"אני מתחייב למתן טיפול רפואי מקצועי בהסתכלות כוללנית, תוך התחשבות בבעיות הספציפיות לכל מטופל, ומתן פתרונות מיטביים... אחד מהיתרונות החשובים בביצוע ניתוחי עפעפיים הוא היותי רופא עיניים מומחה, בעל הבנה וידע ורב ברפואת עיניים", כך כותב, בין השאר, פרופ' גיא בן סימון באתר של בית החולים הפרטי בו הוא מנתח בנוסף לעבודתו כמנהל מכון לפלסטיקה של העין בבית החולים הממשלתי שיבא בתל השומר.
ואכן, אין ספק כי בן סימון רופא עיניים מוכשר ומצטיין במיוחד ומנתח עיניים מוערך בקרב עמיתיו במחלקה ומנהלי מחלקות ורופאי עיניים בכירים רבים בבתי חולים אחרים בארץ. ואולם, השאלות הקשות שעולות מהפרשה הן על האתיקה והמחויבות הציבורית האמתית של רופאים בכירים בבתי החולים הציבוריים שממומנים על ידי המדינה והציבור ולפיכך מצופה מאותם רופאים לא לעשות רפואה פרטית על חשבון עבודתם ברפואה הציבורית.
בבית הדין למשמעת בנציבות שירות המדינה אמר פרופ' בן סימון כי "התפקיד של ניהול מחלקה ומתן שירות ציבורי איכותי הינו ערך עליון מבחינתו", וכי "מחלקת העיניים בשיבא הינה מחלקה מובילה בארץ וראוי שתמשיך להיות כך בגיוס האנשים הטובים ביותר לדור העתיד של המחלקה". בבית הדין לעבודה נאמר בשמו של בן סימון לגבי רצונו לנהל מחלקת העיניים בבית החולים כי "מדובר במועמד יחיד סגולה, נוכח יכולותיו המקצועיות והניהוליות וההערכה הרבה שרוחשים לו".
ואולם, מהפרשה הזו עולים דווקא סימני שאלה בקשר ליכולת שלו להוות דוגמה אישית לרופאים המתמחים במחלקה שרופאים בבן סימון ובכירים אחרים במחלקה כמודל הנכון ורצוי לחיקוי . מה המתמחים היו אמורים ללמוד מבן סימון? שזה בסדר להיעדר באופן קבוע במשך שנים בשעות הבוקר של המחלקה לצורך ביצוע ניתוחים פרטיים? או אולי ללמוד חלילה שזה בסדר לעשות זאת מבלי לבקש ולקבל אישור? או שזה תקין לבקש אישור לחופשה לצרכים אישיים ולנצל אותה לצורך עבודה פרטית בשעות הבוקר שבהם מתקיימים עיקר הניתוחים במחלקה?
ההרשעה של פרופ' בן סימון היא לא "עבירה טכנית ברף הנמוך ביותר, של עבודה בפרקטיקה פרטית ללא היתר" כפי שאומרת עורכת דינו של הרופא, והיא גם מציינת עוד כי מדובר בכלל "בפרקטיקה רווחת ביותר בקרב רופאים בבתי חולים". ואולם עובדה זו לא מגמדת את ההרשעה אלא הופכת אותה דווקא לחשובה ומהדהדת הרבה יותר בתקווה שהיא גם תרתיע את שאר הרופאים הבכירים שעושים זאת ומצפצפים באותו זמן לא רק על החוק, אלא גם על הרפואה הציבורית ועל ציבור החולים בארץ שזמינות ואיכות הטיפול הרפואי נפגעים מכך קשות.
הנהלת בית החולים שיבא בראשותו של פרופ' קרייס, גילתה כאן חוזק ואומץ ציבוריים שיש מאוד לשבח, ויש גם לקוות שמנהלים של בתי חולים אחרים ילכו בדרכה, אף שחלק גדול מהם נהג עד עכשיו לעצום עיניים ולהתעלם מדפוסי עבודה והתנהגות דומים אצל רופאים בכירים ומנהלי מחלקות. ואילו לרופאים במחלקת העיניים בתל השומר חשוב לדעת שהם לא נבחנים רק לפי היכולת המקצועית שלהם, אלא גם, ואולי קודם כל, לפי היושרה והאתיקה הציבורית שלהם, ואסור, חלילה, שעיוורון מוסרי יחלחל למחלקת העיניים הגדולה בארץ.