חופשי זה לגמרי לבד

היא מחכה לי בג'ינס ובטי שירט ארוכת שרוולים על המדרכה שליד בניין מגוריה בתל אביב. "למה חנית כל כך רחוק? אמרתי לך שאחכה לך בחוץ עד שתגיעי ואשמור לך חניה". פתאום התהייה אם אישה בת 92 באמת התכוונה לעמוד בחוץ ביום קר ולשמור לי חניה, נראית לא רלוונטית. 

בשעות הקרובות שאבלה במחיצתה, תמשיך רחל מלצקי־איצקוביץ לנפץ עוד ועוד מיתוסים הקשורים ברווקות, בזיקנה ובערירות, ותתגלה כאישה צבעונית, חדה ובעלת השקפת עולם מרעננת.

היא מתגוררת לבדה בדירת חדר וחצי. אין לה ילדים. הצבע הבולט בדירה הקטנטנה והשיקית, שנראית כמו תיבת הפתעות עליזה, הוא ירוק. "עברתי לכאן לפני 25 שנה, ושכרתי אדריכל שישפץ לי את הדירה. אמרתי לו שאני רוצה הכל פתוח. כשהגענו לבחירת הצבע, הוא הציע קרם ושמנת. לא הסכמתי בשום אופן, אמרתי שאני רוצה ירוק".

ומסביב לירוק ניבטים מכל עבר פרחים בכל הצבעים. בסלון ניצבת פינת ישיבה קטנה, שמספיקה לאישה אחת להתרווח בה בניחותא, כפי שהיא עושה מדי ערב מול תוכניות הטריוויה בטלוויזיה הצרפתית, או מול הערוצים הישראליים. "הספה ישנה, ואת השזלונג הזמנתי ברחוב הרצל, ובהמשך קניתי בד מיוחד בפריז וריפדתי מחדש".

על השולחן סלסילת פירות צבעונית מפורטוגל, ובפינה, על שני מדפי זכוכית, שפע מזכרות - אחת מכל מקום שביקרה בו בעולם, ובהן פסלון שקנתה באתונה, לשם טסה לבדה כדי לחגוג את הסילבסטר בסוף 2017.

"בארץ אישה לא יכולה לחגוג לבדה, כי כל העיניים נשואות אליה כאילו היא חייזר. בחו"ל זה נורמלי, מקובל ולא מושך מבטי רחמים.

"הזמנתי מקום במסעדה, נסעתי לשם במונית מהמלון. ב־30 יורו אכלתי ארוחת ערב חגיגית עם כוס יין מלאה עד למעלה, כי הרי פה בארץ מוזגים רבע כוס.

"היה מאוד צפוף, ואחרי היין כבר קל יותר לפטפט עם אנשים. סיפרתי בת כמה אני, ושהגעתי לבד, ומייד התחיל עניין, דיבורים וצחוקים עם סועדים מסביב. ב־2 בלילה, כשסיימתי לבלות, לא מצאתי מונית פנויה, אבל זכרתי את הדרך למלון והלכתי ברגל 20 דקות".

בעידן שבו המילה "בדידות" מוגדרת כמגיפה, ומחשבות על זיקנה מעלות חששות, איצקוביץ מעדיפה לחגוג את הפשטות שבחיים, גם אם אין לה חשבון בנק תפוח או ירושת ענק ממשפחה או מבעל עשיר.

"מעולם לא היתה לי בעיה להסתדר לבד. חוץ מקשרים קצרים עם גברים שהיו לי במהלך השנים, עברתי את כל השנים לבד, והתגברתי. אני לא יודעת מה זה דיכאון. אני נזכרת בחוויות נעימות שהיו לי במהלך חיי, ומשחזרת אותן על בסיס יומי.

"למזלי אני בריאה ועצמאית, והדבר היחיד שאני דואגת לו הוא להישאר בגבולות התקציב שלי ולשמור כסף בצד, למקרה שאזדקק למטפלת".

היא נולדה בריגה שבלטביה, הצעירה בין שלושה אחים למשפחת מלצקי. אביה עסק בתחום הטקסטיל, וכשהיתה בת 8 עלתה המשפחה לישראל והשתקעה ברחוב בן יהודה בתל אביב, משפחה רוויזיוניסטית בתקופת השלטון הבלתי מעורער של מפא"י.

בגיל 15 גויסה לגדודי הנוער של ההגנה, שם הפכה למדריכה. עם תחילת המאורעות הצטרפה להגנה כמ"כית, במקביל לעבודתה כפקידה במשרדי הממשל הבריטי בירושלים.

"במשך כמה חודשים הדרכתי בסתר, בהר הצופים, את הפקידות שעבדו איתי. נהגנו להבריח לעבודה רימונים ואקדחים לצורך הגנה עצמית, למקרה של תקיפות אפשריות של ערבים".

בת 18, בחוף בת"א. "תמיד נמשכתי להרפתקאות"

בגיל 23 טסה לבדה לפריז, והתגוררה שם שלוש שנים. "נמשכתי לפריז כמו למגנט בגלל התרבות, היופי, האמנות, האופנה, האוכל. הכל שם פולחן.

"אלה היו שנות ה־50 המוקדמות, תקופת האמנים. אנשים חיו בתנאים עלובים, העיקר שיוכלו לחוות את העיר, וכך עשיתי גם אני. גרתי בחדר דל, רק בשביל הזכות לחיות בפריז. בהתחלה עבדתי במשלחת של משרד העבודה, ובהמשך הייתי המזכירה של מנהל אזור אירופה בחברת אוניות הנוסעים 'שהם', שהיתה חברה־בת של צים, כך גם רכשתי את השפה הצרפתית". 

היא שבה לארץ בגיל 26, עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין ובחברות נוספות, ובשלהי שנות ה־60 חזרה לפריז, מסיבות עסקיות. "לאבי היתה חנות סריגה בבן יהודה, 'צמרי' שמה, עוד משנת 1938. במהלך השנים הוא החל לארוג בדים מצמר מוהר, וכך החלה בארץ אופנת החצאיות, השאלים והמעילים הארוגים.

"מאחר שדיברתי צרפתית רהוטה, החלטתי לטוס לפריז ולשווק את בגדי הצמר המיוחדים. התדפקתי על שערי בתי האופנה, הצלחתי לקבל רישיון יבוא לפריז, ואפילו כריסטיאן דיור הזמין אצלי צעיפים". היא מראה לי בגאווה עותק של ההזמנה המקורית, בכתב ידו של המעצב הנודע.

את פרק השיווק בחייה סיימה איצקוביץ לאחר שלוש שנים. היא שבה לישראל וביצעה תפקידי מזכירות שונים, "אבל אחרי שנתיים־שלוש בכל מקום עבודה, הפסקתי למצוא את מקומי ועזבתי".

לא חששת לעזוב מקומות עבודה?

"לא, ידעתי בוודאות שאמצא עבודה אחרת. תמיד מצאתי ותמיד נמשכתי להרפתקאות מעבר לים".

בגיל 32 נסעה לבריסל לארבעה חודשים כדי למכור מזכרות בדוכן בתערוכה העולמית של שנת 1958. "לא התקבלתי לעבודה בביתן הישראלי, אז החלטתי לטוס לבד, ולמצוא בעצמי עבודה בתערוכה. שכרתי חדר בעיר, והכרתי הרבה ישראלים".

ב־1959 שוב מצאה עצמה בפריז, הפעם בהמלצת ידיד ממשרד החוץ, ששימש נספח בעיר. "עבדתי במשך שנה וחצי בחנות מזכרות ישראלית שנפתחה ליד האופרה, מול חנות קרטייה היוקרתית. לאחר מכן הציעו לי מטעם הסוכנות היהודית לטוס לז'נבה לחודש. נסעתי, ובסוף התקופה מצאתי עבודה אחרת בארגון העבודה הבינלאומי (ILO), כך שנשארתי שם לעוד שנתיים וחצי".

היא מעולם לא הפסיקה לעבוד ולהשתמש בכישוריה. במשך עשור, מגיל 50 עד 60, עבדה כמזכירת קונגרסים בארץ, ומשם המשיכה בתפקידי מזכירות שונים. "לא היתה לי בעיה למצוא עבודה גם בגיל מבוגר, כי ידעתי היטב עברית, אנגלית וצרפתית". 

ובכל השנים האלה לא היתה לך אהבה גדולה? 

"היו לי בני זוג, אבל הקשרים לא נמשכו לאורך זמן. ידעתי שיש לי אופי קשה, שאני לא מתפשרת, אימפולסיבית, אומרת בפנים את מה שאני חושבת, ולא יודעת לשחק את המשחק של התחנחנות.

"גם האישיות שלי עוררה קונפליקט: מצד אחד הייתי מאוד נשית, וכל גבר שפגשתי רצה להתחיל איתי אחרי עשר דקות. מצד שני הקרנתי המון עוצמה, למרות שהייתי בתוכי מאוד רגישה. מצאתי חן בתור כיבוש, לא בתור בן אדם".

גם לפני 60 ו־70 שנה היו גברים שהתעניינו רק בכיבוש של נשים?

"החוויה שלי היתה שגברים תמיד התעניינו בי בזכות נשיותי. אם נעניתי מהר - לא היה לזה המשך, כי כביכול הייתי קלה להשגה והכיבוש הושלם. ואם לא נעניתי, לא היה לזה המשך. היו לי הרבה אכזבות על הרקע הזה. 

"בגיל 28, כשחזרתי מפריז, הכרתי תעשיין צעיר שמצא חן בעיניי. הוא הזמין אותי לארוחת ערב בביתו, ניגן בשבילי בכינור, והשיחה היתה מעניינת וקולחת.

"אחרי הארוחה פיניתי את הכלים למטבח, והוא קרא לי מחדר השינה. גיליתי שהוא מחכה לי עירום במיטה. הוא הניח שבגלל שהגעתי עכשיו מצרפת, אני 'זורמת'. ביקשתי שייקח אותי הביתה. בכל זאת מצאתי בו עניין, ואפילו התקשרתי אליו כמה פעמים, אבל הוא כבר לא ענה".

היו לך מערכות יחסים ארוכות יותר?

"היו, אבל אף פעם לא הייתי מאוהבת. בתקופת המצור בירושלים הייתי בת 22, גרתי מעל קפה 'עטרה'. היה לי חבר במשך שנה, בחור מאוד נחמד. יצאנו יחד לשמירות. בהפוגה הראשונה כבר הייתי מגויסת והוחזרתי לתל אביב, והוא הלך בעקבותיי. הוא לא היה אינטלקט גדול, אבל היה לו חיוך נחמד, והוא אהב אותי יותר מאשר אני אהבתי אותו. אלא שאז הופיעה חברתו הקודמת, שהיתה מבוססת יותר, ובהשפעת משפחתו הוא חזר אליה. 

"בגיל 30 גרתי בחיפה, והיה לי חבר במשך שנתיים, אבל אז החלטתי לטוס שוב לפריז ונפרדנו. בגיל 32, כשגרתי בז'נבה, פגשתי בחור ישראלי שהיה צעיר ממני בעשור. הוא חיכה לי בפתח החנות שבה עבדתי עם ורד אדום.

"התפתח בינינו רומן, למרות שגם בו לא הייתי מאוהבת. ניסיתי להיפרד ממנו, אבל הוא לא עמד בזה, ובסופו של דבר הפכנו לזוג ואפילו תכננו להתחתן. הוא היה מותק של בחור. 

"אבל גם זו היתה אכזבה. אני חזרתי לארץ כדי לפגוש את משפחתו, והוא החליט להישאר שם".

אז ויתרת עליו? לא נלחמת?

"לא! שאני אלחם על מישהו? זה לא היה שיברון לב, רק עלבון. אחר כך גם גיליתי שהוא עבד בחברה למכירת מניות מפוקפקות כדי לעשות כסף קל".

מעולם לא רצית להינשא?

"הייתי נשואה במשך חודשים ספורים, ומבחינתי זה לא נחשב בכלל. את יכולה לכתוב שבגיל 42 נישאתי לגבר אלמן, שהיה מבוגר ממני ביותר מעשר שנים והגיע מרקע שונה בתכלית משלי. הנישואים לא צלחו, והתגרשנו. גם הוא, כמו רוב הגברים האחרים, כבר לא בין החיים.

"אני כנראה לא בנויה לחיות עם גבר. זה כרוך בביקורתיות מצידי, ובעיקר בציפיות גבוהות מבן הזוג, שלא ניתנות למימוש. והיה לי נוח יותר להיות לבד. הייתי מאוד עצמאית, תמיד מצאתי עבודה, ולא נזקקתי לגבר שיפרנס אותי.

"כל הקשרים הזוגיים שלי היו תלויים על בלימה, תמיד היה חסר בהם משהו. הרבה פעמים לא היה סינכרון בין המשיכה הפיזית אלי לבין המשיכה לאישיות שלי, ואני לוקחת את זה על עצמי, לא מצטדקת. גם לא רציתי כבן זוג את מי שרצה אותי בגלל משיכה פיזית.

"לא ויתרתי על זוגיות אינטרסנטית, כזו שלא מושתתת על אהבה אלא על צרכים משותפים. בשנות ה־50 וה־60 שלי התחילו איתי אינספור בחורים צעירים, אבל לא הסכמתי אף פעם, כי היה ברור לי שזו הזמנה לסטוץ, ולא רציתי לראות את התקרה עם גבר צעיר.

"לעומת זאת, היו לי רומנים עם גברים נשואים, שלא היה להם טוב בבית".

ומתי ויתרת על ילדים משלך?

"בתקופתי לא היה מקובל לגדל ילדים לבד. רוב חברותיי היו רווקות, לא היה עלי מעולם לחץ מכיוון המשפחה, ולא הרגשתי צורך חזק ללדת ילדים.

"היום אני יכולה להביט בהתפעלות מהצד על תינוקות ולחשוב שזאת באמת יצירה מופלאה, אבל זה לא מעסיק אותי, ואני לא חיה בתחושת החמצה. אני גם לא דודה פעילה, לא אוהבת חיבוקים, ומסתפקת במפגשים משפחתיים בחגים". 

• • • 

את יום הולדתה האחרון חגגה בפסטיבל בסרדיניה, ואת יום ההולדת עגול האחרון, 90, חגגה לעצמה בוונציה. "עליתי על טיסה לבד, מצאתי חדר במלון והסתובבתי בעיר במשך ארבעה ימים. ביום ההולדת עצמו זרחה השמש במיוחד בשבילי, למרות שזה היה בעיצומו של החורף.

בטיול בגאורגיה. "הייתי כבר בכל אירופה"

"בחרתי לחגוג באותה מסעדה שבה המתנתי לפני 55 שנה בדיוק לבן הזוג הצעיר שלי, שבא מפריז לחופשה משותפת. ישבתי שם כמו אז, עם כוס יין אדום וקערת פירות ים, כשלמסעדה נכנסה קבוצה של 70 איטלקים, שהתיישבו לידי.

"סיפרתי להם שזה יום הולדתי ה־90, וכולם שרו לי שלוש פעמים 'הפי בירת'דיי דיר רקלה'. התרגשתי כמו ביום הכרזת החלוקה של האו"ם בירושלים". 

ב־20 השנים האחרונות היא מרבה לצאת לטיולים מאורגנים בעולם, "אבל לא כאלה שמיועדים לגמלאים אלא לגילאים מעורבים, כי אני רוצה להיות עם אנשים צעירים. לכן, אגב, אני נמנעת מלגור בדיור מוגן, למרות הפיתוי החברתי. התפקוד שלי בטיולים, לאור גילי המופלג, נותן השראה לכל המטיילות. הן מצלמות אותי כדי להראות לאימהות שלהן".

היא הספיקה כבר לטייל בארה"ב, בכל אירופה, בסין, במקסיקו ובגואטמלה, ומקפידה לנסוע פעם בשנה לפריז, לחמישה לילות. "פריז היא כמו בית שני בשבילי, אני מאוד מחוברת לתרבות הצרפתית". ב־1996, שנים ספורות אחרי התפרקות בריה"מ, יצאה בטיול מאורגן לרוסיה ולארצות הבלטיות. "כשהגענו לריגה, עיר הולדתי, עמדתי עם כל הקבוצה מול הבית שבו גרתי עם משפחתי עד שנת 1935, זה היה מאוד מרגש.

"אחרי כמה שנים חזרתי לריגה לבד, למסע שורשים. בארכיון הלאומי הצלחתי למצוא את הדרכון של סבי, מתתיהו מלצקי, משנת 1864, וגם ספר עב כרס שבו נרשמו לידות הגברים בעברית ולועזית, כולל שם המוהל. מצאתי אפילו את גיליון הציונים של אחותי מבית הספר היהודי הפרטי שבו למדנו, שהיה כתוב בגרמנית. גרמנית היא שפה שנשמרה איתי עד היום".

כשהיא לא מטיילת בעולם, מקפידה איצקוביץ לא לשבת בחוסר מעש. "בעבר הייתי הולכת ברגל בכל רחבי תל אביב, אבל בשנים האחרונות אני מסתובבת באוטובוסים. לפחות פעמיים בשבוע אני נוסעת בקו 4 לשוק הכרמל, מסתובבת בדיזנגוף סנטר. בקיץ אני יורדת לים, אבל לא נכנסת למים, מחשש שאפול.

"אני מאוד אוהבת לקנות בגדים, ובוחרת אותם לא בהתאם לגילי, אלא רק לפי הטעם. אני לא מסוגלת לצאת מהבית בצבעים לא תואמים, מוסיפה צעיפים ומתאפרת כל יום. אני גם אוהבת את הבית שלי. טוב לי, נעים לי, צבעוני לי".

ומה עם חברים ומשפחה? 

"יש לי אחיין ואחיינית בני 60 ומעלה, יש להם ילדים ונכדים, אבל אנחנו נפגשים רק בחגים ובשמחות משפחתיות. עד לפני 15 שנה הייתי חלק מחבורת הבנות שסיימה את הלימודים בגימנסיה בבלפור ב־1945. אבל חלקן כבר לא איתנו, ועם השנים זה התמסמס.

"יש לי שתי ידידות צעירות - אחת בת 60 ואחת בת 48 - שאיתן אני נפגשת בבתי קפה ובמסעדות. אחת אלמנה ללא ילדים, והשנייה גרושה עם בן". 

ובערב לא נופלת עלייך תחושת בדידות?

"בערב אני רואה טלוויזיה. אני אוהבת לצפות ב'טיול אחרי צבא' ובתוכניות שירה. לא אוהבת טלנובלות ולא סובלת את כל הקשקושים של 'האח הגדול'. גם 'ארץ נהדרת' ו'גב האומה' אני לא אוהבת, הם כולם שמאלנים, ואני לא מוכנה שיתקיפו את הימין. הקריקטורות שם לא לרוחי, כבת דור מלחמת העצמאות.

"אני גם רואה הרבה טלוויזיה צרפתית וחובבת מושבעת של תוכניות טריוויה צרפתיות. חוץ מזה יש לי מינוי לפילהרמונית. להרצאות אני כבר לא הולכת, כי אין לי סבלנות, וכבר אין מה לחדש לי".

יש לך עצות לחיים בריאים?

"לא, ואני לא חושבת שאני יכולה להיות גורו בשום נושא, כי הכל אצלי בא באופן טבעי, מבפנים. אני אוכלת רק אוכל בריא, אבל לא נוגעת בוויטמינים ולא דורכת בחנויות טבע. אני אוכלת כל יום סלט עם צנון, שמנקה את הגוף. אוכלת אבוקדו, פירות, אוכמניות יבשות עם דבש וקינמון בתוך יוגורט.

"אני לא עושה חיסונים, אין לי אימת מחלות ואין לי בעיות לחץ דם. ובעיקר, אני לא נותנת לשום דבר להדאיג או להעציב אותי. כשאני רוצה ליהנות, אני מדמיינת שאני בפריז".

את המראה הצעיר והמטופח שלה היא מייחסת בעיקר למזל ולאהבה לאסתטיקה, וגם קצת לעזרה חיצונית. "לפני 30 שנה עשיתי ניתוח הרמת עפעפיים בפריז, ובגיל 79 עשיתי מתיחת צוואר, והוזרק לי בצידי הפה מילוי טבעי. בצעירותי סבלתי מפצעי בגרות עמוקים, אז עכשיו הטבע מפצה אותי בעור חלק, בלי כתמים וצלקות". 

את עושה כושר?

"במשך שנים רבות גרתי בדירת גג, בקומה רביעית על עמודים בלי מעלית, והייתי עולה ויורדת מדי יום 76 מדרגות, לפעמים כמה פעמים. עד לפני חמש שנים נהגתי לרדת לטייל כל בוקר כדי לעשות הליכות, מתל אביב עד יפו ובחזרה. אחר כך הייתי חוזרת הביתה, לובשת בגד ים והולכת לשחות בים. אני לא אוהבת התעמלות בחברותא, וריצה היא בעיניי אונס של הגוף". 

בטיול בנורבגיה. "יש בי חיוניות שמדביקה אחרים, אני לא חושבת שאשתנה גם בגיל 100"

היא רגילה להסתדר לבד, ולא מקטרת או מתלוננת. "הכל אני עושה לבד, אף אחד לא עוזר לי. כל יום יש תקלה כלשהי בבית, ואני מתגברת עליה. אם צריך, אני מזמינה בעלי מקצוע בתשלום. זה מאוד יקר".

יש לך עצה לנשים מבוגרות, שסובלות מהחיים לבדן?

"לא להתחשב במה שאנשים יגידו, לדאוג לעצמן, ולעשות מה שמעניין אותן. למלא את החיים בהרצאות, בטיולים, בתחביבים שכרוכים במפגש עם אנשים. אני לא משננת מנטרות חיוביות, פשוט כי אין לי מחשבות שליליות. זה צריך לבוא מבפנים".

את פוחדת מהמוות?

"לא, אני אפילו לא רוצה מינוי על שירותי חירום בבית. אני גם לא בקשר עם השכנים, ולפעמים עוברים ימים שלמים בלי שאף אחד יתקשר. אז אם אמות, סביר להניח שיגלו את זה בגלל הריח ויצטרכו לפרוץ לדירה.

"אבל the hell with it, זה לא מטריד אותי. אלוהים נתן לי בריאות, ולאחרים הוא נתן חיבוקים וקיטורים.

"יש בי גם חיוניות שמדביקה אחרים, אני לא חושבת שאשתנה גם כשאגיע לגיל 100. קיבלתי מתת אלוהים".

טפו־טפו־טפו.

"לא, אין צורך. אני לא ממש מאמינה באמונות תפלות. רק קצת חוששת מחתול שחור, למרות ששמתי לב שגם כשאני פוגשת חתול שחור, יש לי יום מצוין". 

• • • 

יום לפני הצילומים שנקבעו לצורך הכתבה, רחל מתקשרת אלי ומבקשת לדחות. "אל תשאלי מה קרה לי, אלוהים אוהב אותי!" היא פותחת את השיחה. "הניאגרה נשברה. אני ישבתי בסלון וראיתי טלוויזיה, ובכלל לא שמתי לב שכל הבית מוצף במים". 

ואיך הסקת מזה שאלוהים אוהב אותך? 

"כי פתאום שלוש מלאכיות שגרות בדירה מולי דפקו לי בדלת. התברר שהמים זלגו החוצה, הציפו את חדר המדרגות והגיעו עד החצר. אז הן נכנסו עם מגבים, ויחד גרפנו את כל המים מהדירה במשך שעתיים.

"הן גם הרימו בשבילי את השטיחים ותלו אותם לייבוש, וגם הזמינו לי אינסטלטור. שלוש שכנות צעירות, שההיכרות שלי איתן מסתכמת ב'שלום־שלום' במדרגות, כי כמו שהבנת, אני לא מאלה שמתחברות. 

"טוב, אני חייבת לסיים, עכשיו הגיע אדריכל מקסים שגר למעלה, לשאול אם הוא יכול לעזור במשהו". 

smadars@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו