעקבות אירוע זה ואירועים נוספים, נלמדה שורת לקחים הנוגעים לכשירות הלוחמים ולחדות הקצה המבצעי באוגדת איו"ש. במסגרת זאת הוחלט כי יינקטו פעולות לשיפור כשירות הלוחמים ברמה המקצועית והמנטלית, ויבוצעו פעולות נוספות לשיפור התשתיות במרחב".

זמן קצר לאחר פרסום התחקיר, ולנוכח חומרת פציעתו, השתחרר אלכס מצה"ל, לאחר שירות של שנה ותשעה חודשים. "היה ברור שאחרי הפציעה שלי אין טעם שאשאר, וגם לא רציתי בזה. אני את שלי נתתי, שילמתי בגוף שלי. עד היום אני סובל. לוקח שני סוגים של כדורים נגד כאבים, אחד מהם מכיל מורפיום. זה לא כיף לצלוע, להיות מוגבל או להזדקק לקביים".

מזכרת לנצח

עד שיקבל מימון לרכב עם תו נכה ויוכל לנהוג בעצמו, הוא מגיע פעמיים בשבוע במונית למכון צעדים שבתל השומר. שם הוא משוחח עם פסיכולוג, ולאחר מכן מבצע תרגילים על מכשירי הכושר בסיוע פיזיותרפיסטית. אחר כך הוא מקבל טיפולי הידרותרפיה בבריכה המחוממת. הציפה במים מפחיתה מהעומס על ברכו ומהכאבים בעמוד השדרה.

בשאר הזמן הוא בעיקר בבית. בת זוג אין לו כרגע, ואת סופי השבוע הוא עושה עם משפחתו, או עם חברים. "לאחרונה נפגשתי עם כמה מהחיילים ששירתו איתי, והיה נחמד להיזכר בבדיחות ובהווי שלנו. זה גרם לי להתגעגע קצת לשירות, אבל אחר כך עבר לי. מיציתי את תפקיד הלוחם. כרגע אני מרוכז רק בבריאות שלי. הכי חשוב לי זה לחזור לחיים רגילים.

"בכל בוקר אני אומר לעצמי שהמצב היה יכול להיות גרוע בהרבה. אני לומד לחיות עם העובדה שלנצח רסיסי הכדור שירה המחבל יהיו תקועים לי בגוף, ליד עמוד השדרה". 

Tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו