לפעמים נגמרים כל התירוצים: שבע בבוקר בחניון הפארק, ואפילו השמש עוד מפהקת ומסרבת להשכים. מבעד לשמשת המכונית אני משקיפה על השבילים שאני אמורה עכשיו לצאת לרוץ בהם, אבל המוח לא ממש משתף פעולה והגוף מסרב לצאת מהאוטו.
פותחת עיתון, מקשיבה לרדיו, שותה קפה וקוראת מיילים, אבל אחרי רבע שעה מבינה שהפיקניק המאולתר שלי חייב להסתיים, כי אימון הריצה הראשון מחכה לי ממש כאן, באוזניות המיוחדות האלה - והיי, התחייבתי להתנסות בו ולרוץ לספר.
למי שלא שמעה או סתם אלרגית לכושר גופני באוויר הפתוח, נספר כי אתגר הריצה Laliway הוא מיזם חדש, המציע לנשים שמעולם לא רצו, ליווי אישי באמצעות שמונה אימוני אודיו מוקלטים. כל אימון נמשך חצי שעה ואפשר לבצע אותו לבד, בזמן ובמקום שרוצים. האימונים מתקיימים במחזורים בני חודש, פעמיים בשבוע, ונרשמים אליהם באתר של המיזם. הם מיועדים לנשים שמצהירות שאין להן מגבלות בריאותיות לרוץ, ובכל מחזור משתתפות כ־50 נשים מכל רחבי הארץ, התומכות זו בזו בקבוצה סודית בפייסבוק. המחיר לחודש אימונים: 320 שקלים.
מי שעומדות מאחורי אימוני הריצה החדשניים הללו הן ליאת סנדק (33) ויעל צלניק (35), בנות זוג ואימהות לשני בנים מגבעתיים. ליאת היא בעלת תואר ראשון בספורט ובחינוך גופני ממכון וינגייט, מאמנת התעמלות ומכשירים וגם מאמנת מוסמכת למרוצים ולתחרויות ריצה, ויעל היא יזמית ויועצת עסקית, עורכת דין בהכשרתה. למיזם קראו על שם חברתן אלה (ללי) דן, שנהרגה במהלך טיול אופניים בדרך המוות בבוליביה.
"המטרה היא לשבור מחסומים". יעל צלניק וליאת סנדק // צילום תמי בר שי, אתר beitlali.com
זה בדיוק הזמן לצאת בווידוי חושפני: ריצה מעולם לא היתה משחררת האנדורפינים שלי. עד כדי כך, שמספיקה היתה המחשבה על לנעול נעלי ספורט בשביל לגרום לשרירי התאומים שלי להיתפס.
מה עושים? מוצאים אימוני ספורט נוחים יותר, רובם על מזרן, שאליהם כמובן התחברתי בקלות רבה יותר. מצד שני, כל הדיבורים של המכורים לריצה על תחושות האושר והריחוף שהיא גורמת להם, החופש לרוץ בכל מקום בעולם, התודעה שנפתחת להם ופרצי היצירה, שלא לדבר על יתרון מובהק בשריפת קלוריות - גורמים לי כבר שנים לתהות שמא אני מחמיצה משהו. בדיוק בגלל זה החלטתי למתוח שרירים וגבולות, ולהתנסות במיזם החדש.
ליווי מכף רגל ועד ראש
אז מתחילים. כמה מתיחות, ואני יוצאת לדרכי. לוחצת על הפליי בנייד ושומעת את קולה של ליאת, שמסביר שאנחנו נעשה שתי דקות הליכה ודקה של ריצה במשך חצי שעה.
"זה הכל?", אני חושבת לעצמי תוך צעדה אל תוך הפארק, "רק דקה ריצה על כל שתי דקות הליכה? קטן עלי!". ליאת, מצידה, מסבירה שמערכת היחסים בינינו תהיה קצת מוזרה, בדיוק כמו אצל השיננית שחופרת בראש בזמן שאני עם פה פתוח ולא יכולה לענות, רק שכאן ההבדל הוא שאני הולכת ליהנות.
עוברות שתי דקות ואני מתחילה לרוץ, ריצה ממש איטית כמו שהיא מבקשת. עדיין, אני מוכנה לחתום שזה הרבה יותר מדקה, כי אחרת איך יכול להיות שאני מתנשפת כאילו סיימתי מרתון? למזלי, ליאת לא מפסיקה לדבר ולכן אין זמן להתמקד בסבל שלי, וכך אני צולחת עוד כמה מקטעי הליכה וריצה כאלה.
היא מדברת על תזונה, ודופק, ומחטבים, והקרדשיאנס, ואוכל, וגאדג'טים ומה לא. הקול שלה נעים לאוזן, הדברים מעניינים ומתובלים בהומור שנון, ובסך הכל היא גם מתפקדת כהסחת דעת מוצלחת מהקושי, שלא לומר מהשעמום שריצה יכולה לייצר. כעבור חצי שעה אני מגלה שעשיתי את הלא ייאמן, ושרדתי כדי לספר. הידד!
בערב אני מצטרפת לקבוצת הפייסבוק הסגורה שנפתחה ל־50 הנשים ברחבי הארץ שהתחילו לרוץ היום יחד איתי. כאן הן משתפות בתחושותיהן - מדחיינות ועד אופוריה שאכן הצליחו לרוץ, משתפות בקשיים, שואלות שאלות, וכמובן - מעלות תמונות. נוסף על אימוני האודיו וקבוצת הפייסבוק הסגורה, מלווה התהליך בקבלת חומר מקצועי, טיפים והכוונה, שאותם מקבלת כל משתתפת בכל בוקר למייל. יש גם ליווי אישי של הצוות בווטסאפ לכל משתתפת.
לאימון השני, שאני מבצעת כנדרש כעבור שלושה ימים, אני מגיעה הרבה יותר נלהבת, בשילוב משהו שלא היה לי באימון הראשון - ביטחון. פתאום קטעי הריצה הראשונים עוברים עלי בקלי־קלות, ואני אפילו מחליטה לרוץ בשבילים צדדיים שלא הכרתי. גם היום ליאת מעניינת ומשעשעת באוזניות. הכל מתחיל נפלא, אז למה אני פתאום עצבנית כל כך? מאטה רק בשביל לזהות שוב את אותו כאב מהעבר - שרירי התאומים, ששורפים ולא מאפשרים לי להמשיך. ואם לא ד בכך, במקום לרוץ במסלול מעגלי הגעתי לקצה השני של הפארק, כך שמחכה לי עוד חצי שעה של הליכה לחניה.
בערב אני מתקשרת לליאת, ששואלת שאלות רבות כדי לאבחן את הגורמים לכאב שחוויתי ומתגייסת כדי לעודד אותי. "לכל אחת יש משהו אחר שמקשה עליה. אצל אחת זה כאב בצד, אצל אחרת קושי בנשימה", היא מסבירה בעדינות, "כל עוד לא מדובר בבעיות רפואיות אלא רק בקושי מעצם הפעילות, הכל פתיר ולא צריך להתייאש. אם עולה חשד שזאת בעיה בריאותית, אני מפנה לרופא".
יוסיין בולט, מאחוריך
אחרי שווידאה שאני רצה בנעליים הולמות ואיבחנה את שורש הבעיה ("את הולכת הרבה על עקבים גבוהים?") היא נותנת לי תרגיל להארכת שרירי התאומים שאני צריכה לבצע בוקר וערב בימים הקרובים. במועד שבו אני אמורה לקיים את האימון הבא יורד גשם, ואני מגלה לתדהמתי ניצני אכזבה, ואפילו מעט געגוע לחצי השעה הזאת, שבה אני כמעט לבד בטבע, עושה פעילות אירובית ומקשיבה להסברים ולבדיחות של ליאת.
באימון השלישי כבר די נחמד לי, כלומר, אני פחות סובלת. העניין והסיפוק מכך שלא ויתרתי עולים על הקושי. "אוטוטו גם אני אהיה כזו שרצה חצי שעה ברצף!", אני חושבת בהתלהבות, ואז מתחילה לחשב חישובים ותוהה איך אגיע לזה בתוך חמשת השיעורים שנותרו לי. משהו לא מסתדר לי, אז בערב אני מתקשרת לברר את העניין עם ליאת. "בסוף שמונת השיעורים של האתגר הראשון את תרוצי שלוש דקות ברצף", היא אומרת, "אם תמשיכי לאתגר השני, של עוד שמונה שיעורים במשך חודש נוסף, תרוצי בסופו חמש דקות ברצף, עם שתי דקות הליכה בין לבין".
"אז אחרי חודש של אימונים עדיין לא אוכל לרוץ חצי שעה ברצף?", אני מנסה להסתיר את האכזבה שבקולי, אבל ליאת מזהה אותה מייד ופוצחת במונולוג. "וואו, את מאוד הישגית. זה בדיוק מה שאנחנו מנסות למנוע כאן, כי זה מה שעלול לגרום לנשים לוותר מראש. את עושה אימוני ריצה, וזה נפלא בפני עצמו. המטרה שלנו במיזם הזה היא להשתחרר ככל האפשר מתחרות, מהישגיות ומהשוואה לאחרים, ורק ליהנות מהתהליך.
"ריצה מתחברת אוטומטית לעולמות של מרתון, מדדים, הישגיות - פעילות קשוחה שמצריכה המון מוסר, נחישות, עמידה ביעדים, תחרותיות, וזה בדיוק גם מה שמרתיע רבים ויוצר סלידה וריחוק מהתחום. מה שאנחנו מבקשות כאן זה לגרום לנשים לצאת לרוץ בקצב שלהן, רגוע, אפילו לאט־לאט. ליהנות מהזמן שהן מעניקות לעצמן. כל אימוני הריצה לנשים מתחילות בתחום, שהן לא ממש צעירות ושעברו לידות, שלא רצו זמן רב או מעולם, נמשכים לפחות חודשיים ונעשים בצורה הדרגתית ביותר, כדי שלא לגרום לנזקים. רוב הנשים שהתחילו באתגר הן נשים שאינן פעילות ספורטיבית, והן נדהמות מכך שהן עומדות באימון".
למה בחרתן לפנות רק לנשים?
יעל: "כי נשים נמדדות כל הזמן בפן של קריירה, זוגיות, אימהות, ועומדות בפני חסמים רבים יותר מאשר גברים. חשוב לנו להעצים דווקא אותן בהיבט של התגברות על חסמים, מלחמה בחולשות וחיזוק האמונה ביכולת שלהן".
ליאת: "יש לנו אג'נדה מאוד פמיניסטית, ואנחנו מתעסקות המון בהעצמת אנשים, ונשים בפרט. מבחינתנו, אם יצאת לאימון ריצה - כבר מגיעה לך מדליה".
איך נולד הרעיון למוצר?
ליאת: "אני מאמנת במשך שנים רבות למרוצים ולתחרויות ריצה, באופן פיזי. ארבעה חודשים אחרי הלידה השנייה החלטתי להקים עסק של קבוצות ריצה שהתקיימו בשעות קבועות, לנשים שמאוד רוצות לרוץ אבל לא מצליחות. המטרה שלי היתה לאמן באופן שיהיה מכיל, אותנטי, נגיש, שמקבל נשים כמו שהן ומלמד אותן את הבסיס בצורה אוהבת ורכה ושאינה שיפוטית.
"בתוך חודשיים היו בו כבר 60 מנויות, ואחרי שנה היו כבר שלוש קבוצות ריצה שאימנתי בו בזמן. בנקודה הזאת יעלי בדיוק חיפשה את התפקיד הבא, ועזרה לי קצת בעסק. תוך כדי עבודה משותפת, ואחרי מחקר גדול מאוד בשוק, הבנו שיש קושי לנשים להגיע ביום מסוים ובשעה מסוימת ולהתמיד בשעות קבועות. רצינו למצוא דרך להביא את השיטה שפיתחנו ואת האג'נדה שלנו לאלפי נשים, שכל אחת בעולם תוכל להתחיל לרוץ ולשבור מחסומים, בזמן שלה ובכל מקום שבו היא נמצאת".
מדוע בחרתן לקרוא לו על שם חברתכן ללי?
יעל: "כי זאת היתה המהות של אלה: היא היתה חברה מדרבנת, תומכת, מלאת שמחה, אנרגיה ואהבה לאנשים. היא היתה מגדלור של אמונה".
הן מכירות מילדות, גרו ולמדו ברעננה. רק כשליאת השתחררה מהצבא ויעל התחילה ללמוד באוניברסיטה, הפכו לזוג, ובשנים האחרונות גם הקימו משפחה והיום הן אימהות לשני בנים בני שנתיים וארבע וחצי. "
אנחנו משתדלות שהפוקוס שלנו יהיה בעיקר על לעשות דברים שכיף לנו ולהיות כמה שיותר זמן עם המשפחה", אומרת יעל. האם הן גם מרבות לרוץ יחד? "אני ממש כמו הלקוחות שלנו, לא רצתי לפחות עשר שנים ולכן אני משתמשת בעצמי במוצר", מסכמת יעל בחיוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו